פדיון כפרות עכשיו

עשרה בטבת שחל בערב שבת קודש

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בהלכות צום עשרה בטבת, בדגש על צום שחל בערב שבת. מהו סדר תפילת מנחה בצום בערב שבת? האם אפשר לקרוא ויחל? עננו? תחנון? וידוי? אבינו מלכנו? האם ניתן לטעום ממאכלי השבת לדעת אם יש צורך בתיקון תיבול? והאם ניתן לטעום לקיים 'טועמיה'? עד מתי מתענים? האם ניתן להתפלל מעריב מוקדם? ובאיזה תנאים? והאם ניתן במקרה זה לשבור את הצום קודם? האם השבת מותר להתעכב לאחר תפילת מעריב? האם מותר להתרחץ לכבוד שבת? להסתפר? ומה הדין בתענית רגילה? אדם שקיבל שבת האם הוא יכול להצטרף למנין לשמיעת פרשת ויחל? כהן שקיבל שבת האם הוא יכול לשאת כפיו בברכת כהנים במנחה בצום? תינוק שנולד בי' כסלו, כיצד יעשו לו את הפדיון? האם צום עשרה בטבת דוחה שבת? ואם כן מדוע הוא חמור יותר מתשעה באב? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

 

עשרה בטבת שחל בערב שבת קודש

בלוח השנה העברי הצומות לעולם אינם חלים בערב שבת, להוציא מצום עשרה בטבת אשר אחת לחמש שנים בממוצע חל בערב שבת, כפי שקרה השנה. במאמרנו השובע נעסוק בהלכות הנוגעות לצום בערב שבת, וכן נעסוק מעט באופן כללי בצום עשרה בטבת.

מנחה בערב שבת

הרמ"א (סי' תקנ סעיף ג) פסק שאף במנחה יש לקרוא בתורה בפרשת ויחל ככל צום. והמשנה ברורה (סי' תקנ ס"ק יא) הוסיף שהחזן אף אומר עננו בחזרת הש"ץ. אך אין אומרים וידויים ותחנון במנחה כיון שהוא ערב שבת לאחר חצות. והוסיף בערוך השולחן (או"ח סי' תקנ סעיף ב) שאין אומרים במנחה אבינו מלכנו. אולם הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"א סי' נד) הביא שבחלק מעדות המזרח אומרים אבינו מלכנו בשבת, אך מדלגים על אותם שמוזכר בהם חטא, כגון אבינו מלכנו חטאנו לפניך. ולמנהג זה אף במנחה שקודם שבת יאמרו אבינו מלכנו.

הנוהגים להניח תפילין במנחה ביום צום, לדעת המקובלים אין מניחים השנה תפילין, לפי שאין להניח תפילין בערב שבת לאחר חצות, אך ע"פ הנגלה אין בכך איסור, אלא שהנוהגים כך השנה צריכים להזהר להוריד אותם לפני שמקבלים שבת.

טעימה ממאכלי שבת

דעת השולחן ערוך (או"ח סי' תקסז סעיף א) שבכל תענית מותר לטעום בלשונו פחות מרביעית [בין 86-150 סמ"ק] מאכל לבדוק אם חסר בו תבלין, ולפלוט אותו, אך אסור לבלוע אפילו מעט ממנו. ודעת הרמ"א שבכל תענית ציבור אסור אף לטעום ולפלוט. אולם כתב המשנה ברורה (סק"ו) שאם טועם לצורך סעודת מצוה, אפשר לסמוך על דעת השולחן ערוך ולטעום ופלוט.

ולכן כאשר מכינים את מאכלי השבת, ורוצים לדעת האם הם מתובלים ניתן לטעום ולפלוט בין לעדות המזרח ובין לאשכנזים, כיון שהוא לצורך סעודת מצוה. אולם כתב הפסקי תשובות (או"ח סי' רנ אות ז) שאם יודע שהמאכל מתובל כראוי, אין היתר לטעום ולפלוט רק כדי לקיים את ההלכה שצריך לטעום ממאכלי השבת לפני השבת.

