חולין בעזרה – דאורייתא או דרבנן

שאלה:

בהלכות שחיטה (ב, ג) פוסק הרמב"ם לכאורה שחולין בעזרה לא מדאורייתא אלא "דברי קבלה". וכפי שנראה דברי רבי יוחנן בבבא קמא דף עב. אבל הכסף משנה מפרש על הרמב"ם שצריך לומר שהוא מתכוון שהאיסור הוא דאורייתא,
ונשמכים דבריו כי בקידושין (נז:) מבואר שרבי יוחנן במפורש אומר שהאיסור דאורייתא ונלמד מפסוק. וכן מקשה תוספות (בבבא קמא, ד"ה לימא).

אבל למעשה הרמב"ם בהלכות גניבה (ב, ח) כותב במפורש שבאיסור הוא "מדבריהם" וזה כבר קשה לומר שהתכוון דאורייתא.

אם כן התבלבלתי,
איך אפשר להבין דעת הרמב"ם?

תשובה:

שלום וברכה

זיכני ה' להיות מהאחראים על עריכת הרמב"ם המבואר בעריכת אור לישרים עוז והדר, ושם בהל' שחיטה כתב העורך באריכות [כרך זה עדיין לא יצא לאור, מקווים שלקראת חג הפסח]:

 סתירה בדברי הרמב"ם אם חולין בעזרה איסורם מדאורייתא

שם. מדברי הרמב"ם 'ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות', ונראה, שסבר שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק מדרבנן. וכן כתב בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז ה"ו) 'הוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה', הרי ששפתיו ברור מללו שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא מדרבנן. ומאידך לעיל (ה"א) כתב הרמב"ם 'וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך, הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה", נראה שסובר שהוא איסור דאורייתא, וכן נראה מהאמור בגמרא (קידושין נז: והובא לעיל ה"א) שכאמור שם מקור דברי הרמב"ם. והקשו האחרונים^[1] שהיא סתירה בדברי הרמב"ם.

שיטת הסוברים בדעת הרמב"ם שחולין בעזרה אסורים מדרבנן

המגיד משנה ביאר, שהרמב"ם פסק כרבי שמעון (קידושין נח.) שחולין בעזרה איסורם רק מדרבנן, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו, והפסוק שהביאו בגמרא וכן הרמב"ם לעיל (ה"א) הוא אסמכתא בעלמא.

אבל הכסף משנה הקשה על תרוץ זה, שמסקנת הסוגיה (קידושין שם, וחולין פה:) שבין רבי שמעון ובין רבנן סוברים שחולין בעזרה דאורייתא ואם כדברי המגיד משנה דברי הרמב"ם הם לא כרבי שמעון ולא כרבנן. ועוד, שהרמב"ם פסק (אישות פ"ה ה"א) שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ומקורו מדברי המשנה (קידושין נו:) ושם נשנו גם חולין בעזרה, והרמב"ם לא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה, ואם כדברי המגיד משנה שחולין בעזרה לדעת הרמב"ם אסורים בהנאה רק מדרבנן הרי היה לו לפסוק שאם קידש בהם, האשה מקודשת^[2].

והלחם משנה הקשה, שאין לומר שהרמב"ם סובר שחולין בעזרה איסורם רק מדרבנן, שהרי בגמרא (חולין פה:) מבואר שנחלקו תנאים בדבר, רבי שמעון סובר שאיסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא, וטעונים שרפה, ולשיטתו גם חיה שנשחטה בעזרה טעונה שרפה מגזרת חכמים 'דגזרינן חיה אטו בהמה', אבל הסוברים שאיסור חולין בעזרה הוא איסור מדרבנן, וגזרו על כך מחשש שמא יראה אדם בהמה שנשחטה בפנים ונאכלת בחוץ, ויבוא להתיר אכילת קדשים בחוץ, אם כן, אין לגזור חיה אטו בהמה, כי אין גוזרים גזרה לגזרה. והרמב"ם הרי פסק בהלכה שלפנינו שאיסור חולין בעזרה נוהג גם בחיה, ובהכרח שדעתו שהאיסור הוא מדאורייתא.

עוד הקשה הלחם משנה, שבגמרא (חולין שם) מבואר, שרבי שמעון סובר שהשוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה, הבשר מותר בהנאה, מפני ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, ורבי שמעון לשיטתו שאיסור שחיטת חולין הוא מדאורייתא ועל כן רק שחיטה ראויה אוסרת, אבל להסוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן ומגזרת חכמים כדי שלא יבואו להתיר אכילת קדשים בחוץ, גם בשחיטה שאינה ראויה צריך לגזור. והרמב"ם הרי פסק (לעיל ה"ב) שהשוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה מותר בהנאה. ואיך נאמר שהרמב"ם סובר שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ועוד קשה, שלהלן (פי"ד ה"י) פסק הרמב"ם שהשוחט חיה ועוף חולין בעזרה פטור מכיסוי הדם, לפי שנאמר בתורה 'אשר יאכל', וממעטים שחיטה שאינה מתירה באכילה, ואם אכן סובר הרמב"ם שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק מגזרת חכמים, איך נפטר השוחט חולין בעזרה שאיסורו מדרבנן, ממצוות כיסוי הדם שחיובה מדאורייתא^[3].

שיטת הסוברים בדעת הרמב"ם שחולין בעזרה אסורים מדאורייתא

הכסף משנה והלחם משנה, תרצו שהרמב"ם אכן סובר שאיסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא, ומה שכתב שהוא 'מדברי קבלה', וכן מה שכתב בהלכות מאכלות אסורות 'מדבריהם', כוונתו לומר שהוא דבר שאינו מפורש בתורה אלא נאמר למשה מסיני, ודוגמא לדבר, מה שכתב הרמב"ם (אישות פ"א ה"ב), שקידושי כסף הם מדברי סופרים, אף על פי שבגמרא למדו קידושי כסף מן הכתוב 'כי יקח איש אשה' ונלמד קיחה קיחה משדה עפרון'. וכשם שהרמב"ם קורא 'דברי סופרים' לדבר שאינו מפורש בתורה, כמו כן יש לומר שמה שכתב 'מדברי קבלה' ו'מדבריהם' כוונתו לומר שאין האיסור מפורש בתורה, וראיה לדבר שהרי לא אמר 'תקנת חכמים'^[4]. ומה שכתב שאינו ענוש אלא מכת מרדות פירש הכסף משנה מפני שלא נאמר בהם לאו מפורש בתורה. אבל האחרונים^[5] דחו תרוץ זה, שהרי בהלכות גניבה (פ"ב ה"ח) כתב הרמב"ם שאם טבח הגנב את הבהמה הגנובה בעזרה, חייב לשלם ארבעה וחמשה, כיון שאיסור הנאה מחולין בעזרה הוא רק מדבריהם. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ב"ק פ"ב מ"ז). ושם אין לפרש בכוונת דבריו שהוא מדברי קבלה ואינו מפורש בתורה, כי לענין ארבעה וחמשה כל שלא התירה השחיטה את הבשר באכילה, אינו משלם ארבעה וחמשה.

שיטה נוספת מצאנו באחרונים^[6] שהרמב"ם מחלק בין שחיטת חולין בעזרה ואכילת חולין שנשחטו בעזרה, שאסורים מדאורייתא, ולכן תחשב השחיטה בעזרה כשחיטה שאינה ראויה, לבין איסור הנאה מחולין שנשחטו בעזרה שהוא רק מדרבנן, ולכן כתב רמב"ם במאכלות אסורות שאיסור הנאה מחולין שנשחטו בעזרה הוא מדבריהם, ולכן גם פסק שהטובח בהמה גנובה בעזרה חייב בארבעה וחמשה מפני שמדאורייתא מותר לו להנות מן הבהמה. וכן היא שיטת רש"י (פסחים כב. ד"ה חולין).

ואילו הכתר המלך סובר בדעת הרמב"ם שרק שחיטת חולין בעזרה אסורה מדאורייתא ואילו אכילה והנאה אסורים רק מדרבנן. ומה שכתב הרמב"ם גם על שחיטת חולין בעזרה שלוקה רק מכת מרדות אף על פי שהשחיטה עצמה אסורה מדאוריתא, בזה מתרץ כדברי הכסף משנה שהובאו לעיל שהואיל ואין איסור השחיטה מפורש בתורה, אין לוקים עליו מלקות דאורייתא אלא רק מכת מרדות.