שאלה:
בלטביה ישנו אתר בו נרצחו ביד הנאצים ימ״ש ותומכיהם אנשים רבים, ביניהם כנראה יותר ממאה יהודים. במקום יש אנדרטה ישנה ומוזנחת של הסובייטים וכעת רוצים לחדש ולהקדיש במיוחד לקורבנות השואה היהודים. המקום הוא ביער ובדיקות קרקע לא מצאו עצמות, אולי נשרפו או נסחפו. האם נכון יהיה להקים אנדרטה באותו המקום? מבחינת כבוד המת האם יש לגדר את האזור? עד כמה יש עלינו החובה להמשיך בחיפוש עצמות ומתי ניתן לומר כי כנראה אבדו?
בברכת תודה והכרת הטוב
תשובה:
שלום וברכה
אני חושב שבמקום שאין בכלל מצבה והמקום נראה כשטח ריק, מותר בהחלט להקים אנדרטה, ואין בזה בזיון המת, כי גם אם יש קבר מתחת, בודאי יותר כבוד לו שיש מצבה כזו על גביו ששומרת את קברו, ולא יהיה כהפקר גמור מדרך לכף רגלי אדם ובהמה.
אולם חשוב לחדד! דברי אמורים רק באופן שלא גורם נזק לנפטרים, אבל כאשר מדובר במזרח אירופה למשל, שמתנהלת מלחמה עיקשת כל הזמן של גורמים יהודיים כל הזמן, לגדר את המקומות הללו, ולהביא לשימור קברי הקדמונים שלא יהיו עצמותיהם מתגוללות כדומן על פני האדמה, אנדרטה כזו יכולה להביא לנזק בלתי ניתן לתיקון! כביכול אנחנו עצמנו מכירים בזאת שהמקום הזה הוא הפקר ודי באיזו אנדרטה כדי לשמר את זכר הנספים וכל השאר יכול להיות חלילה פארק שעשועים… במקרה כזה מוטל על כל מי שלב יהודי פועם בקירבו להתנגד לכל אנדרטה, ולתבוע גידור מושלם של המקום, להביא לשם מבקרים יהודיים כל הזמן שיתבעו שימור של המקום. וכל מי שיפעל למען מטרה קדושה זו מובטח לו בעזרת ה' שזכותם של אותם קדושי עליון הקבורים שם תעמוד לו ולזרעו עד קץ הימים.
אין מקום לאפשר בשום אופן כניסת גויים או בעלי חיים לבית הקברות, זה לא מקום בילוי, זה בזיון המת! ומוטל עלינו לעשות הכל כדי למנוע זאת.
כמו כן לעצם הענין אנחנו לא עם של אנדרטאות זכרון, אין לזה מקום ביהדות, אנחנו עם של שימור קודשי ישראל, דאגה בלתי פוסקת לכבוד המתים, בפרט שקבורים באותם מקומות קדושי עליון! כל המסייע בפגיעה בזכרם ונותן לגיטימציה לרשויות לדבר כזה, כבד עוונו מנשוא.
ואני לא כותב זאת סתם, אלא לאור סיפורים כואבים מאוד ששמעתי על גויים שמתחזים לגרים ולחברי קהילות שעושים יד אחת עם הרשויות המקומיות בענין זה תמורת בצע כסף!
על בעיות דומות ששמענו גם בבתי כנסת, וצריך לדעת שבאופן עקרוני כאשר בית הכנסת כבר אינו משמש ליעודו, יש בית כנסת אחר ואין מספיק מתפללים בשביל שיזדקקו לשניהם והקהילה נזקקת לכסף לצרכי הציבור או כדי לבנות בתי כנסת במקום ריכוז יהודי אחר, מותר למכור את בית הכנסת, אבל חלילה לא למכור אותו לכנסיה או מסגד, וכן אין למכור לצורך הוללות ופריצות [אירועי תרבות לפעמים גובלים בפריצות, הכל לפי הענין], אבל שאר ענינים כמו מוזיאון יהודי, בתי מסחר עסקים וכו’ – מותר.
בכל מקרה לגופו יש להתייעץ עם רב גדול, לפעמים ניתן למצוא תורם יהודי שישקיע בשביל לשמר את המקום, ועוד ועוד.
אחר עיון נוסף בשאלה והרקע הנלווה לה, ברצוני להבהיר נקודה חשובה:
אני חוזר למה שכבר נכתב כאן בשורה הראשונה! כל ההיתר למכור בית כנסת שאינו משמש ליעודו, מותנה בכך שכל הכסף בלי יוצא מן הכלל הולך לצורך בניית בית כנסת אחר או שאר צרכי מצוה של הקהילה. ובמידה ואין קהילה דתית פעילה באותו מקום, כל הכסף בלי יוצא מן הכלל, צריך ללכת לבנין בית כנסת במקום אחר בעולם. אין כל היתר לקחת אחוזים מדמי המכירה, משכורות או שאר טובות הנאה בשום אופן! בפרט כאשר מדובר בבתי כנסת כאלו שנוסדו על ידי יהודים קרבנות השואה שכבר אינם איתנו היום, שכל שימוש בפרי עמלם לתועלת כל שהיא של אדם פרטי, שאינה נטו לצרכי מצוה ובניית בית כנסת במקום אחר, הוא עוול נורא לזכרם, לכספם ולפרי עמלם. אין לי ספק שכל טוב לא יבוא לאדם שינצל את מותם לקבלת טובות הנאה מבני קודש אלו.
כמו כן, כיהודים שרוצים לשמר את ההיסטוריה היהודית שלנו ואת זכרם של הנספים, מוטל עלינו לעשות הכל דוקא כדי לשמר את המקומות, לבסס אותם, להביא קבוצות מכל העולם שיראו אותם במתכונתם הישנה וילמדו על העבר שלהם, ואין לנו להכחיד את זכר הנופלים בצורה מכוערת לצרך קבלת טובת הנאה כזו או אחרת. כל אדם שרגש יהודי פועם בו, יבין שכאשר מדובר בבתי כנסת כאלו, המטרה היהודית הלאומית שלנו היא אדרבה שימור מסורתי ולא מכירה והכחדה.
עוד רעה חולה קיימת שיש למחות כנגדה בצורה הכי חריפה שאפשר, כאשר יש אנשים שמסתננים לקהילות בעורמה רק כדי להשתלט על הרכוש, וזה פשע חסר תקדים! כלומר לא מדובר באנשים מבני הקהילה שנאבקים למען קיומה, ונצרכים לכספים לצרכי הקהילה, אלא אנשים שבאים מבחוץ, חלקם אף בעלי יהדות שאינה על פי הלכה… והכל במטרה להשתלט על הרכוש! באופן זה מצוה קדושה על כל מי שיוכל ללחום כנגדם בכל אמצעי ולגאול את הרכוש היהודי מידיהם הזדוניות.
כמו כן קורה הרבה שכאשר מוכרים אין הקפדה מספקת על קדושת המקום שלא יעשה מקום של הוללות ואפילו גרוע מכך, וזה ודאי עוון פלילי.
מקורות:
ראה משנה ברורה סי’ קנג ס”ק לג. ואף שבחתם סופר או”ח סי’ לא החמיר בזה כשאפשר למנוע את בזיון המקום, ברור שאם לא ניתן כבר להחזיק את המקום יש להקל, ראה מהרש”ם ח”ז סי’ פח ומהרש”ג ח”ב סי’ קטז. כמו כן, אף שהחמירו בזה בשו”ע שם לגבי “בית כנסת של כרכים” ראה שו”ע שם סעי’ ז, הסכימו הפוסקים שבזמנינו אין מציאות כזו, ראה שו”ת הר צבי ח”א סי’ עז ויש לכך עוד מקורות רבים באחרונים. שכן דין זה היה נוהג בזמנם שעוברי אורח היו גרים בבית הכנסת תקופות ארוכות, משא”כ כיום שבית הכנסת משמש לצרכי הקהילה המקומית. על האיסור למכור לתשמיש מבוזה ראה שו”ע שם סעי’ ט. וראה שו”ת אמרי יושר ח”ב סי’ לב ושו”ת אגרות משה ח”ב סי’ מג מד שבקושי רב התירו למכור לנכרי, כיון שדירת נכרי לעולם היא בזיון, וכל שכן שאסור למכור לצרכי הוללותם או תפלתם.
