פדיון כפרות עכשיו

חולין בעזרה – דאורייתא או דרבנן

שאלה:

בהלכות שחיטה (ב, ג) פוסק הרמב"ם לכאורה שחולין בעזרה לא מדאורייתא אלא "דברי קבלה". וכפי שנראה דברי רבי יוחנן בבבא קמא דף עב. אבל הכסף משנה מפרש על הרמב"ם שצריך לומר שהוא מתכוון שהאיסור הוא דאורייתא,
ונשמכים דבריו כי בקידושין (נז:) מבואר שרבי יוחנן במפורש אומר שהאיסור דאורייתא ונלמד מפסוק. וכן מקשה תוספות (בבבא קמא, ד"ה לימא).

אבל למעשה הרמב"ם בהלכות גניבה (ב, ח) כותב במפורש שבאיסור הוא "מדבריהם" וזה כבר קשה לומר שהתכוון דאורייתא.

אם כן התבלבלתי,
איך אפשר להבין דעת הרמב"ם?

תשובה:

שלום וברכה

זיכני ה' להיות מהאחראים על עריכת הרמב"ם המבואר בעריכת אור לישרים עוז והדר, ושם בהל' שחיטה כתב העורך באריכות [כרך זה עדיין לא יצא לאור, מקווים שלקראת חג הפסח]:

 סתירה בדברי הרמב"ם אם חולין בעזרה איסורם מדאורייתא

שם. מדברי הרמב"ם 'ודברים אלו כולן דברי קבלה הן, וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות', ונראה, שסבר שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק מדרבנן. וכן כתב בהלכות מאכלות אסורות (פט"ז ה"ו) 'הוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה', הרי ששפתיו ברור מללו שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא מדרבנן. ומאידך לעיל (ה"א) כתב הרמב"ם 'וכן הוא אומר בבשר תאוה כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' ואכלת בשעריך, הא למדת שאין שוחטין בשר תאוה אלא חוץ למקום אשר בחר ה", נראה שסובר שהוא איסור דאורייתא, וכן נראה מהאמור בגמרא (קידושין נז: והובא לעיל ה"א) שכאמור שם מקור דברי הרמב"ם. והקשו האחרונים[1] שהיא סתירה בדברי הרמב"ם.

שיטת הסוברים בדעת הרמב"ם שחולין בעזרה אסורים מדרבנן

המגיד משנה ביאר, שהרמב"ם פסק כרבי שמעון (קידושין נח.) שחולין בעזרה איסורם רק מדרבנן, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו, והפסוק שהביאו בגמרא וכן הרמב"ם לעיל (ה"א) הוא אסמכתא בעלמא.

אבל הכסף משנה הקשה על תרוץ זה, שמסקנת הסוגיה (קידושין שם, וחולין פה:) שבין רבי שמעון ובין רבנן סוברים שחולין בעזרה דאורייתא ואם כדברי המגיד משנה דברי הרמב"ם הם לא כרבי שמעון ולא כרבנן. ועוד, שהרמב"ם פסק (אישות פ"ה ה"א) שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ומקורו מדברי המשנה (קידושין נו:) ושם נשנו גם חולין בעזרה, והרמב"ם לא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה, ואם כדברי המגיד משנה שחולין בעזרה לדעת הרמב"ם אסורים בהנאה רק מדרבנן הרי היה לו לפסוק שאם קידש בהם, האשה מקודשת[2].

והלחם משנה הקשה, שאין לומר שהרמב"ם סובר שחולין בעזרה איסורם רק מדרבנן, שהרי בגמרא (חולין פה:) מבואר שנחלקו תנאים בדבר, רבי שמעון סובר שאיסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא, וטעונים שרפה, ולשיטתו גם חיה שנשחטה בעזרה טעונה שרפה מגזרת חכמים 'דגזרינן חיה אטו בהמה', אבל הסוברים שאיסור חולין בעזרה הוא איסור מדרבנן, וגזרו על כך מחשש שמא יראה אדם בהמה שנשחטה בפנים ונאכלת בחוץ, ויבוא להתיר אכילת קדשים בחוץ, אם כן, אין לגזור חיה אטו בהמה, כי אין גוזרים גזרה לגזרה. והרמב"ם הרי פסק בהלכה שלפנינו שאיסור חולין בעזרה נוהג גם בחיה, ובהכרח שדעתו שהאיסור הוא מדאורייתא.