עד מתי מתענים

בכל שבת רגילה מחוייבים אנו במצות עונג שבת בכל רגע מיום השבת, ולכן אסור להכנס לשבת כשרעבים מאד ברמה של עינוי, משום שאז מכניסת שבת עד הסעודה הרי הוא מעונה, אך מאידך ראוי שיהיה מעט רעב כדי שיאכל סעודת שבת לתאבון. השאלה מה לעשות השנה שיש צום והאדם מעונה בתחילת השבת עד הסעודה. ובפרט בחצי הכדור הדרומי של העולם שבהרבה מדינות מהם שקיעת החמה הוא לאחר 20:00, מה עוד שכעת בעיצומו של הקיץ במדינות אלו, והחום מקשה על הצום.

ישנו מחלוקת תנאים (עירובין מא.) האם בתענית ציבור שחל בערב שבת חייב לצום עד צאת הכוכבים, או שמא חייב לאכול מעט לפני שקיעת החמה, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ונחלקו בכך הראשונים כיצד נוהגים בעשרה בטבת שחל ביום שישי.

להלכה השולחן ערוך (או"ח סי' רמט סעיף ד) פסק, שבכל תענית יש להתענות עד צאת הכוכבים. אולם הרמ"א הביא את דעת הסוברים שבכל תענית בין תענית ציבור ובין תענית יחיד יש לשבור את הצום מעט לפני כניסת שבת. אך הרמ"א הכריע להלכה, כי בתענית יחיד אכן יש לשבור את הצום לפני כניסת שבת, ועדיף להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו תענית אלא עד פלג המנחה [בערך שעה ורבע לפני שקיעת החמה]. אך בתענית ציבור כלומר בעשרה בטבת יש להתענות עד צאת הכוכבים. וכן הסכמת כל הפוסקים שיש להתענות עד צאת הכוכבים כבכל צום.

במקרה הצורך ניתן לעשות מעריב מוקדם לאחר פלג המנחה, כדי שהציבור יוכל לשוב לביתו לפני סיום הצום, ולקדש מיד בצאת הכוכבים. אך צריך להזהר להתפלל מנחה קודם פלג המנחה [אף שלמנהג רוב הקהילות בארץ ישראל יפסידו בכך את ברכת כהנים], וכן להזהר לקרוא שוב קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים.

נציין כי המשנה ברורה (סי' תיז סק"ד) כתב בשם הרמ"ע מפאנו שאף המתענה בערב ראש חודש צריך למהר לשבור את הצום, משום שאסור לשהות בראש חודש לאחר צאת הכוכבים כשהוא מעונה. ובודאי שבשבת צריך למהר לקדש ולשבור את הצום ולא להתעכב, ובפרט אם הוא או בני ביתו רעבים מחמת הצום.

אף קהילות חסידיות (ראה שו"ע הרב סי' רעא סעיף ג) המקפידות בכל השנה שלא לקדש בשעה הראשונה של שבת, לפי שבשעה זו שולט מזל מאדים, אלא או שמתפללים מעריב לאחר פלג המנחה ומקדשים מוקדם, או שמתפללים לאחר צאת הכוכבים ומתעכבים עד שעה לאחר תחילת הלילה, מכל מקום בשבת זו נוהגים לקדש מיד לאחר תפילת מעריב אף שהוא בשעה הראשונה של שבת, כדי שלא להיות מעונים בתענית בשבת (ראה אור ישראל תשס"ו גל' מב עמ' רח).

דיני תענית ציבור

מעיקר הדין בתענית ציבור אסור רק אכילה ושתיה, מלבד יום כיפור ותשעה באב שאסור גם להתרחץ ולסוך את הגוף בשמנים קרמים וכדומה, וכן קיום המצוה ונעילת הסנדל. אולם כתבו הפוסקים שבעל נפש ימנע בצום מלהתרחץ ולסוך גופו, וכן מצוה מלבד בליל טבילה.

המשנה ברורה (סי' תרנ שעה"צ סק"ח) כתב, שאף לבעל נפש מותר להתרחץ במים קרים. וביאר הערוך השולחן (סי' תקנ סעיף ג) שאינו לשם תענוג, אלא להסרת הצער, ואין מקום לאוסרו בצום רגיל.

אך יש להוסיף שהרמב"ם (תעניות פ"א הי"ד) כתב כי ביום צום לא ינהג עידונים בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג לט): 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו'. ולכן מצינו הנהגות שונות בפוסקים, אף שאינם מעיקר הדין שאין לעשותם ביום צום.

המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תקנא סעיף ב ד"ה מר"ח) כתב שיש לנהוג בצום י' בטבת וי"ז בתמוז כדיני תשעת הימים. ונחלקו בכוונתו, דעת הציץ אליעזר (ח"ז סי' מט קונ' אבן יעקב פי"א) שהכוונה למעט במשא ומתן ובנין של שמחה וכן שלא להנשא. אך שאר דיני אבלות הנוהגים בתשעת הימים כגון כיבוס או תספורת אין טעם להמנע מהם בצום. אך דעת הגאון רבי שריה דבלצקי (זה השולחן ח"א או"ח סי' תקנא בה"ל ד"ה מר"ח) שהדבר כולל גם תספורת. ויש לציין שמהר"ח פאלאג'י (רוח חיים סי' תקס"ו סק"ד) הביא שאין להסתפר בצום, וכפי שדייק הטורי אבן (ר"ה יח: ד"ה ור"י) מהגמרא, אלא שתמה הטורי אבן שלא נזכר בפוסקים הלכה זו.

דעת הקיצור שולחן ערוך (סי' קכב סעיף א) שאדם שמתפרנס ממוזיקה, יכול להקל בשלשת השבועות לשיר בפני נכרים, אך מראש חודש אב, וכן בי"ז בתמוז ועשרה בטבת אין לנגן אף לצורך פרנסה.

האם דינים אלו נוהגים השנה

אולם בשנה זו משום כבוד שבת כתב המשנה ברורה (סי' תקנ סק"ו) שאין להמנע מלהתרחץ בחמין בצום, משום כבוד שבת.

וכן כתבו מהר"ח פלאג'י (שם) ורבי שריה דבליצקי (שם) שבשנה זו אין להחמיר להמנע מלהסתפר לכבוד שבת. ומסתבר שגם לכבס ניתן השנה לכבס כרגיל לכבוד שבת. [אם כי מעיקר הדין בכל שבוע ראוי לכבס ביום חמישי ולא ביום שישי אם אפשר].

התארגן מנין רק לאחר קבלת שבת

הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד מגילה ל:) דן במקרה שהגיעו כמה מתפללים לתפילת מנחה בי' טבת בסמוך לכניסת שבת, ולא היה מנין, ולכן התפללו ביחידות בלי קריאת התורה. וקיבלו עליהם שבת. ואחר כך הגיעו מתפללים נוספים, ורצו לצרף את הראשונים כדי שיהיה מנין לקריאת התורה של פרשת ויחל.

וכתב שנפסק בשולחן ערוך (סי' רסג סעיף טו) שלאחר קבלת שבת אסור להתפלל מנחה של יום שישי, ולכן גם אסור לקרוא בתורה פרשת ויחל השייך לצום.

אך כתב שלכאורה יש מקום להתיר, שהרי פסק המשנה ברורה (סי' תר סק"ז) שאם ביום השני של ראש השנה שחל בערב שבת לא היה לקהילה שופר, והקהילה קיבלה עליה שבת, ואחרי קבלת שבת הגיע שליח עם שופר, אף שאסור לתקוע בשופר בשבת, קבלת השבת היא בטעות, שהרי אילו היו יודעים שיגיע שופר לא היו מקבלים עליהם את השבת, ולכן קבלת שבת לא חלה, ויתקעו בלי ברכה, ויקבלו שוב שבת.

ובדומה כתב השואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' כג) שאשה שקבלה שבת בהדלקת נרות, ושכחה להפריש חלה מהחלות של שבת, ובשבת אסור להפריש חלה, קבלת שבת שלה היא בטעות, שאם היתה זוכרת שלא הפרישה חלה לא היתה מקבלת שבת, עד שתפריש חלה שהן משלשה מצוות של הנשים, והנשים זהירות בה, ובפרט בערב שבת, ולכן יכולה להפריש חלה, ותקבל שוב שבת.

אולם כתב שחמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה לו שלא כל דבר נחשב טעות, ורק תקיעת שופר שהוא עיקר המצוה בראש השנה נחשבת טעות המבטלת את קבלת שבת. אך קריאת ויחל אינה עיקר קיום מצות התענית, ואין בכוחה לבטל את קבלת השבת.

והוסיף הגר"י זילברשטיין שליט"א שאף כשעשרה בטבת חל ביום חול, והתפללו מעריב מוקדם, ואחר כך הזדמן מנין, אין לקרוא ויחל לאחר תפילת מעריב, כיון שלאחר שקבע ע"י התפילה שהתחיל כבר הלילה, אינו יכול לקרוא ויחל השייך ליום, ואין לעשות שני דברים הסותרים זה את זה.

כהן שקיבל שבת ורוצה לעלות לדוכן

אולם במקרה ויש כהן שהתפלל מנחה מוקדם יותר וקיבל על עצמו שבת, והגיע לבית הכנסת ומצא את הציבור לפני ברכת כהנים [בארץ ישראל שנושאים כפים במנחה בצום], ואמרו לו טוב שהגעת כי יש רק כהן אחד [וברכת כהנים אינו מדאורייתא] תעלה גם אתה, במקרה זה שמפסיד מצות עשה [באופנים מסומים גם עובר על עשה], הכריע הגר"י זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד בכורות סא. ענין ב) שמסתבר שקבלתו בטעות ויעלה ויברך ברכת כהנים אולם לא יברך, ואם יש עוד כהן יצא בברכת הכהן השני.

סעודת פדיון הבן בצום עשרה בטבת בערב שבת

תינוק שנולד השנה [שחודש כסלו חסר] ביום בי' כסלו, פדיון הבן אמור להיות בי' טבת שהוא יום ה31 לחיי התינוק. ונשאלת השאלה כיצד ינהגו כאשר אין אפשרות לעשות את סעודת המצוה בצום.

בעקרון בכל תענית ציבור נחלקו הדעות כיצד ראוי לנהוג, להבנת המחלוקת נקדים כי יש הסוברים שניתן לפדות את התינוק רק לאחר שעברו 29.5 ימים ועוד 44 דקות ועוד חלק 1/18 מדקה, ויש הסוברים שניתן לפדות רק ביום ה31 [מונים גם את יום הלידה ויום הפדיון]. בנוסף יש גם הנוהגים לכתחילה לפדות ביום ולא בלילה. ולכן אנחנו פודים ביום ה31.

עקרון נוסף הוא שחושב לדעת הוא שהמקור לעשות סעודה בפדיון הבן הוא בתרומת הדשן (סי' רסט) הובא ברמ"א (יו"ד סי' שה סעיף י), והטעם של הסעודה הוא משום שיש ענין לפרסם את המצוה וקיומה, ולכן כתב הש"ך  (יו"ד סי' שה ס"ק יב) שאין טעם לעשות פדיון, ואחר כך לעשות סעודה לאחר זמן, שהרי אינו ניכר שהוא פרסום מצות הפדיון.

ולכן בתענית ציבור דעת הש"ך (יו"ד סי' שה ס"ק יב) שאם עברו 29.5 ימים מלאים ו44 דקות מהלידה עד יום לפני הצום יפדו את התינוק יום לפני הצום. ואם לא יעשו את הפדיון במוצאי הצום. אולם רוב הפוסקים סברו שאין להקל לעשות את הפדיון ביום ה30 ללידת התינוק, אך ניתן לעשות כן בערב שקודם הצום בתנאי שאכן עברו כבר 29.5 ימים מלאים ו44 דקות. [לדוגמא תינוק שנולד עד 44 דקות לפני עלות השחר של י' כסלו, ניתן לפדותו מיד מתחילת הלילה אור לי' טבת, ותינוק שנולד ביום של י' כסלו 5 שעות לאחר עלות השחר, יש להמתין בלילה 5 שעות ו44 דקות, ואחר כך ניתן לפדותו].

המשנה ברורה (סי' תקסח סק"כ) הביא בזה שתי שיטות: דעת המגן אברהם שיעשו את הפדיון בצום ואת הסעודה מיד לאחר הצום, [הגר"ש קלוגר (האלף לך שלמה סי' שמט) הוסיף שיעשו את הפדיון ממש סמוך לשקיעת החמה של הצום], ודעת החתם סופר שאם אכן כברו עברו 29.5 יום יעשו את הפדיון והסעודה בליל הצום.

וכן יש לציין את דעת הקיצור שולחן ערוך (סי' קסד סק"ג) שיעשה הפדיון מיד במוצאי הצום.

ולכן השנה באופן שלא ניתן לעשות את הפדיון בלילה שלפני הצום, כיון שלא עבר מספיק זמן מהלידה, יש לדון האם ניתן לפדות את התינוק בצום לעשות את סעודת הפדיון בסעודת ליל שבת. אולם במקרה זה כתב הלחם שלמה (יו"ד ח"ב סי' נד) שבסעודת שבת לא ניכר כלל שהוא סעודת פדיון הבן, ואין כאן פרסום המצוה.

להלכה למעשה הורה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הובא בחשוקי חמד בכורות מט: ענין ג) כי במקרה הנ"ל שתאריך פדיון הבן חל בצום עשרה בטבת בערב שבת, אין אפשרות לעשות סעודת מצוה לפדיון הבן, ויפדו את הבן ללא סעודה.

האם צום עשרה בטבת דוחה שבת

בימינו שאין אנו מקדשים את החודש ע"פ עדים אלא ע"פ לוח שנה קבוע, אין אפשרות שעשרה בטבת יחול בשבת, ונחלקו הראשונים מה הדין בתקופה שהיו מקדשים ע"פ הראיה, ועשרה בטבת חל בשבת:

דעת רש"י (מגילה ה. ד"ה אבל) הרמב"ם (תעניות פ"ה ה"ה) רבינו יהונתן (מגילה א. בדפי הרי"ף) הכלבו (סי' סב) המהרי"ל (י"ז בתמוז וט' באב אות א) שדינו כשאר הצומות והצום נדחה ליום ראשון.

אולם שיטת האבודרהם (סדר תפלת התעניות) שאם עשרה בטבת חל בשבת צמים בשבת ואין דוחים אותו, לפי שנאמר בו (יחזקאל כד ב): 'בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה', ולכן דינו כיום כיפור שאינו נדחה. אולם הבית יוסף (או"ח סי' תקנ) תמה מנין לו ללמוד דרשה זו מהפסוק שלא הוזכרה בתלמוד.

שיטה שלישית מצינו בארחות חיים (ח"א סי' יט) ובמנהגים לרבי אייזיק מטירנא (טבת אות לח) שיש צורך בדרשה זו כדי להתיר לצום ביום שישי אף שנכנס לשבת כשהוא בתענית. וכן משמעות האבודרהם שהוא בא לבאר כיצד התירו לצום בערב שבת, כיון שגם בשבת עצמה מותר לצום. וכן ביאר האור שמח (תעניות פ"ה ה"ה) שזהו מקורו של האבודרהם, כיון שצמים ביום שישי אף שהדבר גורם לכך שצם בכניסת שבת, בהכרח שהצום דוחה שבת.

היסוד עולם (מאמר ד פ"ט) פי' רבי דוד ערמאה ספר קובץ ושקל הקודש (קידוש החודש פ"ח ה"ה) ביארו, שלכן בלוח השנה נקבע כי כל החודשים הם קבועים בכל שנה או מלאים או חסרים, להוציא חודש חשון וכסלו שלעיתים הם מלאים ולעיתים חסרים, והטעם כדי לסדר את הלוח שבכל שנה עשרה בטבת לא יחול בשבת.

על אף שרש"י והרמב"ם ועוד נחלקו על דין זה, והבית יוסף תמה עליו, הכנסת הגדולה (סי' תקנ הג' ב"י) והאליה רבה (סי' תקנ סק"ג) ושקל הקודש (פ"ח הט"ז) פסקו כאבודרהם שעשרה בטבת דוחה שבת, וציינו שמקורו מהגאונים. אך בערוך השולחן (או"ח סי' תקמט סעיף ב) כתב שאין פוסקים כן.

מדוע עשרה בטבת דוחה שבת

בטעם מדוע עשרה בטבת דוחה שבת מצינו כמה ביאורים באחרונים:

המנחת חינוך (מ' שא) השואל ומשיב (קמא ח"ג סי' קעט) ורבי חיים מבריסק (כתבי הגר"ח ר"ה יח: ד"ה בדין) ביארו, שבעקרון גם בי"ז בתמוז וט' באב היה ראוי להתענות בשבת, אך עיקר קיום הצום הוא להתענות בחודש הרביעי והחמישי, ונמסר לחכמים לקבוע באיזה יום בחודש לצום, ולכן אם חל בשבת קבעו חכמים יום אחר בחודש, ובכך אפשר לקיים גם דין עונג שבת, וגם את חיוב הצום. אולם בעשרה בטבת שנאמר בעצם היום הזה, ניתן לקיים את דין הצום רק ביום זה, ואם אי אפשר להתענות ביום זה, אין תועלת לצום למחרת, ולכן כיון שאי אפשר לקיים את שני הדינים – מתענים בשבת.

היערות דבש (ח"א דרוש ב ד"ה והנה לבאר) והימי שלמה (תעניות פ"ה ה"ה) הוכיחו מכך, שצום זה אכן חמור יותר מאשר שאר הצומות, משום שביום זה נגזרה הגזירה וניתן כח לאויב לכבוש את העיר, והחורבן הוא רק הוצאה לפועל של הגזירה שנגזרה בעשרה בטבת, ועיקר הצום נתקן על השורש שגרם לכך.

החתם סופר (תורת משה ויקרא דרוש לז' אדר ד"ה כתו') ביאר שיש הבדל מהותי בין הצומות, צום עשרה בטבת הוא על כך שביום זה נגזר בבית דין של מעלה על החורבן, ובכל שנה ביום זה יש קטרוג שהחורבן ימשך, והצום הוא כדי לבטל את הגזירה והקטרוג של השנה. בעוד הצום של י"ז בתמוז וט' באב הרי זה אבלות על החורבן שאירע כבר, ועל כך שלא נבנה השנה והתחדש החורבן. ולכן צום עשרה בטבת הוא כדי לבטל את הגזירה בעתיד, ואילו שאר הצומות הם אבלות על העבר. ובשבת מותר להתענות כדי לבטל גזירה ולמנוע צרה, וכפי שמותר להתענות תענית חולם, אך אסור להתענות משום אבלות על העבר.

סיכום

השנה במנחה יש לקרוא בתורה פרשת ויחל, ולומר עננו בתפילה ובחזרת הש"ץ, אך לא יאמרו ווידוי ותחנון, ואבינו מלכנו. קהילות הנוהגות לומר בשבת אבינו מלכנו ללא הזכרת הבקשות המזכירות חטא ועון, ינהגו כן במנחה בצום.

מותר לטעום בלשונו ממעט ממאכלי השבת כדי לדעת האם יש צורך בתיקון תיבול, אך יפלוט את המאכל ולא יבלע את מה שטעם. אם יודע שהמאכל מתובל כראוי אין לטעום רק כדי לקיים ענין 'טועמיה חיים זכו'.

יש להתענות עד צאת הכוכבים, וניתן להתפלל מעריב מוקדם מפלג המנחה אך ימתין לקדש רק בצאת הכוכבים. אך יזהר להתפלל מנחה מוקדם, וכן יזכור לקרוא שוב קריאת שמע.

אין להתעכב לאחר צאת הכוכבים ויש לקדש מיד.

אף בעל נפש שבכל תענית נמנע מלהתרחץ להסתפר לכבס בצום, השנה מותר לכבוד שבת אף במים חמים ובכל הנדרש. אך יש להמנע משמיעת מוזיקה ועינוגים שאין נצרכים לכבוד שבת.

אדם שקיבל שבת ולא שמע קריאת התורה של ויחל במנחה, אינו יכול להצטרף למנין של ויחל. אולם כהן שקיבל שבת וביקשו ממנו לשאת כפיו [בארץ ישראל] נחשבת קבלתו בטעות וישא את כפיו אך לא יברך ויצא ידי חובתו מכהן אחר המברך.

תינוק שנולד בלילה שלפני י' כסלו, במקרה וניתן לפדותו לפני כניסת הצום בלילה שקודם הצום, ועבר הזמן הנדרש יעשו כן, אך במקרה ואין אפשרות כזו, יפדו אותו בצום בלי סעודה, ואין ענין לעשות בשבת סעודה לפדיון.

נחלקו הראשונים באם הצום היה חל בשבת האם היה נדחה, או שהיו צמים בשבת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *