הרב דוד שלמה שור – פורסם בקובץ בית אהרן וישראל

מחה"ס דינא דמלכותא והרפואה המשלימה בהלכה

בעקבות מגפת הקורונה הגיעו אל הרבנים העוסקים בהלכות של רפואה והלכה שאלות רבות שהזמן גרמא, רבות מהם תלויות בשאלה כמה חייב אדם להתמסר בגופו או בממונו או לסכן את עצמו להצלת חברו. נעלה כמה מהשאלות:

א. האם יש מצווה להשתתף בקבוצת ביקורת עבור תרופה או חיסון ניסיוניים? האם יש מצווה לאדם צעיר להתחסן כדי להגן על קבוצת הסיכון? האם יש מצווה לעבור בדיקות רפואיות שהיא רק ורק לצרכי מחקר?

ב. חולה קורונה נזקק לטיפול רפואי, לידו נמצא אדם שלמד קורס הצלה בסיסי ואין עליו ציוד מגן, האם הוא חייב להסתכן כדי להציל או שחייו קודמים? והאם רופא חייב יותר להכניס את עצמו בסכנה כדי לטפל בחולי קורונה.

מצוות הצלת נפש מישראל

נצטווינו בתורה במצוות הצלת נפש מישראל, שנאמר (ויקרא יט, טז) 'לא תעמוד דם רעך'. ובגמרא (סנהדרין עג.) הקשו והרי כבר נלמדה מצוות השבת גופו מהנאמר במצוות השבת אבדה 'והשבתו לו', וביאר רש"י שהוא קרא יתירה ללמד שיש להשיב אותו-לו. ומיישבת הגמרא, שמהשבת אבדה היינו לומדים חיוב רק להטריח עצמו, ומלא תעמוד לומדים גם חיוב להוציא ממונו לשכור אחרים להצילו, וביאר רש"י: ש'לא תעמוד על עצמך, משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך', וכן ביאר ביד רמה (שם). ובר"ן (שם) הוסיף שמ'לא תעמוד על דם רעך' נלמד חיוב הצלה גם למי שנמצא בספק סכנה. וכן דייק הרדב"ז (רוצח א, יד) מלשון הרמב"ם (שם).

מצוות הצלת בריאות הגוף

החיוב אינו דווקא להצלת חיי חברו אלא לכל הצלה הנוגעת לבריאות גופו של חברו, וכמבואר בלשון הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת רצז): 'שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד'. וכן משמע ביד החזקה (רוצח א, יד) שכתב: 'או באנס שהוא קובל על חבירו'. גם מצוות השבת הגוף כוללת השבה שאינה הצלת חיים, שכך היא פשטות הגמרא (ב"ק פא:) שהחיוב הוא להורות הדרך לאדם שאיבד את דרכו. וכן נראה, שהרי מצווה זו היא חלק ממצוות השבת אבדה שעיקרה אינו דווקא להצלת חיים אלא להצלת ממון, וכ"ש הצלת הבריאות. וכן מוכח שהרי הגמרא (סנהדרין שם) הקשתה מדוע צריכים שני לימודים, ואם מלימוד אחד יודעים רק הצלת חיים, הרי שצריך לימוד נוסף להצלת בריאות. [וברדב"ז (רוצח א, יד) הוסיף שהחיוב שלא לעמוד על דם רעך כולל גם חיוב להצלת ממונו, וברמב"ם (ספר המצוות שם) מבואר שהוא כולל גם חיוב להעיד להצלת ממון חברו].

הוצאת ממון להצלת חברו

בר"ן (שם) כתב שאין משמעות יתירה בפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' לחייב טורח בממונו לשכור פועלים, אלא: 'דמיתורא דקראי מרבינן גופיה וממוניה'. ומפשטות לשונו משמע שחייב להוציא ממון על כך. וכן כתב רבינו יהונתן (שם) 'למאי איצטריך 'לא תעמוד', אלא ודאי לרבות שחייב להוציא ממונו לשכור פועלים להצילו'.

אולם ביד רמה (שם) דייק ממה שכתבה הגמרא שחייב לטרוח בשכירת פועלים להצלתו, ולא כתבה שחייב להוציא על כך ממונו, שאינו חיוב להוציא ממונו. וז"ל: 'לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי, אבל לאצוליה בממוניה לא'. וכן כתב בפסקי הרא"ש (שם סימן ב, והו"ד בכסף משנה רוצח שם, ובב"י חו"מ סימן תכו) 'דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו'.

ונראה שלא נחלקו הראשונים שחיוב הצלה כולל גם להוציא ממון, וכוונתם רק שאם יש לניצול לשלם חייב להשיב הדמים למצילו, וכמבואר במאירי (שם) שכתב: 'שישכור שכירים להצילו, וחברו פורע לו מן הדין, אם אין לו במה לפרוע אין לזה להימנע בכך'. וכן סיים הרא"ש: 'היכא דאית ליה ממונא לניצול', וכן ראוי לבאר ביד רמה שנטל הוצאת הממון על הניצול כשיש לו, אבל שיכול המציל להימנע מלהציל כשאין לניצול לשלם.

צער הגוף להצלת חברו

כתב הרמב"ם (אישות כ, יא): "ואין הבעל יכול לעכב ולומר, שאם תאכל יתר מדאי או תאכל מאכל רע ימות הולד, מפני שצער גופה קודם". והקשה המגיד משנה (שם) שהרי נאמר (כתובות ס:) שאין לאישה לאכול דברים הרעים לוולד, וכן הקשה הטור (אבה"ע  סימן פ). והמגיד משנה יישב שאם מצטערת האישה שלא לאכול 'ודאי צערה קודם שחייה קודמין'. והו"ד בב"י (שם) שביאר: 'וטעמו משום דצערא דגופה עדיף', ובשו"ע (שם סעיף יב) הובאו שני הדעות.

אמנם בחלקת מחוקק (שם ס"ק כב) כתב שכשיש ספק סכנה לוולד ולאישה אין רק צער, בוודאי אסור לה לאכול דבר מזיק. אך הבית שמואל (שם ס"ק טו) כתב שאפילו כשיש ספק סכנה לוולד מותרת לאכול, וכתב שיש לזה ראיה בגמרא (נדרים פ:) שדנה בעיר שיש בסמוך לה מי מעין, והיא מסתפקת ממנו לצורך כביסתה, ועיר אחרת זקוקה למי המעין עבור מי השתיה, דעת רבי יוסי שזכות העיר שהמעין אצלה קודם ואפילו שצורך הכביסה זה מניעת צער לחוד, וצורך השתיה זה צורך עצם החיים. אך הקשה הבית שמואל שהרי רבנן פליגי שצורך השתיה של העיר האחרת קודם, ומפני מה הכריע הרמב"ם כדעת רבי יוסי, אכן גם רב אחאי גאון (שאילתות פרשת ראה) פסק כרבי יוסי.

בהפלאה (שם) תמה טובא שהרי אפשר לבאר את הגמרא כשיש לבני העיר האחרת אפשרות למים גם ממקום אחר ואין שום חשש נפשות, ותו הקשה שהרי גרושה חייבת להניק משום חיי הוולד גם כאשר הדבר גורם לה צער מרובה, ובהכרח שאין צער האישה התר לסכן את חיי הוולד. גם באגרות משה (יו"ד ח"א, קמה) כתב שבוודאי אילו היה חשש סכנה לבני העיר, גם לרבי יוסי צער הכביסה אינו פוטר, אלא שהיה רק צער מיעוט המים, וצער הכביסה גובר בזה. אמנם הראשונים (תוספות, רא"ש, ר"ן, מאירי) ביארו בסוגיא משום דכתיב 'וחי אחיך עימך' חייך קודמים, ופשט דבריהם מורה שהיה חשש סכנה. וז"ל התוספות (שם): 'חייהן קודמין דדרשינן 'וחי אחיך עמך' חייך קודמין'. ולשון הר"ן (שם) 'בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה'. ובדעת רבי יוסי: 'דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא', ומבואר לכאורה כדברי הבית שמואל.

אלא שיש להקשות שבגמרא (שבת לג:) מסופר שרבי שמעון ובנו נמלטו מהמלכות לבית הכנסת ומשם למערה, וטעמם שחששו המלכות תייסר את אשתו והיא תגלה להם את מקומו, והוכיח מזה המגן אברהם (או"ח סו"ס קנו) שמותר להכניס את חברו לייסורים להצלת עצמו, ולכאורה הוא הדין שחברו חייב גם מצד עצמו לסבול ייסורים להצלת חברו. וכן כתב בהעמק שאלה (סימן קכט ס"ק ד, הו"ד לקמן) 'הא וודאי שמחויב כל אדם בישראל לקבל כל צער שבעולם להצלת נפש', ותמה על המגן אברהם שממרחק הביא לחמו, והרי חיוב הצלת חברו נלמד מלא תעמוד על דם רעך, וביאר רש"י (שם) 'חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך'.

ונראה לחלק בין צער רגיל שאדם מחויב לקבל על עצמו להצלת חברו, וכדברי המגן אברהם והעמק שאלה, ובין צער גדול ביותר שאין האדם מחויב בו, וכפי שכתב בספר מגדל עוז (אבן הבוחן סימן פג) מדעתיה דנפשיה: 'יסורין קשים ומרים נראה שאין צריך לסבול בשביל הצלת חברו, דנגידא קשי ממותא'. וכן ראיתי בספר נחל איתן (אישות כ, יא) שכתב ליישב דברי המגן אברהם דווקא בסתם ייסורים, אך לא בכאלו שהם בכל גופו, שהרי נאמר בגמרא (ביצה לב:) שמי שייסורים מושלים בגופו חייו אינם חיים, והשווה זה לפטור מלהפסיד אחד מאבריו להצלת חברו.

ומה שכתב הרמב"ם שהאישה מותרת לאכול דברים המזיקים היינו דווקא כלשון הרמב"ם (שם) 'מפני חלי התאווה שיש לה בבטנה', וגם בזה כתב הב"ש (שם) דווקא כשיש רק ספק שמא יזיק לוולד, אך אם בוודאי יזיק צער התאווה לחוד אינו מתיר לסכן הוולד. ואפשר שגם הטור לא נחלק אלא לפי שסבר שהוא צער מועט ביותר, אבל בצער מרובה מודה שאינו חייב להציל, וכן חילק הגרש"ז אוירבך זצ"ל (נשמת אברהם ח"ג עמוד שה). וגם רבי יוסי פסק דווקא מפני שיש צער מרובה ביותר בלבישת בגדים שאינם מכובסים לאורך שנים, ומאידך גיסא בדרך כלל בני העיר האחרת יסתדרו עם הצורך במים ולא היה שם אלא ספק פיקוח נפש.

ולדינא: נראה שיש ג' דרגות בצער: א. צער רגיל חייב לסבול ולהציל. (מג"א, העמק שאלה). ב. צער רב ביותר פוטר מספק פיקוח נפש (ב"ש). ג. ייסורים קשים כמוות, אפילו וודאי יציל, פטור. אך מידת חסידות איכא להציל (יעב"ץ).

התבזות להצלת חברו

בדין השבת ממון נפסק בגמרא (ב"מ ל:) שזקן ואינו לפי כבודו פטור מחיוב השבת אבדה, אפילו שחברו מפסיד טובא, אומנם דין השבת גופו חמור יותר, וכדיוק לשון התורה שכתבו הראשונים שאין לעמוד על דם רעך אלא לעשות הכל להצלתו, ונראה שבכלל זה גם לבזות עצמו.

ובגמרא (סנהדרין עה.) מסופר: 'מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר'. ונחלקו בגמ' בטעמו של דבר, דעת רב פפא שאפילו בפנויה ומשום פגם ובזיון המשפחה כולה. (ולפי זה במוחלים לו מותר, אך לדינא יש לחוש שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות).

ולכאורה מוכח שאדם אינו חייב להביא על עצמו ביזיון להצלת בן ישראל, אלא שיש לדחות שדווקא עבור פרוץ  אינם חייבים להתבזות. ובספר מגדל עוז (ליעב"ץ, אבן בוחן סימן יג): כתב: 'לא מצינו שאדם חייב להציל חברו מהמיתה בבזיון גדול כזה שנוגע עד הנפש, כמו שאינו מחויב להצילו באיבוד אבר מאיבריו, וכן באחורי גדר ערומה, איירי שהוא דבר קשה כמות'. אמנם בסיום דבריו שם נראה שהוא מסתפק שמא הטעם משום קנס לפרוץ, אך נראה שהספק דווקא כשהיא מוחלת על בזיונה, שהרי אח"כ (סימן פג) סתם שאין אדם חייב לבזות עצמו להצלת חברו.

בגליון חכמת שלמה (חו"מ סימן תכו) כתב לפטור במקום ביזיון שאינו לפי כבודו, שהרי הצלת גופו נלמד מהשבת אבדה, וכשם שבאבדה פטור באינה לפי כבודו הוא הדין בהצלת גופו, וכתב שאין לומר שחייב מצד 'לא תעמוד על רעך', שהרי בגמרא נכתב שהתרבה בזה חיוב לטרוח בממונו לשכור פועלים, ולא שהתרבה חיוב בביזיון. ועוד הוסיף להביא הראיה הנזכרת מהפרוץ שהעלה ליבו טינא (סנהדרין עה.).

ולדינא: נראה שיש ב' דרגות: א: ביזיון מועט שפוטר בהשבת אבדה אך אינו פוטר בהצלת נפש. (נראה שגם החכמת שלמה לא פטר באופן כזה). ב: ביזיון עצום שנוגע עד נפש, או ביזיון שנשאר לדורות כפגם בייחוס המשפחה. (יעב"ץ, חכמ"ש).

סכנת אבר להצלת חברו

כתב בספר ערוגת הבושם (ח"ג סימן סט; מרדכי סנהדרין, תשיח) בשם רבו, שאדם שנאמר לו לקטוע יד פלוני ואם לא יהרגהו, מותר לו להציל עצמו באבר חברו, רק שחייב לשלם לו את דמי ידו. והקשה על כך שהרי בקטיעת אבר יש חשש סכנה לכל גופו גם כן, ומפני זה מותר לחלל שבת להצלת אבר. ובפסקי ריקאנטי (סימן תע) כתב שישראל שאמרה לו המלכות שאם לא יניח לקטוע ידו יהרגו לחבירו, חייב להניח לקטוע ידו שנפש חברו חשובה מידו.

אבל הרדב"ז (אלף נב) נחלק וכתב: 'זו מדת חסידות', לפי שיש בקטיעה של יד חשש סכנת נפש. והוסיף: 'ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו כדי שלא ימיתו את חבירו, הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות'. [ויש לחלק מנידון ערוגת הבושם שם האונס נגזר על חברו, ואדם אינו חייב להציל יד חברו בנפשו (זכרון שמואל פג, טו)]. גם היעב"ץ במגדל עוז (אבן הבוחן פג) כתב שלא שמענו שיהיה האדם חייב למסור אבר להצלת חבירו, והרי יתר על כך מצאנו (סנהדרין עה.) שאפילו למסור עצמו לביזיון גדול אינו חייב, (כפי שנתבאר לעיל). וכן היא הכרעת האור שמח (רוצח ז, ח), שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קעד) ושו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן מה ס"ק יג).

הסתכנות בנפשו להצלת חברו

בגמרא ירושלמי (תמורה פרק ח הלכה י) מסופר שריש לקיש הכניס עצמו בסכנה נפשו כדי להציל, ובאחרונים כתבו שלגמרא זו נתכוון הגהות מיימוניות (קושטא, רוצח א, טו) שכתב: 'בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב'. ובב"י (חו"מ סימן תכו) ביאר הטעם: 'מפני שהלה ודאי והוא ספק'. אך בשו"ע (שם) השמיט להלכה זו, ובסמ"ע (ס"ק ב) ביאר הטעם לפי שהרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור לא הביאו לירושלמי זה. ומצאתי במאירי (סנהדרין עג.) שכתב בהדיא: 'חייב להשתדל בהצלתו אם הוא יכול בלא סכנה'.

בגמרא (נדה סא.) מסופר שרב פפא קיבל לשון הרע כספק לחוש ולהיזהר, ועל כן לא הסכים להחביא אצלו חשודים ברציחה, בתוספות וברא"ש (שם) הביאו מספר השאילתות שרב פפא חשש שימצאהו אצלו ויהרגהו. ובאגודת אזוב (דרשות דף ג ע"ג) כתב להוכיח מזה שהבבלי פליג על הירושלמי, ומפני זה רב פפא לא הכניס עצמו בספק סכנה להצלתם. ועוד הוכיח (שם לח:) שהרי אם יש מצווה גם להכניס עצמו בספק סכנה, הגמרא (סנהדרין עג.) הייתה אומרת שחידוש גדול זה נוסף בלימוד של 'לא תעמוד'. ובהשמטות (סוף הספר) הוסיף שהרדב"ז (אלף נב) כתב: 'ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה'. וכ"כ בספר איסור והיתר (סימן לח) 'ומיהו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה, אף על פי שרואה במיתת חבירו, כדדרשינן 'וחי אחיך עמך', ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית'. והו"ד להלכה באליה רבה (או"ח סימן שכט ס"ק ח), בשו"ע הרב (שם ס"ק ח), ובאג"מ (יו"ד ח"ב, קעד), וכן היא הכרעת הנצי"ב (מרומי שדה נדה שם). ובמשנ"ב (שם ס"ק יט).

ובאגודת אזוב סיים: 'אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: (לגבי הפטור מהשבת אבדה כשיש לו הפסד ממון הנלמד 'מאפס כי לא יהיה בך אביון') 'המדקדק עצמו בכך בא לידי כך'. והו"ד בפת"ש (חו"מ תכו, ב; יו"ד קנז, טו), וכן פסקו המשנ"ב (שם). ושבט הלוי (ח"ב סימן קכה ליו"ד סימן רנב). ומבואר בדבריהם שהגם שבכל ספק סכנה פטור מההצלה, ראוי שלא לחוש לספק סכנה רחוק ביותר. שונה מעט לשון ערוך השולחן (חו"מ תכו, ד) שהביא לירושלמי ולהשמטת הראשונים, וסיים: 'ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי', ומשמע קצת שכאשר החשש רחוק ביותר יש חיוב גם לפי הבבלי.

אמנם הרדב"ז גופא במקום אחר (רוצח א, יד) הרחיב דבריו בזה"ל: 'אפילו במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו, ואפילו בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי, אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך".

ומבואר שהכריע כירושלמי שחייב לסכן עצמו להצלת חברו, אלא שאינו חייב בזה רק כאשר הספק נוטה יותר שלא ייהרג. וזה עולה שלא כדברי האחרונים הנזכרים. ומעתה יש לדון מאחר שהאחרונים לא ראו לדבריו, האם יש לומר שאילו היו רואים לא היו נחלקים עליו. שהרי אין כל כך ראיה מהשמטת הראשונים לדין הבבלי, כיון שאינו דין מפורש אלא רק דיוק דין ממעשה דריש לקיש, גם השמטת השו"ע אינה ראיה גמורה שהכריע שלא כהגהות מיימונית, אלא רק שהם דברים מחודשים שלא מצא להם מקור נוסף בפוסקים, ולכן לא רצה להביאם בספרו ההלכתי השו"ע.

ובשו"ת יביע אומר (ח"י חו"מ סימן ו, ובח"ט סימן יב) כתב: 'שאף הרדב"ז מחלק בין ספק שקול של סכנה, לקצת ספק, וע"פ רוב השג ישיג והצל יציל ולא יאונה לו כל און, דבכה"ג מחית איניש נפשיה לספיקא', ומלשונו נראה שכוונת הרדב"ז שכתב שבספק 'נוטה' חייב להציל היינו דווקא שהוא צד רחוק שיאונה לו כל און, ולכן הביא שכן דעת האגודת אזוב וערוך השולחן. אך לענ"ד הלשון 'ספק מוכרע' 'וספק נוטה' הוא מלשון 'שקילה' שיש בה 'נטיה' ו'הכרעה', והדבר מורה שכוונתו שאפילו יש צד קרוב לסכנה, כל שאין צד הסכנה וצד ההצלה שווים חייב להציל.

ולדינא: הגם שכתבנו שדעת הרדב"ז שפטור רק בספק מוכרע של סכנה, נראה שאי אפשר לחייב להסתכן נגד סתימת אחרונים רבים שכתבו שאין האדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה רחוקה, אלא שהם כתבו שבצד ספק רחוק ביותר אין ראוי לדקדק להימנע מלהציל את חברו, ובערוך השלחן נראה שבכה"ג חייב להציל.

האם מותר לסכן עצמו להצלת חברו

גם לשיטת הרדב"ז שאינו חייב לסכן עצמו להצלת חבירו, וכתב שהעושה כן הוא חסיד שוטה, אין איסור לעשות כן, וכ"כ תפארת ישראל (בועז, יומא פרק ח, ג) והאגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קעד). וביד אליהו (לובלין, שו"ת סימן מג) כתב שכאשר הניצול תלמיד חכם גדול ממנו ראוי הדבר, והביא ראיה מספר חסידים (סימן תרצח), והו"ד ביביע אומר (ח"י סימן ו).

האם רופא חייב לסכן עצמו להצלה

ולמבואר יוצא שלא ימצא רופא שיעסוק במלאכתו בזמן המגפה, שהרי הצלת עצמו קודמת להצלת חברו. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רנא ס"ק ז) כתב: 'פשוטם של דברים שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח לסלק מתפקידם רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו'. והביא ראיה ממעשה רעק"א בשעת המגיפה. גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן יז פרק ה) כתב שאחרי הוראת התורה 'ורפאו ירפא' שמותר ללכת לרופאים, 'זהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם העזרה הדרושה, ואם לא כן תבוא אנדרלמוסיא גדולה'. וכוונתם שכמו שבמלחמה חייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבריו שכן טכסיס המלחמה, כן גם ברופאים כן הוא דרך וצורך הרפואה, וזה בוודאי בכלל צווי התורה של 'לא תעמוד על דם רעך'. אמנם כשיש אמצעי מיגון והחשש רחוק, הרי נתבאר הכרעת הפוסקים שחייב אדם להציל בחשש רחוק.

ביאור יסודי בגדר ההסתכנות להצלת נפשות

כדי לעמוד על גדר החיוב בהצלת נפשות, יש להתבונן תחילה בשוני שיש משאר המצוות והלוואין, שידוע שעל מצוות עשה חייב להוציא עד חומש, ועל איסור לאו את כל ממונו, וכשיש חשש נפשות ואפילו חשש מועט פטור (שנאמר 'וחי בהם'), וכבוד הבריות דוחה מצוות עשה ואינו דוחה לא תעשה, ועל צער אפילו גדול לא מצאנו שדוחה כלל. ובסכנת אבר כתב הש"ך (יו"ד קנז ס"ק ג) 'ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש, ונראה לקולא'.

אבל בהצלת נפשות שיש בה עשה (השבת אבדה) ולא תעשה (לא תעמוד על דם) מצאנו (רדב"ז, ערוך השלחן) שבחשש מועט של סכנה חייב להציל, ואינו פטור רק בחשש רחוק ביותר. ובמקום צער או כבוד הבריות גדולים פטור מלהציל (שם). גם בסכנת אבר יש אומרים שחייב להציל (רקאנטי). וגם חייב להוציא כל ממונו ואפילו לשיטות שלאו שעובר עליו בשב ועל תעשה פטור (חוות יאיר קלט; פמ"ג רמו, ו). ובאמת שלא ראינו באחרונים שהשוו הנידון לכל המצוות והלוואין.

ונראה שאין להשוות בין שיעור החיוב שנקבע במצוות שבין אדם למקום שם הנידון עד כמה חייבה התורה בצוויה, למצווה שבין אדם לחבירו שם הנידון הוא כמה יש להעדיף את חברו עליו. שבגמרא (ב"מ לג.) נדרש מ'אפס לא יהיה בך אביון' שאין אדם חייב להפסיד ממונו להצלת ממון חברו, והבינו הפוסקים שגם במקום צער גדול או ביזיון גדול וכן במקום סכנת אבר אינו חייב להעדיף את חיי חברו עליו. אך לגבי החובה להסתכן להצלת חברו, במצווה שעיקרה להצלת חיים הגם ש'חייך קודמים לחיי חברך' (ב"מ סב.) חיוב להסתכן וכשם שמצאנו במצוות המלחמה שאין פטור של פיקוח נפש, רק שנחלקו מה היא ההסתכנות שחייב בה.

ועוד נראה שכשם שיש לחלק בחיוב להקריב להצלת חברו בין צער גדול ביותר לצער רגיל, ובין ביזיון גדול ביותר לביזיון רגיל, כך יש לחלק כי אינו דומה הקרבה עבור ספק סכנה לחברו להקרבה עבור וודאי סכנה, ואינו דומה הקרבה עבור הצלה שנראית כוודאית להקרבה עבור הצלה שיש בה ספק, וכמו שמצאנו שבספק סכנה לוולד או לבני העיר האחרת אינו חייב להצטער אך בסכנה וודאית חייב להצטער, ואין לקבוע גדרים מוחלטים בחיוב של ההקרבה להצלת חברו, ולעולם ראוי להתייעץ עם תלמיד חכם גדול לקבל החלטה בנידון חמור זה.

חוק לנטילת תרופה ניסיונית או התחסנות בשעת מגפה

ד"ר יעקב לוי כתב מאמר (נועם יג עמוד עז) לגבי תרופות ניסיוניות, הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ב סימן פב ס"ק יב) הוסיף על דבריו, שכשם שבכח טובי העיר להוציא למלחמה בדובים ואריות כך הם יכולים לקבוע מלחמה על הנגיפים ולהכריח ליטול תרופה ניסיונית, וסיים שנראה שאפילו מלחמת מצוות היא נקראת.

וז"ל: "כשצבור נרדפים מדובים ואריות אשר צריכים להילחם אתם ולגרשם, אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות ומצוה על כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה, ואף שאין לנו מלך ובית דין, מ"מ יכולים טובי העיר לאכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה, אפילו בכה"ג שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות. ואם כנים אנו בזה אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם הוי נמי כעין מלחמת מצוה, ואם היינו זוכים שהכל יעשה עפ"י דעת תורה אפשר שהבית דין היה רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצוה של הצלת נפשות, ולכן בזמננו אף שלא נעשה ע"י דעת תורה מ"מ כיון שנעשה עכ"פ ע"י מומחים גדולים ובזהירות רבה מסתבר שאין איסור להתנדב לכך". [ראוי לציין כי מאמרו של הד"ר יעקב לוי דן לגבי ארץ ישראל, כך שנראה כי דעתו שגם באר"י בכח השלטון לחייב על נטילת תרופה או חיסון ניסיוניים].

ונראה שדברי הגרש"ז הם עקרוניים שבמקום צורך ברור יש סמכות למדינה גם לכפות, אך כאשר מדינה כופה באופן שאין כל כך הכרח וצורך, הדבר תלוי בחוזק הסמכות שבני המדינה העניקו לשלטונות במדינה, וכמבואר בספר דינא דמלכותא (פרק ל) שכח המדינה מוגבל למה שמקובל באותה המדינה לתת כח למלכים, וכאשר המלכות חורגת מסמכותה אין בזה משום דינא דמלכותא.

העולה לדינא

ציוותה תורה בהצלת אדם מישראל, אפילו בספק סכנה, ואפילו בסכנה בריאותית שאינה סכנת נפש, וחייב להוציא עבור כך ממון, רק שאם יש לניצול ממון הוא חייב להשיב למציל, וחייב אדם לצער עצמו או לבזות עצמו להצלת חברו, אא"כ מדובר בצער או ביזוי גדול ביותר או מתמשך.

אדם אינו חייב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חברו, אך בצד סכנה רחוק ביותר אין להימנע מלהציל. ורופא חייב לסכן עצמו כאשר הוא דרך מעשה הרפואה, וכאשר פטור מחמת סכנה הגם שאינו אסור הוא חסיד שוטה, אא"כ הוא מציל תלמיד חכם.

ולכן בשאלות הנזכרות:

א. בשלב שהניסוי בתרופה או בחיסון מבוצע על בני אדם החשש רחוק, ולכן מצווה להשתתף במחקר.

ב. אפילו אם יש סיכון מסוים בחיסון הוא חשש רחוק, והצורך לחסן כדי להגן על קבוצות הסיכון הוא צורך ברור, ומצווה להכניס עצמו בסיכון רחוק במאמץ לבלימת המגיפה, וכ"ש בצער מועט או הפסד ממון מהחיסון. ולמבואר במנחת שלמה בכח המדינה לחייב להשתתף במחקר על תרופה ניסיונית וכ"ש על נטילת חיסון.

ג. אדם מקבוצת סיכון אינו חייב לסכן עצמו בהנשמה לחולה קורונה. אבל רופא חייב שכן זו דרך הרפואה.

ראוי לציין לתפארת ישראל (בועז, יומא פרק ח, ג) שכתב להתיר להתחסן אפילו שאחד מאלף מת, כי המחלה עצמה אם יחלה בה סכנתה קרובה יותר, וכ"ש בחיסונים כיום שהבטיחות שלהם גדול בהרבה, שמותר להכניס עמו בחשש קטן עבור תועלת גדולה.