עוד הקשה הלחם משנה, שבגמרא (חולין שם) מבואר, שרבי שמעון סובר שהשוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה, הבשר מותר בהנאה, מפני ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, ורבי שמעון לשיטתו שאיסור שחיטת חולין הוא מדאורייתא ועל כן רק שחיטה ראויה אוסרת, אבל להסוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן ומגזרת חכמים כדי שלא יבואו להתיר אכילת קדשים בחוץ, גם בשחיטה שאינה ראויה צריך לגזור. והרמב"ם הרי פסק (לעיל ה"ב) שהשוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה מותר בהנאה. ואיך נאמר שהרמב"ם סובר שהאיסור הוא רק מדרבנן.

ועוד קשה, שלהלן (פי"ד ה"י) פסק הרמב"ם שהשוחט חיה ועוף חולין בעזרה פטור מכיסוי הדם, לפי שנאמר בתורה 'אשר יאכל', וממעטים שחיטה שאינה מתירה באכילה, ואם אכן סובר הרמב"ם שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק מגזרת חכמים, איך נפטר השוחט חולין בעזרה שאיסורו מדרבנן, ממצוות כיסוי הדם שחיובה מדאורייתא[3].

שיטת הסוברים בדעת הרמב"ם שחולין בעזרה אסורים מדאורייתא

הכסף משנה והלחם משנה, תרצו שהרמב"ם אכן סובר שאיסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא, ומה שכתב שהוא 'מדברי קבלה', וכן מה שכתב בהלכות מאכלות אסורות 'מדבריהם', כוונתו לומר שהוא דבר שאינו מפורש בתורה אלא נאמר למשה מסיני, ודוגמא לדבר, מה שכתב הרמב"ם (אישות פ"א ה"ב), שקידושי כסף הם מדברי סופרים, אף על פי שבגמרא למדו קידושי כסף מן הכתוב 'כי יקח איש אשה' ונלמד קיחה קיחה משדה עפרון'. וכשם שהרמב"ם קורא 'דברי סופרים' לדבר שאינו מפורש בתורה, כמו כן יש לומר שמה שכתב 'מדברי קבלה' ו'מדבריהם' כוונתו לומר שאין האיסור מפורש בתורה, וראיה לדבר שהרי לא אמר 'תקנת חכמים'[4]. ומה שכתב שאינו ענוש אלא מכת מרדות פירש הכסף משנה מפני שלא נאמר בהם לאו מפורש בתורה. אבל האחרונים[5] דחו תרוץ זה, שהרי בהלכות גניבה (פ"ב ה"ח) כתב הרמב"ם שאם טבח הגנב את הבהמה הגנובה בעזרה, חייב לשלם ארבעה וחמשה, כיון שאיסור הנאה מחולין בעזרה הוא רק מדבריהם. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ב"ק פ"ב מ"ז). ושם אין לפרש בכוונת דבריו שהוא מדברי קבלה ואינו מפורש בתורה, כי לענין ארבעה וחמשה כל שלא התירה השחיטה את הבשר באכילה, אינו משלם ארבעה וחמשה.

שיטה נוספת מצאנו באחרונים[6] שהרמב"ם מחלק בין שחיטת חולין בעזרה ואכילת חולין שנשחטו בעזרה, שאסורים מדאורייתא, ולכן תחשב השחיטה בעזרה כשחיטה שאינה ראויה, לבין איסור הנאה מחולין שנשחטו בעזרה שהוא רק מדרבנן, ולכן כתב רמב"ם במאכלות אסורות שאיסור הנאה מחולין שנשחטו בעזרה הוא מדבריהם, ולכן גם פסק שהטובח בהמה גנובה בעזרה חייב בארבעה וחמשה מפני שמדאורייתא מותר לו להנות מן הבהמה. וכן היא שיטת רש"י (פסחים כב. ד"ה חולין).

ואילו הכתר המלך סובר בדעת הרמב"ם שרק שחיטת חולין בעזרה אסורה מדאורייתא ואילו אכילה והנאה אסורים רק מדרבנן. ומה שכתב הרמב"ם גם על שחיטת חולין בעזרה שלוקה רק מכת מרדות אף על פי שהשחיטה עצמה אסורה מדאוריתא, בזה מתרץ כדברי הכסף משנה שהובאו לעיל שהואיל ואין איסור השחיטה מפורש בתורה, אין לוקים עליו מלקות דאורייתא אלא רק מכת מרדות. 



[1] המגיד משנה, הלחם משנה, הכסף משנה, והמשנה למלך.

[2] האחרונים תמהו על קושיית הכסף משנה: המשנה למלך כתב, שיש לומר שהרמב"ם אכן סובר שאם קידש בחולין בעזרה, האשה מקודשת. עוד כתב הלחם משנה וכן כתבו העצמות יוסף והמעשה רוקח לתמוה על קושיית הכסף משנה, שהרי הרמב"ם (שם) פסק בפרוש שגם המקדש באיסורי הנאה דרבנן אין האשה מקודשת, וכפי שכתב המגיד משנה בדעתו, שגם באיסורים דרבנן שאין בהם שום צד איסור דאורייתא אם קידש אינה מקודשת, ומובן לפי זה למה לא חילק הרמב"ם בין איסורי הנאה אחרים לחולין בעזרה. אבל הזבחים שלמים והכתר המלך כתבו ליישב את קושיית הכסף משנה, לפי שיטתו שם לחלוק על המגיד משנה, שהוא סובר בדעת הרמב"ם (שם) שיש לחלק בין איסורים שיש להם עיקר מן התורה, כגון חמץ בשעה החמישית בערב פסח, שעיקר איסור חמץ הוא מן התורה, ועל כן גם קודם לכן בזמן שאיסורו הוא רק מדרבנן אינה מקודשת, לבין איסורי הנאה שכל יסודם הוא רק מדרבנן, שבזה לא אמר הרמב"ם שאינה מקודשת, ולכן נקט הרמב"ם בדבריו (שם) 'כגון חמץ בפסח', כדי להורות את החילוק הנ"ל, ולפי זה מובנת קושיית הכסף משנה שאם אכן דעת הרמב"ם שאיסור חולין בעזרה הוא רק מדרבנן כפי שנראה ממה שכתב שלוקה רק מכת מרדות, היה לו לחלק ולומר שחולין בעזרה שונה משאר איסורי הנאה, שאם קידש בהם האשה מקודשת.

[3] וכמו שכתבו התוספות (חולין פה: ד"ה אין).

[4] עוד הוסיף הלחם משנה להקשות, ממה שאמרו (פסחים כא:) שלדעת רבי מאיר שמותר לתת נבלה לגוי, הפסוק 'לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי', בא ללמד שנבלה מותרת בהנאה, ומתוך שהוצרכו לפסוק מיוחד להתיר הנאה מנבלה, למדנו ששאר איסורי אכילה אסורים גם בהנאה, ולרבי יהודה שסובר שאסור לתת מתנת חינם לגוי, לומד שכל איסורי אכילה אסורים בהנאה מהפסוק שנאמר בבשר שיצא חוץ למחיצתו, 'לכלב תשלכון אותו – אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה', ואילו רבי מאיר ממעט מפסוק זה 'אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה', מפני שהוא סובר שחולין שנשחטו בעזרה אסורים מדאורייתא, ורבי יהודה סובר שחולין הבעזרה איסורם מדרבנן. וקשה, שהרמב"ם (עבודה זרה פ"י ה"ד) פוסק כרבי יהודה שאסור לתת לגוי מתנת חנם ואם כן, יצטרך הרמב"ם ללמוד איסור הנאה בשאר איסורי אכילה שבתורה מהפסוק 'אותו', וכיון שהוכחנו שהרמב"ם סובר שחולין בעזרה איסורו מדאורייתא ולא כרבי יהודה, מנין ילמד איסור הנאה בחולין בעזרה. והאבן האזל תירץ קושיה זו, שמה שפסק הרמב"ם שאסור לתת לגוי מתנת חינם לגוי, הוא על פי הגמרא (ע"ז כ.) שנלמד מן הפסוק 'לא תחנם, לא תתן להם מתנת של חינם'. ובאמת הרמב"ם אינו סובר כרבי יהודה בענין הפסוק הנאמר בנבלה, אלא כרבי מאיר שסובר שחולין בעזרה דאורייתא. עוד כתב הלחם משנה שאין לומר, שהרמב"ם סובר שגם אם איסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא אין צריך פסוק ללמד שאסור בהנאה כיון שיודעים זאת מדברי קבלה, שהרי בגמרא מוכח שאם היה רבי יהודה סובר שחולין בעזרה הוא איסור דאורייתא היה צריך פסוק כדי לאוסרו בהנאה, מתוך שלא תרצו שרבי יהודה למד איסור הנאה מחולין שנשחטו בעזרה מדברי קבלה. ותירץ הלחם משנה שהרמב"ם סובר שמהפסוק 'אותו' שממעט רבי יהודה שאר איסורי אכילה שבתורה מאיסור הנאה, ממעטים גם חולין בעזרה שאסור בהנאה, ומה שבגמרא לא תרצו כן, הוא מפני שהתרצן ידע שלפי האמת סובר רבי יהודה שחולין בעזרה אינם מדאורייתא, ותירץ על פי האמת שאין צריך פסוק לאוסרם בהנאה, ומיושב, שהרמב"ם פסק כרבי יהודה בדין איסור מתנת חינם לגוי הנלמד מ'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה', ומאידך סבר כרבי מאיר שאיסור חולין בעזרה הוא מדאורייתא, ונלמד איסור ההנאה מאותו אתה משליך לכלבים ולא את שאר איסורים שבתורה ואיסור חולין בעזרה ביניהם. אבל המגדל חננאל הקשה על תרוץ הלחם משנה, שאם היה אפשר לומר שרבי יהודה גם סובר שחולין בעזרה אסורים מדאורייתא היה לגמרא לתרץ כן, כדי שלא להרבות במחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. וגם במקורי הרמב"ם (לרש"ש) הקשה על תרוץ זה, שבמסקנת הסוגיה (פסחים כג :) שם אמרו להדיא שחזקיה סובר בדעת רבי יהודה שחולין בעזרה איסורם מדאורייתא וכפרוש רש"י (שם ד"ה איכא) ואיך אפשר לומר דשהתרצן מצא להדיא שרבי יהודה סובר שחולין בעזקרה אסורים מדברבנן. ועוד שהתוספות (שם כב. ד"ה חולין) הוכיחו מהתורת כהנים שדעת רבי יהודה שחולין בעזרה אסורים מדאורייתא. תרוץ נוסף כתב הלחם משנה, לתרץ את קושייתו ממה שפסק הרמב"ם כרבי יהודה, שהרמב"ם פוסק כשיטת ההוא מרבנן (שם כג:) שסובר כרבי יהודה לענין איסור נתינת מתנה לגוי, אבל לענין חולין שנשחטו בעזרה אינו סובר כרבי יהודה אלא כרבי מאיר שאיסורם מדאורייתא.

[5] הידיו של משה, הכתר המלך, והלי לישועה.

[6] הידיו של משה, האור שמח, והאבן האזל.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל