תרומות – לחץ כאן

גר האם יכול למול את עצמו?

שאלה:

בס"ד
א' נכרי שמתגייר האם הוא כשר למילת עצמו.
ב' את"ל בהנ"ל שהוא פסול מכיון שעדין הוא נכרי שלא טבל, מה הדין היכא שכבר טבל לפני המילה [לסוברים שטבל ואח"כ מל מהני]. האם אז הוא כשר למילת עצמו.

תשובה:

אני מעתיק לכת"ר מס' משנת הגר לגאון רבי משה קליין שהיה בעריכתי לפני שנים רבות:

גר הנימול ע"י עצמו

בספרי האחרונים האריכו לדון, האם מילת הגר יכולה להעשות ע"י עצמו, או שמא כיון שבשעת המילה עדיין נכרי הוא נחשבת היא כמילת גוי ופסולה[1].

 

ראיות לזה ממילת יתרו וקטיעה בר שלום

ולכאורה סוגיא ערוכה היא בסנהדרין (צד ע"א), דאיתא שם: "ויחד יתרו, רב ושמואל, רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו וכו'". ופי' רש"י: "שמל עצמו ונתגייר"[2]. ומבואר להדיא שהגר רשאי למול את עצמו לשם גרות, ולא נחשבת מילתו כמילת גוי.

כעין זה הוכיחו האחרונים מסוגית הגמ' בע"ז (י ע"ב) גבי קטיעא בר שלום דאמרה ליה ההיא מטרוניתא: "ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא. נפל על רישא דעורלתיה קטעה, אמר, יהבית מכסי חלפית ועברית". א"כ נתבאר שם שקטיעא בר שלום מל את עצמו. ומכאן דקדקו (ראה בהגהות יד שאול לבעל שו"מ יו"ד סי' רסד, ובצפנת פענח הל' מילה פ"ג הל' ז) שהבא להתגייר יכול למול את עצמו ולא נחשב הדבר כמילת  גוי שהיא פסולה.

אמנם ראיה זו תלויה במה שנחלקו הראשונים האם קטיעה בר שלום נימול לשם גרות או למצוה בעלמא לקיום מצות המילה מדין "אינו מצווה ועושה" (ע"ד מש"כ הרמב"ם בהל' מילה פ"א הל' ז), דדעת היראים (סי' יט) שכוונתו היתה להתגייר גרות גמורה, אבל בפסקי ריקנטי (סי' תקצח) מבואר שלא היתה כוונתו לשם גרות אלא לשם מצוה בעלמא, ולפי דבריו אין כל מקור ממעשה זה שהגר יכול למול את עצמו.

 

ראיות נוספות לכך מדברי המפרשים גבי מילתו של אברהם היאך נעשתה

בספרי המפרשים דנו, במילתו של אברהם אבינו ובני ביתו מי נימול תחילה. ובאור החיים (עה"ת פ' לך לך) כתב, דע"כ צ"ל שאברהם נימול תחילה, שהרי אם לא היה נימול הוא תחילה היאך היה יכול למול את בני ביתו, הרי מילת הגוי פסולה. והנה, גם לדבריו יש לעיין היאך נימול אברהם עצמו, מי מלו, וע"כ משמע שאברהם נימול על ידי עצמו וקמ"ל שאין בכך כל חסרון, דכיון שע"י מילה זו בא לכלל ישראל מילה כשרה היא, וחלוק דינה ממילת גוי.

אכן, בפרקי דרבי אליעזר (פרק לא) נתבאר שמלכי צדק מל את אברהם, ומלכי צדק הוא שם בן נח. ודברים אלו צ"ע טובא, שהרי שם בן נח אף הוא אינו בכלל ישראל ודינו כבן נח, והיאך מל את אברהם.

ובס' נחל אשכול (ח"ב הל' מילה סי' לז) כתב לחדש, ששם בן נח נולד מהול ולא היה נחשב לערל, ומשום כך היה דינו כישראל וכשר למילה. וסברתו זו צ"ע בתרתי:

א. למ"ד דקטן הנולד מהול צריך הטפה משום דחיישינן לערלה כבושה, מבואר שהנולד מהול דינו כערל, אלא דכיון שא"א להסיר ערלתו חייבוהו לכה"פ בהטפה, ויתבארו הדברים להלן סי' כו, וא"כ איזו מעליותא יש בכך שנולד מהול, הרי גם הנולד מהול דינו כערל. (ואפשר שהיה אברהם בקי לידע שאין זו ערלה כבושה אלא שמחוסר הוא ערלה).

ב. הרי להלכה נקטינן שמילת הגוי פסולה ואפי' היה ערבי מהול, כמבואר בדברי השו"ע המובא בריש דברינו, וא"כ מה בכך שנולד מהול, במה שונה הוא מערבי מהול שאף הוא מחוסר ערלה ואף על פי כן מילתו פסולה כשאר עכו"ם, וע"כ שדין נולד מהול לא מהני אלא בישראל. וראה מש"כ בזה בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' פג ד"ה ומה).

ושמא יש לחלק ולומר, דבערבי מהול כיון שמתחילת ברייתו היה ערל לכל דבר אלא שנימול ע"י נכרי שמילתו פסולה, ממילא דין "ערל" שחל עליו מתחילה לא פקע ע"י מילתו זו שנעשתה בפסול, משא"כ כשנולד מהול שמעולם לא בא לכלל ערלות, אפשר שאף שנכרי הוא אינו נחשב כערל.

[במדרש רבה על הפסוק "וכרות עמו הברית" נתבאר, שכשמל אברהם את עצמו היה הקב"ה מסייע עמו (ודלא כפרקי דרבי אליעזר דלעיל שנימול ע"י שם בן נח), וא"כ בדרך דרוש י"ל שנחשב הדבר כאילו נימול כביכול ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ופשיטא שמילה כשרה היא].  

 

שיטת הרמב"ן בבאור פרשה זו

מדברי הרמב"ן עה"ת (סוף פרשת לך לך) נראה שלא כדברי האור החיים הנ"ל, דיעויין שם שכתב, דמשמעות הפסוקים וסדרם מורה שבתחילה מל אברהם את ישמעאל בנו ושאר בני ביתו, ורק לאחר מכן מל את עצמו. וטעמו בזה היה, משום דחשש שאם ימול את עצמו תחילה ימנע ממנו למול אותם אחריו מחמת חולשת המילה וצערה.

הנה נתבאר מדבריו, דאף שהיה אברהם ערל בזמן שמל אותם לא היה הדבר מעכב במצות המילה, ודברים אלו צ"ע לכאורה, שהרי להלכה נקטינן שמילת הגוי פסולה לכה"פ לכתחילה.

ובחידושי החתם סופר על התורה עמד בזה שם, וכתב, דמשעה שקיבל אברהם אבינו על עצמו לקיים את מצות המילה נחשב הוא כ"בן ברית" ומילתו כשרה, ואין כל חסרון בכך שעדיין ערל הוא דדינו כדין ישראל ערל שמל (וראה מש"כ בזה עוד בתשובותיו ביו"ד סי' ש). למדנו מדבריו, שלענין ההלכתא שתהא המילה נעשית ע"י מי שהוא בן ברית א"צ שיהיה בן ישראל ממש, אלא די בכך שקיבל עליו לקיים חובה זו.

כעין זה מצינו בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קטז) שדן האם גר שמל וטרם טבל רשאי למול, וכתב, דעל אף שגר שמל ולא טבל דינו כנכרי ויינו יין נסך, מ"מ כיון שנימול לשם שמים ובא בברית עם בורא עולמים אינו נחשב כערבי מהול ודינו כבעל ברית, וע"כ אם מל מילתו כשרה. כדבריו אלו כתב גם בחידושיו עה"ת ריש פרשת ויחי.            

 

חילוק בזה בין גר שטבל קודם שמל לגר שמל ואח"כ טבל

לעומת זאת המנחת חינוך (מצוה ב ס"ק יד) כתב, שיש לחלק בזה בין גר שהקדים טבילתו למילתו לגר שבא לימול קודם הטבילה. דבגר שטבל קודם שנימול נמצא שע"י מילתו זו יכנס לקהל ישראל, "ומילתו וגרותו באין כאחד" וחשיבא כמילה הנעשית ע"י ישראל, אבל אם נימול קודם שטבל, א"כ גם אחר המילה עדיין נכרי הוא ונחשבת היא כמילת נכרי ופסולה.

נמצא לפי"ד, שהלכה זו תלויה במה שנחלקו הראשונים (הובאו דבריהם בשו"ע סעי' ג), האם סדר הגרות מעכב ויש להקדים את המילה לטבילה בדוקא. דלדעת התוס' ביבמות (מז ע"ב) וסיעתם, שסדר הגרות מעכב בחלות הגרות ואם הקדים טבילתו למילתו עליו לשוב ולטבול, אכן לעולם לא יוכל הגר לימול ע"י עצמו, אבל לשיטת הרמב"ן וסיעתו שהלכה זו אינה לעיכובא, ואם הקדים טבילתו למילתו עלתה לו טבילה זו לשם גרות, נמצא שאם טבל ואחר כך מל את עצמו, מילה כשרה היא משום שמילתו וגרותו באין כאחד.

ומ"מ לפי דבריו יתיישב היטב כיצד מלו אברהם ויתרו את עצמם, שהרי קודם מתן תורה לא נצטוו על הטבילה וכל מעשה הגרות היה במילה לבד, ומשום כך יכלו למול את עצמם וכסברת המנחת חינוך דמילתם וגרותם באין כאחד[3].

 

מל ואחר כך טבל מאימתי חלה גרותו

אמנם, בס' צפנת פענח (תנינא דף מג) מצינו לכאורה שחלק בזה ע"ד המנחת חינוך, דיעויין שם שכתב לחדש, שכשם שאמרו חכמים לענין שחיטה (חולין כט ע"ב) דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, והיינו שלאחר שגמר שחיטתו מתברר למפרע שגם תחילת השחיטה נחשבת כחלק ממעשה השחיטה, וכל פסולי השחיטה כמחשבת פיגול וכדו' שייכים גם בתחילתה, כך גם לענין גרות, אף שגר שמל ולא טבל אינו גר עד שיטבול, מ"מ לאחר שטבל נעשה גר למפרע משעת המילה.

ולמד דבריו, מהא דמצינו בשבת (פו ע"א) שנצטוו ישראל לפרוש מנשותיהם ג' ימים קודם מתן תורה כדי שלא יטמאו נשים ע"י פליטת שכבת זרע. דלכאורה הדברים צ"ב, שהרי טומאת שכבת זרע אינה נוהגת אלא בישראל, ושכבת זרעו של נכרי אינה מטמאת (כמבואר בדברי הרמב"ם הל' שאר אבות הטומאה פ"ה הל' יז), וא"כ כיון שחלות הגרות היתה ביום מתן תורה דבו ביום טבלו כמבואר בירושלמי (שבת פ"ט ה"ג הוה"ד ברבינו חננאל יבמות פו ע"ב), מפני מה חששו לטומאה זו בימים שקדמו למעמד הר סיני בהם היה דינם של ישראל כנכרים שאין שכבת זרעם מטמאה. וע"כ צ"ל, דכיון שנימולו קודם ג' ימים אלו ממילא אחר שטבלו חלה גרותם למפרע משעת הטבילה.

כמו"כ כתב שם דגיורת שטבלה ואחר כך קיבלה עליה עול מצוות, חלה גרותה למפרע מזמן הטבילה. ועיי"ש שציין דכן מוכח בירושלמי בקידושין (פ"ד) שם נתבאר, דגר שנתגייר משום דבר אחר ולאחר מכן קיבל עליו עול מצוות בדעת שלימה ונפש חפיצה, נעשה גר למפרע משעת גרותו הראשונה. (וראה מש"כ שם בהשמטות עמ' 180).

עפ"ד אלו כתבו אחרוני זמנינו, שיש להקפיד בגר שמל שלא להשהותו בלא טבילה ביום השבת, שהרי כל זמן שלא טבל יש לו להחמיר שלא לשבות ביום השבת (דאף דהתוס' ישנים ביבמות מו ע"ב הקלו בזה מבוכה רבתי יש בפוסקים האם להקל בזה הלכה למעשה), ומאידך אחר שיטבול איגלאי מילתא למפרע שכבר מעת המילה כבר בא לכלל ישראל (וראה בזה עוד להלן סי' לב מטעמים נוספים).

 

שיטת הרמב"ם בזה

אמנם מדברי הרמב"ם (שאר אבות הטומאה פ"ה הל' יח) נראה שאין הדבר כן, וכבר עמד בזה הצפנת פענח שם, דהרמב"ם כתב: "גוי שהרגיש ונתגייר וירד וטבל ויצאה ממנו שכבת זרע שהרגיש בה אחר שטבל, הרי זה ספק טמא". ע"כ. והיינו, שכאשר ספק הוא לו האם יצאה שכבת זרע זו מגופו קודם שטבל ונעשה ישראל ואינה מטמאתו, או שמא יצאה אחר שבא כולו במים שכבר נעשה ישראל יש לטמאותו מספק.

והרי סדר מעשה הגרות הוא שהמילה קודמת לטבילה, וממתינים לו עד שתתרפא המכה ורק אח"כ מטבילין אותו, וא"כ מה אכפת לן אימתי יצאה השכבת זרע קודם הטבילה או לאחריה, הרי בלאו הכי נעשה ישראל למפרע משעת המילה. וע"כ משמע, דהרמב"ם לא סבירא ליה האי סברא, ונקט שהגרות אינה חלה למפרע משעת המילה אלא מכאן ולהבא בלבד. ועיי"ש שדחק דהרמב"ם איירי בגר שנימול לשם מצוה שלא לשם גרות, דבכהאי גוונא לא חלה גרותו למפרע.

 

מחלוקת הראשונים בזה

ולכאורה נראה דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים. דבסוגית הגמ' בשבת (קלז ע"ב) אמרו: "המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים וכו'".

וכתב המאירי: "יש שואלין, מה נשתנה נוסח זה לברך עליו למול ולא על המילה. ותירצו, מפני שעיקר מצות המילה לגר עצמו הואיל וגדול הוא, וכל שהוא כן הרי הוא בכלל מה שנאמר בפסחים לא סגיא דלאו איהו מהיל". עכ"ל.

ומבואר מדבריו, שלא רק שמילת הגר עצמו כשרה, אלא עיקר קיום המצוה כך הוא, שהבא להתגייר ימול את עצמו לשם גרות ולא יעשה זאת ע"י שליח. ומשום כך תיקנו לברך בלמ"ד – למול את הגרים, כדין ברכות שמברך העושה מצוה לעצמו, וכמבואר בסוגית הגמ' בפסחים (ז ע"ב).

אבל הר"ן שם פירש באופן אחר, דהטעם שתיקנו נוסח ברכה זו בלמ"ד, הוא מפני שקיום מצוה זו נעשה מחמת רצונו וחשקו של גר זה להסתופף תחת כנפי השכינה, וכיון שמחמת בחירתו באה לנו נחשב הדבר כאילו נעשה הדבר על ידו, ונעשה שותף במעשה המצוה, ומשום כך תיקנו לברך בלמ"ד כדין העושה מצוה לעצמו.

ולדבריו אין כל מקור לומר שמעשה המילה עצמו אינו יכול להעשות ע"י הגר, אלא דכיון שנעשה הדבר מחמת רצונו ודעתו נעשה שותף בעשייתו.

נמצא שעיקר שאלה זו האם גר יכול למול את עצמו תליא במחלוקת ראשונים זו, דלדעת המאירי כיון שמילתו זו מביאתו לכלל ישראל אין היא נחשבת כמילת עכו"ם, ואילו הר"ן נקט בזה להחמיר.

וע"כ נראה, שגם כאשר אין מוהל בנמצא עדיף טפי להמתין אפי' זמן רב עד שיבוא לשם מוהל ישראל ולא ימול הגר בעצמו אפי' היה רופא מומחה, וזאת מחמת מחלוקת הראשונים הנ"ל[4].

 



[1] דלהצד שרשאי הוא למול את עצמו אפשר שגם מעליותא יש בדבר, דמצוה בו יותר מבשלוחו (ראה מהר"ם שיק יו"ד סי' רלט ובמקנה קידושין כט ע"א דמה"ט כתבו דמצוה על האב למול את בנו בעצמו ולא למוסרו ליד שליח). ואין לומר דכיון שמילת הגר מצוה קיומית היא לא שייכא בה סברא זו, דבסוגית הגמ' בנדרים (לו ע"ב) סברה הגמ' לומר גבי מצות הפרשת תרומה דלא ניחא ליה לבעלים שיתרום אחר מכריים משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, והפרשת תרומה מצוה קיומית היא, שאם לא ירצה רשאי הוא להמנע מלאכול ולא יתחייב להפריש. אמנם בס' נדרי זריזין לגרש"ק שם כתב, דהיא גופא קמ"ל במסקנת הגמ' שם, דדוקא תורם משל חבירו על של חבירו אסור, אבל אם תרם משלו על של חבירו שפיר מהני, משום דלא אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו במצוה קיומית.

בתשובות חת"ס (או"ח סי' קנט) כתב בזה סברא מחודשת, דאחר שאמרו דשליחות מהניא במצות מילה עדיף טפי למסור את מצות המילה ביד שליח ולא יעשה האב בעצמו, וטעם הדבר הוא, ע"פ מה שאמרו "גדול העונה אמן יותר מן המברך", דע"כ עדיף טפי שישמע הברכה מן המוהל ויענה אמן משיברך בעצמו. מיהו לענין הלכה יעויי"ש שלא הכריע בזה.

[2] יש שכתבו לדקדק מכאן שלא כדברי הרמב"ם דסבר שכל בני קטורה חייבים במילה לדורות עולם, שהרי יתרו היה מבני קטורה וא"כ מפני מה הוצרך למול הרי כבר נימול בגיותו, וע"כ דלא נמסרה מצות המילה אלא לבני קטורה עצמם ולא לבניהם אחריהם. אולם יש שדחו ראיה זו ופי' את דברי הגמ' לענין מצות הפריעה שלא נצטוו בה בני קטורה, או לענין הטפת דם ברית לגר שנימול בגיותו, וראה מש"כ בזה המהרש"א שם.

[3] סברא דומה מצינו גם בדברי הצפנת פענח ע"ד הרמב"ם אלו, אלא שכתב לחדש שם שסברא זו יסודה ביחוד שמו של הקב"ה על עם ישראל, דכיון שהקב"ה "הוא המדע והוא היודע וכו'" (ראה רמב"ם יסודי התורה פ"ב ה"י ובמורה נבוכים ח"ג פ' כ), ומשולל הוא כל בחינה של זמן, לפיכך לענין הכרעת ההלכה לעיתים אין מיחסים משמעות לצורך בקדימת מעשה אחד לחבירו, וזהו שורש הסברא בדין "באין כאחד". ולפיכך כתב, דהנהגה זו נאמרה רק ביחס לעם ישראל שנתיחד שמו עליהם, וכשם שהגבלת הזמן אינה שייכת לגביו ית' כך גם לגביהם אין הדבר מהווה מניעה, אבל ביחס לאומות העולם שלא נתייחד שמו עליהם לא שייכת בחינה זו של "באין כאחד", וממילא יש לדון בדינו של גר לענין זה עיי"ש.

[4] וידועים דברי תרומת הדשן (סי' לה) דאף דשיהויי מצוה לא משהינן, אם יכול לקיים מצותו לאחר זמן יותר בהידור ממה שמקיימה עתה ראוי לדחותה, שעפ"ז כתב לדחות אמירת קידוש לבנה למוצ"ש שהכל מבושמים. וכ"ש כאן דאפשר דהוי לעיכובא, דבזה גם החולקים על דבריו (ראה בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' א, שו"ת עבודת הגרשוני סי' לב) יודו דראוי לדחות ולא להכנס בספק.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל