לתרומות לחץ כאן

חובה לגור בארץ ישראל / קדושת ארץ ישראל

שאלה:

שלום כבוד הרב, יש לי מספר שאלות-
האם חובה לגור בארץ ישראל?
האם הארץ עצמה קדושה? הרי הרמב"ם אומר – שהקדושה של הארץ היא בקשר של התקיפות של הכיבוש והחזקה (מה זה אומר?)
דמותו של משיח- איך המשיח אמור להיראות ? מה התנאים?

תשובה:

שלום וברכה

כאן אתה נוגע באחת השאלות הידועות, האם מצות ישוב ארץ ישראל נוהגת גם בזמן הזה, שכן הרמב"ם לא מנאה במנין המצוות, ולפי המגילת אסתר עיקר טעמו על פי פסוק זה שבהכרח מוכיח שאין מצוה בזמנינו לעלות, שאל"כ אין כח ביד הנביא לעוקרה בהוראתו זו, אולם להלכה נחלקו בזה הדעות והדעה המכרעת שמצות ישוב הארץ נוהגת בזמנינו אף שמצות הכיבוש היא רק בהיות מלך וסנהדרין.

אלא שבזמנינו המצוה אינה חיובית אלא קיומית, כלומר מי שגר בארץ ישראל מקים מצוה בכל רגע ומי שגר בחו"ל מפסיד אותה, אבל אין איסור על מהמגורים שם, יש רק איסור לצאת מהארץ לשם.

לגבי התיאור מי זה משיח, ראה רמב"ם בהל' מלכים פרק י"א כל התיאור.

מקורות:

האם מצוה זו נוהגת בזה"ז

כתיב (במדבר לג נב): "והורשתם את הארץ וישבתם בה". וכתב הרמב"ן (עשין שהשמיט הרב מצוה ד): "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, ופרט אותה המצוה כולה בגבוליה וכו', וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה וכו'. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא בז' עממין לבד שנאמר החרם תחרימם, אין הדבר כן וכו' הרי נצטוינו בכיבוש הארץ בכל הדורות. ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת א"י, עד שאמרו היוצא ממנה כעובד ע"ז וכו', א"כ היא מצוה הנוהגת לדורות".

כדבריו משמע גם בספרי פרשת ראה, שם מובא המעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד תורה, וכשהגיעו לצידון וראו שעומדים להפרד מא"י וקדושתה חזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

והנה מעשה זה היה אחר חורבן הבית, וברור הדבר שמשום מעלת א"י לבדה בלא קיום המצוה שבדבר לא היו אומרים ששקולה ישיבתה כנגד כל המצוות, שהרי עיקר תכלית האדם בעולמו לקיים את אשר ציווהו בוראו, ועל כרחך אתה למד שסברו שמצוה זו נוהגת לדורות גם בזמן הגלות, ולימדונו ששקולה מצוה זו ככל המצוות שבתורה.

כמו"כ יעויין בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (ח"ב סי' עט), שנקט אף הוא שמצות ישוב א"י נוהגת לדורות ולא רק בזמן שכל יושביה עליה.

 
שיטת הרמב"ם בסוגיא זו

לעומת זאת, הרמב"ם השמיט מצוה זו ולא מנאה במנין המצוות. ובטעם הדבר כתב המגילת אסתר שם: "כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בזמן משה יהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח. כי אדרבה נצטוינו שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש לנו את הארץ בחוזקה, ומה שאמר הרמב"ן שחכמים הפליגו בשבח דירתה, זהו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה לדור בה.

וראה שם שהאריך להוכיח דבריו ממה שאמרו בכתובות (קיא ב): "כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושם יהיו", ואם מצווים אנו לעלות לא"י היאך יש כח ביד נביא לסתור דברי משה אדון הנביאים, הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור, עיי"ש.

נמצא לדבריו, שבשאלה זו האם מצות ישוב א"י נאמרה רק לזמן שישראל רשאים לשלוט בארצם ביד חזקה או גם לדורות, כבר נחלקו גדולי הראשונים הרמב"ם והרמב"ן.

ומזה שלא חילק במגילת אסתר שם בין ירושת הארץ וכיבושה לישיבתה, משמע דנקט שמצוה אחת היא, וכל שאינם מצווים בכיבוש אינם מצווים בישיבה ולהלן נרחיב מעט אי"ה בדברים.

כדברי הרמב"ם (ע"פ דברי המגילת אסתר) משמע גם בדברי הריטב"א (כתובות קי ב), שכתב: "הכל מעלין לא"י – ואפי' אחר החורבן, דאכתי איכא חיבת הארץ". והיינו דמשום חיבת הארץ יש כח ביד האדם להעלות את עבדו או אשתו לא"י. וצ"ע מפני אמר דמשום חיבת הארץ היא ולא אמר דמצוה היא דרמיא עליה לעלות לא"י כל שיכול לעשות כן בלא שיעבור על השבועה שלא יעלו בחומה, ולכאורה משמע מזה שנקט שמצוה זו כלל אינה נוהגת בזה"ז.

וכמו כן משמע גם ברשב"ם (ב"ב צא א), דאיתא שם: ת"ר, אין יוצאין מא"י לחו"ל. ופי' רשב"ם: לפי שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בה. וצ"ע, מפני הזכיר רשב"ם רק את המצוות התלויות בארץ שאינן מצוות חיוביות המוטלות אקרקפתא דגברא, אלא שאם יש לו פירות עליו לקיימן בהן, ולא הזכיר את מצות ישוב הארץ המוטלת עליו כל שעה, וע"כ משמע שלדעת רשב"ם מצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזה"ז.

 
האם מצוה זו נוהגת לדעת הרמב"ם מדרבנן

הרשב"ש בתשובותיו (סי' ב) נקט אף הוא כדברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם שמצות ישוב א"י בזה"ז אינה נוהגת מדאוריתא, אלא שהוסיף כי גם הרמב"ם מודה שמדרבנן נוהגת מצוה זו גם בזה"ז, שלא כדברי המגילת אסתר דנקט שבזה"ז אין מצוה כלל בישיבתה. וכנראה אמר כן משום שראה לדוחק לפרש כדברי המגילת אסתר שכל מה שהאריכו חכמים בשבח ישיבתה זהו רק לזמן שבית המקדש היה קיים, וע"כ אמר שיש בישיבתה מעלות רבות וע"כ הצריכו חכמים לישבה ולהפריחה משיממונה גם בזה"ז, אלא שמדאוריתא נוהגת מצוה זו רק לעת"ל.

בתשובות מהר"ם מינץ (סי' עט) משמע שנקט שמצוה זו אינה נוהגת בזה"ז אפי' מדרבנן, שכתב שם בשם התשב"ץ: "עיקר מצוה זו איני יודע, אלא שמוחלין לו עוונותיו". והיינו, שזכות ומעלה יש בישיבת א"י עד שאמרו שכל הדר בא"י מוחלין לו עוונותיו, אולם מצוה אין בדבר.

כמו"כ יש לדקדק קצת מלשונו של תרוה"ד (פסקים סי' פח), שכתב: "דע לך, דודאי שבח גדול ומעלה יש לדר בא"י וכ"ש בעיה"ק ירושלים, אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גדולים ומוסרים מפורסמים, והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה ומצוות וכו', לכן כל איש ישער בנפשו באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת ה' וכו'". ומשמע מלשונו, שאין זו מצוה גמורה אלא שבח ומעלה בלבד, ולפיכך סבר שיש להמנע מכך כאשר דיוריו בארץ יגרמו לו טרדות והפרעות בעבודת ה'. (ואכן יש שנקטו כדעת הראשונים שנקטו שהיא מצוה גמורה וע"כ חייבו לעלות לא"י למרות הטרדות וההפרעות ראה בזה הרחבה בענף ה).

אמנם הפת"ש (אבהע"ז סו"ס עה) למד מדברי תרוה"ד שמצות עשה היא לעלות לא"י גם בזה"ז, כפשטות דברי הרמב"ן וסיעתו.

 

ביאור שיטת הרמב"ם – שורש המצוה קדושת הארץ

ובביאור שיטת הרמב"ם כתב האבנ"ז (יו"ד סי' תנז), שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה, וסבר הרמב"ם, דמדין תורה כשם שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ולא לעתיד לבוא כך גם קדושה שניה של עולי בבל, ומה דקימ"ל דקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל זהו רק מדברי חכמים, שהם שחייבו במצוות התלויות בארץ אחר קדושה שניה. וממילא כיון שקדושת הארץ אינה נוהגת מדאוריתא אין מצוה בישיבתה לפי שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה וכשם שבטלה הקדושה לענין מעשרות כך בטלה לגבי מצות ישיבתה.

 
קדושת הארץ ומעלותיה אינן בטלין לעולם

אלא שדבריו נסתרים כבר מדברי הראשונים, דיעויין בס' כפתור ופרח (פ"י עמ' רנב – רנו) שהאריך לפרש בראיות רבות שקדושת הארץ בטלה בעת גלות ישראל מארצם רק לגבי מצוות התלויות בארץ, אבל עצם קדושת ומעלת ארץ ישראל לא בטלו מעולם, ופי' בטעם הדבר, דמצוות התלויות בארץ נתחייבו בהן ישראל רק אחר כיבוש וחלוקה, וכיון שתלאן הכתוב בכיבוש כשבטל הכיבוש בטל החיוב, אבל קדושת הארץ קדמה לימות יהושע וקביעא וקיימא מימות האבות הק', וע"כ כתב, דכיון שמצות ישוב הארץ אינה נובעת מהמצוות התלויות בה אלא מעוצם קדושתה ומעלתה שפיר יש לה לנהוג גם בזה"ז.

הנה העיד לן בעל כפתור ופרח דקדושת הארץ מימי האבות הק' היא ומעולם לא בטלה ושלא כדברי אבנ"ז, ודוחק לומר דבזה גופא נחלק עמו הרמב"ם שכן מוכח בכל המדרשים כמבואר בדבריו הק' קחנו משם.

 

ביאור נוסף בשיטת הרמב"ם – שורש מצות ישיבתה כדי שיתקיימו המצוות התלויות בה

באופן שונה מעט יתכן לומר, דלדעת הרמב"ם מצות ישוב הארץ אינה נובעת מקדושתה ומעלתה אלא מקיום המצוות התלויות בה, שכדי שנוכל לקיים מצוות אלו ולהשלים לן למנין תרי"ג ציותה תורה לירש את הארץ ולישב בה, וכן נקט בפשיטות התשב"ץ (ח"ג סי' ר עיי"ש, וראה להלן בענף הדן בגבולות הארץ), וע"כ אי נימא כבעל האבנ"ז דמדאוריתא גם קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, ארווח לן דמפני זה נקט הרמב"ם שמצוה זו נוהגת רק לעת"ל, והרמב"ן דפליג עליה סבר שמצות ישוב א"י אינה נובעת מחיוב המצוות התלויות בה, אלא מצוה נפרדת היא מחמת עוצם קדושתה ומעלתה וכמו שלמד הכפתור ופרח, וע"כ נקט שהיא נוהגת גם בזה"ז.

 
בירור נוסף בדברי הרמב"ם – האם מצוה כוללת נמנית במנין המצוות

אמנם עיקר דברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם צ"ב, שהרי מנהגו של הרמב"ם מיניה לא יזוע למנות גם מצוות שאינן נוהגות בזה"ז, שעל כן מנה את מצות בנית בית הבחירה והקרבת הקרבנות (עשין לט – עח) ועוד רבות, וא"כ אף אם מצות ישוב א"י אינה נוהגת עד בוא הגואל עדיין יש להבין מדוע לא מנאה הרמב"ם.

ולפי הנ"ל יש שרצו לישב, דמצות ישוב הארץ אינה מצוה פרטית אלא מצוה כוללת, דהיינו שאין צורך במצוה זו לעצם הישיבה אלא כדי שנוכל לקיים עי"ז מצוות אחרות, ומצוות כעין זו שכל תכליתה לאפשר קיום מצוות אחרות אין מדרכו של הרמב"ם למנותם. אולם דברי המגילת אסתר עדיין צ"ע, שהרי לדבריו הטעם לכך שלא מנאה הרמב"ם הוא מפני שמצוה זו אינה נוהגת לדורות אחר שאין אנו מצווים עתה בכיבושה מחמת השבועה, ולא מחמת שהיא מצוה כוללת, וא"כ אכתי קשיא, מדוע לא מנאה הרמב"ם.

 
מצוות שתכליתן אחת נמנות כמצוה אחת

באופן אחר פי' באבנ"ז שם (סי' תנד) את שיטת הרמב"ם, דהרמב"ם נקט שמצוה זו היא בכלל מצות "החרם תחרימם", לפי שודאי עיקר התכלית באיבוד ז' עממין היא בכדי שאנו נשב בארץ במקומם, ואין דרכו של הרמב"ם למנות בנפרד שתי מצוות המכוונות לתכלית אחת. ולמד כן מהא דלא מנה הרמב"ם עשיית הארון והכפורת למצוה בפני עצמה שהשיג עליו ע"כ בזה הרמב"ן, ופי' טעמו, דכיון שתכלית בנית המקדש כדי לקשר בין קוב"ה וישראל, ועיקר קיום מטרה זו נעשה במקום הכפורת שנאמר "ונועדתי לך שמה", נמצא שתכליתם אחת ולכן כללם הרמב"ם במצוה אחת.

אמנם הרמב"ן עצמו שם עמד על אפשרות זו ודחאה מכל וכל, שא"כ הניח הרמב"ם את העיקר ונקט את הטפל, שכן ז' עממין אם ירצו להשלים עמנו או לעזוב את הארץ מעצמם אין אנו מחוייבים להורגם, ואפי' הכי אין אנו רשאים להניח את הארץ ולעוזבה מבלי יושב או למוסרה ביד אומות אחרות, נמצא שלעיתים פטורים אנו ממצות החרם תחרימם ועדיין מחוייבים אנו בישיבתה, עיי"ש בדבריו.

 
שיטת רבי חיים כהן

ידועים דברי רבי חיים כהן המובא בתוספות בכתובות (קי ב), דנקט בפשיטות דכיון שמצוות התלויות בארץ דיניהם מרובים וקשה לקיימם ועונשים חמורים יש לעובר עליהם אין מצות ישוב הארץ נוהגת בזה"ז.

ודברים אלו קשה להולמם כפי שהאריכו בזה גדולי האחרונים, חדא, היכן שמענו דמחמת הקושי שיש בקיום המצוה בני חורין אנו להבטל ממנה, הלא לשם כך נבראו שמים וארץ שיהיו ישראל עובדים את הי"ת בכל נפשם ובכל מאודם וזוהי עיקר התכלית הנרצית, ואפילו במקום פקו"נ גמור לא היינו רשאים להבטל מקיום מצוה אם לא שחידשה לן תורה פטור זה מקרא ד"וחי בהם".

עוד יש להבין בדבריו, אם אכן הקושי שבקיום מצוה זו מהווה פטור מקיומה, במה שונה הדבר בזמנינו אנו מאחר בוא משיח צדקנו, וכי אז יקל עלינו טפי לקיימה.

המהרי"ט  בתשובותיו (יו"ד ח"ב סי' כח) נשאל לגבי אדם שנדר – אם תלד אשתי זכר אעלה לא"י ובא להשאל על נדרו, האם דינו כנדרי מצוה שאין להם התרה עולמית. והביא מתשובת הרא"ש סוף כלל יב, דנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה ויש לו התרה.

וכתב שם, שיש שרצו לפרש בדברי הרא"ש שנקט כרבי חיים כהן שמצות ישוב א"י אינה נוהגת בזה"ז, ומפני כך סבר שנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה. [הרשב"ש שם סי' ב פי' את דברי הרא"ש באופן אחר, שעצם העליה לא"י אינה מגוף המצוה אלא רק הישיבה בה, וכיון שנדר לעלות לא"י אין זה נדר של מצוה, ולמד מזה, שאם אכן היה נודר לדור בא"י היה זה נדר של מצוה לשיטת הרא"ש ולא היה לו התרה עולמית, עיי"ש שהאריך בראיות].

ובמהרי"ט דחה דבריהם מכמה טעמים:

א. הרא"ש עצמו בכתובות שם הביא להלכה דהבעל כופה את אשתו לעלות לא"י, והלכה זו ודאי טעמה הוא משום קיום מצות ישוב הארץ דרמיא עליה דבעל, ואשתו משועבדת לו לסייעו בקיום מצוותיו, ולא חילק הרא"ש בין זמן הבית לזמן החורבן.

ב. נימוקו של רבי חיים כהן תמוה טובא וכמו שנתבאר, ומהיכי תיתי לומר שאף הרא"ש הסכים עמו.

ג. לומר שהרא"ש נקט כהבנה הנ"ל ברמב"ם שמצות ישוב הארץ תלויה בקיום המצוות התלויות בה אין נראה, דודאי המצוה נובעת מעצם קדושת הארץ כמ"ש הרמב"ן דלעיל. [עיי"ש שהאריך בדברי הרמב"ן הידועים, דעיקר קיום המצוות הוא רק בא"י שע"כ אמרו שהדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה, וכל קיום המצוות בחו"ל הוא רק כעין הציבי לך ציונים כדי שלא תשתכח התורה בגלות המר], שכן מצינו בסוגית הגמ' בכתובות שם, שעבד שברח לא"י כופין את רבו לעלות עמו, והרי עבד אין לו קרקע ואינו שייך בקיום מצוות התלויות בה.

ד. עוד הוסיף בשם מהר"ם, דהירושלמי בסוף כתובות מביא אף הוא הלכה זו שהאיש כופה את אשתו לעלות לא"י, והרי הירושלמי נכתב אחר החורבן, וא"כ פשיטא שמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה"ז, ומחמת כל אלו הקושיות נקט דסוף דברי התוס' אלו אינם מדברי רבי חיים כהן אלא תלמיד טועה כתבם.

ובמרדכי סוף כתובות גרס בדברי רבי חיים כהן דהטעם שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז היא מפני סכנת הדרכים. [ויש שלמדו באופן אחר, דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה"ז אלא שמפני סכנת הדרכים אין בידו לכופה לעלות עמו, ראה ב"י סי' עה, ולפי"ז מחקו לגמרי מש"כ שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת כיום].

אלא שעדיין נדרשים אנו להבין א"כ מפני מה לא מנה הרמב"ם מצוה זו בספרו.

 
סתירת דברי הרמב"ם בזה מהא דפסק שיש בכח בעל ועבד לכפות רצונם לעלות לא"י

מלבד זאת צ"ע, דהרמב"ם לכאורה סתר משנתו, דבהל' אישות (פי"ג ה"כ) פסק הרמב"ם דהבעל כופה את אשתו והאשה את בעלה לעלות לא"י, וכן פסק בהל' עבדים (פ"ח ה"ט) דהעבד כופה את רבו לעלות לא"י, ובהל' עבדים שם כתב להדיא: "ודין זה נוהג אפי' בזמן הזה שהארץ ביד גויים", וכיון שהסיבה לכך שהעבד כופה את רבו לעלות לא"י היא משום מצות ישוב הארץ וכמש"נ ע"כ דמצוה זו נוהגת גם בזה"ז, ודלא כדברי המגילת אסתר דלדעת הרמב"ם מצוה זו נוהגת רק לעת"ל.

ובעיקר דברי הרמב"ם צ"ב, מפני מה הזכיר הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמן הזה רק בהל' עבדים ולא בהל' אישות גבי בעל ואשה שכופין זה את זה.

 
פלוגתת הבבלי וירושלמי האם אשה כופה את בעלה לעלות לא"י

ובהקדם ביאור שיטות הראשונים נסדר שמעתא כצורתה.

בסוגית הגמ' (כתובות קי ב) איתא: ת"ר, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות – כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות – כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת – כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא שלא בכתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת – כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. עכ"ד הגמ'. ומבואר, דלדעת הבבלי האיש והאשה דינם שווה וכופין זה את זה לעלות לא"י.

אולם בירושלמי סוף כתובות איתא: הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה – כופין אותה לעלות. היא רוצה והוא אינו רוצה – אין כופין אותו לעלות. הוא רוצה לצאת לחו"ל והיא אינה רוצה – אין כופין אותה לצאת. היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה – כופין אותה שלא לצאת. ע"כ. ומבואר, דלדעת הירושלמי חלוק דין האשה מן הבעל, שהאשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י ואילו הוא אם ירצה כופה אותה, לעומת זאת אחר שישבו בארץ דינם שווה שאינם כופין זה את זה לצאת ממנה.

ובפשטות היה נראה לפרש, דהירושלמי נקט שמצות ישוב הארץ מוטלת רק על האנשים ולא על הנשים, ולכן אשה אינה כופה את בעלה לעלות לארץ, אלא שא"כ צ"ב מדוע אחר שישבו בארץ יש בכוחה למנוע ממנו לצאת ממנה הרי היא אינה מצווה בישיבתה, וע"כ משמע שאף הנשים בכלל המצוה וא"כ צ"ב מפני מה אין בכוחה לכופו לעלות.

 
שיטת הרא"ש בזה

הרא"ש בכתובות שם סי' יז מפרש שדברי הירושלמי נסובים על זמן הגלות, ונקט דבזה גופא נחלקו הבבלי והירושלמי האם מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה. [סברא זו לא תהני לן לעת עתה להבנת שיטת הרמב"ם כיון שהוא עצמו פסק לכאורה בהל' אישות שם כדעת הבבלי] אלא שהטור בסי' עה האריך לדחות דבריו, דא"כ במה חלוק האיש מן האשה, מדוע האיש כופה את אשתו לעלות גם בזמן הזה שאין המצוה נוהגת.

 
ישוב א"י מתקיים רק ע"י קנין קרקע

המרחשת ח"א סי' כב כתב לבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי בדרך פלפול, דישוב א"י מתקיים דוקא ע"י שקונה קנין גמור בקרקע ולא די בכך שדר בה לחוד, ולכן אשה שנכסיה לבעלה אין בכוחה לקנות קרקע בא"י וממילא אינה שייכת במצוה זו. (יש לכאורה מקור לדברים אלו ע"פ מאי קימ"ל בע"ז כא א שמשכירין בית לעכו"ם בא"י, ופי' הרמב"ם דדיורי עראי הן ואינם בכלל החיוב לגרשם מארצנו, וא"כ כמו שדיורי עראי אינם בכלל ישיבת עכו"ם כך מן הסתם גם אינם בכלל ישיבת ישראל).

אלא שעדיין יכולה אשה למכור נכסי מילוג שלה שיש לה בהם קנין הגוף גם בזמן נישואיה ובכסף זה לרכוש קרקע בא"י, ובזה הוא שנחלקו הבבלי והירושלמי האם קנין הפירות של הבעל כקנין הגוף הוא וממילא נכסים אלו לא חשיבי ממונה למוכרו לאחר, או לאו כקנין הגוף הוא ושפיר יכולה למוכרם. וכידוע במחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן ור"ל, וע"כ הירושלמי אזיל בשיטת רבי יוחנן שהיה מרא דארעא ישראל דקנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ פטר נשים ממצות ישוב הארץ, ואילו הבבלי נקט כר"ל שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא בידה לקיים את המצוה.

 
כל שאינו ב"הורשתם" אינו ב"ישבתם"

אולם בשו"ת בית הלוי ח"ב סו"ס כב (נ??) כתב לבאר פלוגתא דא באופן אחר, דלענין מצות ישוב הארץ אכן חלוק דין הנשים מן האנשים, דהאנשים שנוטלים חלק בארץ הם שנצטוו לכובשה וליורשה מקרא דוהורשתם וישבתם, אבל הנשים שאינן נוטלות חלק בארץ, שע"כ איבעיא לן בברכות דף כ אם נשים חייבות בברהמ"ז אף שאינן בכלל "הארץ" אינן בכלל מצות ירושת הארץ וישיבתה. ומ"מ במצוות התלויות בארץ גם נשים חייבות שכן זוהי הלכה הנובעת מקדושת הפירות ולא ממצות ישיבתה.

וע"כ מחמת מצות ישוב א"י ודאי אין בכוחה לכוף את בעלה לעלות שהרי אינה מצווה בכך, ומחמת רצונה לקיים מצוות התלויות בארץ סבר הירושלמי שאין בידה לכוף את בעלה לעלות משום סברת רבי חיים כהן, שמצוות אלו קשה לקיימם ועונשיהם חמורים. אבל האיש שמצווה בעצם מצות ישוב הארץ שפיר כופה את אשתו לעלות לא"י גם בזה"ז, לפי שלגבי מצוה זו לא שייך טעמו של רבי חיים כהן, כיון שמצוה זו היא חיוב גמור המוטל אקרקפתא דגברא ואינו בן חורין להבטל ממנה, משא"כ מצוות התלויות בארץ שאינו חייב בהן עד שישב בה ויהיו לו פירות הקדושים בקדושת הארץ שפיר רשאי הוא שלא להתחייב בהן כדי שלא יבוא לידי מכשול. עכ"ד.

וכוונתו לומר, שמצות ישוב הארץ וקיום מצוות התלויות בה חלוקים בעצם יסודם. מצות הכיבוש היא מצוה חיובית המוטלת על כל איש ישראל לעלות לארץ לכובשה ולישבה, אבל מצוות התלויות בארץ אינן חובת גברא, וכלל אינן מוטלות על ישראל הדר בחו"ל, אלא שאם יעלה לא"י יזכה לקיים מצוות אלו. ולכן נשים שאינן חייבות בעצם הישיבה בה אין בכוחן בזה"ז לכוף את בעליהן לעלות לא"י – משום טעמא דרבי חיים כהן, אבל האיש כופה את אשתו לעלות גם בזה"ז מחמת מצות ישיבתה. אבל לעת"ל סבר הרא"ש שגם האשה כופה את בעלה לעלות מחמת המצוות התלויות בה.

אלא דאכתי צ"ב מפני מה שייך טעמו של רבי חיים כהן רק בזה"ז ולא לעת"ל, עוד צ"ב מדוע מטעם זה גופא אין כח ביד האיש לכוף את אשתו לצאת מא"י, וכי מפני שנתחייב במצוות אלו שעה אחת שוב אין בכוחו להפקיען מעליו לעולם, הרי מצוה זו אינה מצוה חיובית המוטלת על האדם אלא רק כאשר יש לו פירות.

 
ביאור עפ"ז בשיטת רבי חיים כהן

אלא שעכ"פ עפ"ד י"ל שזהו הביאור בדברי רבי חיים כהן גופיה דלעולם סבר שמצות ישוב א"י בלא"ה אינה נוהגת בזה"ז וכדעת המגילת אסתר, מפני שאין אנו רשאים לכובשה וכדלעיל, ורק הוסיף, שלעלות לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בה זה ודאי אינו חיוב כיון שיכול לבוא הדבר לידי מכשול. אבל לעת"ל שיש חיוב בעצם הישיבה בארץ מודה רבי חיים כהן שאין כל אדם רשאי להבטל ממנה, ופשוט.

 
ביאור פלוגתת הבבלי וירושלמי

ומ"מ בדעת הטור דפליג על הרא"ש, וסבר דאין חילוק בזה בין זמן הבית לזמן הזה, יש לבאר באופן אחר את פלוגתת הבבלי והירושלמי ובזה יבוארו הדברים אחת לאחת.

דלעולם הכל מודים דנשים פטורות ממצות כיבוש וירושת הארץ, כיון שאינן נוטלות בה חלק, וכמו שהזכיר הבית הלוי, או מפני שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה, דמה"ט פטרוה ממצות מחיית עמלק כמבואר בס' החינוך. ומה שאמרו בסוטה (מד א) דלמלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו החתן מחדרו והכלה מחופתה, אין הכוונה שהנשים משתתפות ממש בכיבוש, אלא שעליהן לסייע ללוחמים בהספקת מזון ומים וכדו', וזה לבד אינה סברא שיחשב הדבר כאילו הכיבוש מתבצע גם על ידן, דסוף סוף אין זה עיקר הכיבוש, כן נראה פשוט. אלא שבמצוות התלויות בה גם נשים חייבות וכדלעיל, שזוהי מצוה קיומית ולא חיובית כנ"ל.

 
האם יש חיוב לשבת בארץ כשא"א לעשות כן ע"י כיבוש מלחמה

אלא שבגדר מצות כיבוש וירושת הארץ, יש לדון האם הכיבוש הוא חלק מעיקר צורת קיום המצוה (אף שודאי ניתן לקיימה גם בלא כיבוש וכדלהלן), והיינו שמעולם לא ציותה תורה ליישב את הארץ ע"י הוצאת ממון או שאר תחבולות אלא עיקר החיוב הוא באופן שניתן לכובשה מיד יושביה, או שמא עיקר המצוה הוא הדיורים בארץ לחוד, שתהא מיושבת ע"י ישראל, אלא שהכיבוש הוא ההיכי תימצי לקיום המצוה וע"כ נצטוינו להוריש את גויי הארץ מפנינו ומלתא באפי נפשא היא.

או באופן אחר: האם הכיבוש והישיבה מצוה אחת היא או שמא דינים נפרדים הם שאמנם תכליתם אחת (כאבנ"ז לעיל) אבל אינם שייכים זה עם זה.

ונפק"מ בזה בגדר חיוב הנשים, דהירושלמי נקט דהכיבוש והישיבה מישך שייכי זה בזה, דהכיבוש הוא צורת קיום מצות הישיבה ומצוה אחת היא, ולכן נקט דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה, ואפילו בזמן משה ויהושע, אבל הבבלי נקט שמצות הכיבוש הלכה נפרדת היא ואין זו צורת הקיום של מצות הישיבה ולכן נקט שגם נשים שאינן בכלל הכיבוש שפיר יש לחייבן בישיבה, וההיכי תימצי לזה תהיה ע"י קנין ולא ע"י כיבוש מלחמה.

 
שעבודי הבעל לאשתו מחייבים לעיתים גם כאשר יכולה להמנע מקיום המצוה

מיהו אמרו בירושלמי, שלגבי מצוות התלויות בארץ שבהן נשים חייבות חלוק הדבר בין אשה הרוצה לעלות לארץ לזו הממאנת לצאת ממנה. דכיון שמצוות אלו הן מצוות קיומיות אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לארץ כדי להתחייב בהן, דדוקא מחמת מצוה המוטלת עתה על האדם יש בכוחו לכוף את בן זוגו לסייעו בקיומה, אבל כדי להתחייב במצוות נוספות שאין זה אלא מצד המעלה וההידור לחוד, לזה בן הזוג אינו משועבד, ולכן לעלות לא"י חלוק דין הבעל המחוייב עתה בישיבתה מאשה הרוצה לעלות כדי להתחייב במצוות התלויות בה, אבל אחר ש"הוחזקה" האשה בקיום אותן מצוות קיומיות הדין להיפך, דבכה"ג שעבוד הבעל לאשה מחייבו שלא להפסידה "מעלות רוחניות" שכבר היתה מוחזקת בהן.

 
ביאור ע"פ הנ"ל

ולפי"ז יש לפרש שיטת הרמב"ם בסוגיא דא. דכיון שעיקר צורת קיום המצוה שחייבנו הכתוב הוא ע"י כיבוש מלחמה, אחרשנצטווינו בזמן הזה שלא לעלות בחומה ולכבוש את הארץ בחוזקה מיד אויבינו אין אנו מחוייבים בישיבתה, דכל שאינו בכיבוש אינו בישיבה.

ולפיכך לא מנה הרמב"ם מצוה זו בס' המצוות, דאף שדרכו של הרמב"ם למנות גם מצוות הנוהגות רק לעתיד לבוא וכמו שהוכחנו לעיל, מ"מ יש לחלק ולומר, דזהו דוקא כאשר המצוה מצד עצמה נוהגת תדיר אלא שמנועים אנו מלקיימה מחמת אונס עד ביאת הגואל, וכגון עבודת בית המקדש שלא הופקעה מצותה מעולם אלא שחסרים אנו את האפשרות לקיימה עד שיבנה המקדש ב"ב, משא"כ מצוה זו של כיבוש הארץ שאין אנו חסרים את האפשרות לקיימה, אלא שמצווים אנו שלא לעלות בחומה ולא לכובשה מיד אויבינו גם לכשיעלה הדבר בידינו, הרי זו הפקעה גמורה של מצוה זו בזמנינו ולכך לא מנאה הרמב"ם במנין המצוות.

ומ"מ סבר הרמב"ם, דאף שמנועים אנו בזמנינו לקיים מקרא זה כצורתו ומסירתו מסיני, אם יתאפשר לאדם לעלות לא"י בלא שיחשב הדבר כעליה בחומה והפרת השבועה, וכגון שיקנה לו חלק בארץ בכסף מלא כחוקיהם, וכמו שנתאפשר הדבר לרבים משלומי אמוני ישראל במשך הדורות ובהם גדולי תורה ויראה, פשיטא דמצוה קעביד ויקיים בזה מצות ישוב הארץ כדעת הרמב"ן.

שהרי הדבר פשוט שהגם שעיקר אופן קיום המצוה המחוייב מקרא הוא ע"י כיבוש מ"מ אין זה מעכב בקיום המצוה, ופשוט הדבר דלא יעלה על דעת אדם לומר שאם קנה קרקע בארץ בלא כיבוש מלחמה שאינו יוצא בזה מצות ישיבת הארץ, שהרי מצוה זו חלה על כל איש ישראל גם אחר שתהיה הארץ כולה כבושה ביד ישראל, אף ששוב א"צ לכובשה מיד העכו"ם לפי שיש מצוה בעצם ישיבתה. אלא דסבר הרמב"ם, דכיון שעיקר צורת המצוה המחוייבת מקרא היא ע"י כיבוש מעבר לכך לא חייבה תורה, ולכן אין חיוב לתור אחר דרך ואפשרות לעלות לא"י באופן המותר בזה"ז. ומשום כך לא מנה מצוה זו במנין המצוות אף היא נוהגת גם בזה"ז כיון שרשאי אדם להבטל ממצוה זו אחר שמנוע הוא לקיימה ע"י כיבוש.

ובזה הוא שנחלק עליו הרמב"ן, ואמר שמצות הכיבוש אינה חלק ואופן בקיום מצות הישיבה, ולכן אף שמצות הכיבוש אינה נוהגת בזה"ז מ"מ מחוייב אדם לתור אחר דרך לעלות אליה בלא כיבוש ולקיים מצותו באופן המותר, וע"כ יש למנותה במנין המצוות.

 
החילוק בזה בין עבד לאשה

ומעתה יבוארו דברי הרמב"ם בהל' עבדים שכתב דעבד שרצה לעלות לא"י כופין את רבו ועולה עמו, דכיון שיכול העבד לעלות באופן המותר מצוה גמורה מקיים הוא בכך ואין כח ביד רבו להפקיעה ממנו ולעכב על ידו, וע"כ כתב הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמנינו.

אבל באשה חלוק הדבר. דכיון שאשה אינה בכלל כיבוש סבר הרמב"ם דבין לבבלי ובין לירושלמי נשים אינן בכלל מצות ישוב הארץ וכל מצוותן הוא רק בקיום המצוות התלויות בה. אלא דבזה נחלקו: הירושלמי סבר שלעולם האשה אינה כופה את בעלה לעלות לא"י דמשום מעלה והידור לחוד להתחייב במצוות קיומיות שאינה שייכת בהן עתה אין בעלה משועבד לה לעלות עמה, והבבלי נקט שגם לזה משועבד לה בעלה. ובזה פסק רמב"ם כירושלמי.

אבל בזמן שמצות הכיבוש נוהגת ובעלה מחוייב בלאו הכי לעלות לא"י ע"י כיבוש כמחוייב מקרא, שפיר יכולה גם אשתו לכופו לעלות מחמת המצוות הקיומיות החלות עליה, כיון שעיקר הטעם לשעבודי הבעל לאשתו הוא שכאשר נישאו היה הדבר אדעתיה דהכי שיעשו כך וכך, ולכן כאשר יש חיוב גמור על הבעל לעלות לא"י שפיר יכולה האשה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי שיעלה לארץ, אבל כאשר הבעל אינו מחוייב לתור לו אחר דרך לעלות אינה יכולה לומר שנישאה לו אדעתיה דהכי דמי יימר שיתאפשר לו הדבר, ולכן נקט הרמב"ם שבזמנינו אין כח ביד האשה לכוף את בעלה לעלות לא"י.

ונתבאר לפי"ז דבדוקא הזכיר הרמב"ם הלכה זו רק לגבי עבד ולא לגבי אשה, דבזה חלוק דין האשה מן העבד, דהעבד שייך בכיבוש וממילא יש בכוחו לכוף את רבו לעלות דמצוה גמורה היא דרמיא אנפשיה כאשר מתאפשר לו הדבר, אבל אשה אינה כופה את בעלה בזה"ז.

והיינו, שחילוק גדול יש בזה בין עבד לאשה, דאף שגם העבד רשאי להבטל ממצוה זו אם ירצה, מ"מ אין זו הגדרה במהות המצוה לומר שמעולם לא נתחייב בה, אלא שלא חייבה תורה להשתדל בקיום מצוה זו באופן אחר מלבד כיבוש מלחמה, וממילא עתה שאין אנו רשאים להלחם מחמת דינא דג' שבועות שנאסרנו לעלות בחומה פטורים אנו כדין אונס דרחמנא פטריה, אבל הרוצה לקיימה באופן אחר מצוה דאוריתא קעביד וע"כ רבו אינו רשאי למונעו מכך. משא"כ מצוות התלויות בארץ מעצם מהותם אינן חלות על גופו, אלא שכאשר יש לו פירות א"י שחל עליהן דין טבל וכדו' מחוייב להפריש מעשרותיהם.

נמצא לפ"ד שהרמב"ם פסק בזה כירושלמי ולא כבבלי, ודלא כהבנת מקצת אחרונים בדבריו.

ואין להקשות היאך יתחייב העבד במצות ישוב הארץ שהאשה פטורה בה הרי כל חיובו במצוות נלמד מג"ש ד"לה לה" מאשה, דזו אינה קושיה כלל, וכמו שכתב מנחת חינוך מצוה א בשם טורי אבן ועוד אחרונים שדוקא גבי מצוות עשה שהזמן גרמן נאמר כלל זה דכל שהאשה פטורה העבד נמי פטור, אבל במצוות שנשים פטורות מהן מחמת טעם מסויים – כגון כאן שאשה אינה בכלל כיבוש, עבדים חייבים.

 
ביאור עפ"ז בשיטת הרא"ש הנ"ל

ואם כנים אנו בדברינו אלה אפשר שיתישבו הדברים גם עם דברי הרא"ש הנ"ל בכתובות שבי' דלדעת הירושלמי מצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז, והוקשה לטור מדוע א"כ הבעל יכול לכפות את אשתו. דאפשר דנקט כדברינו שאין חיוב בזה"ז לתור אחר דרך לעלות לא"י אלא שאם נתאפשר לו הויא מצוה גמורה, וע"כ בעל ודאי יכול לכפות את אשתו, אבל האשה אף אם בעלמא שייכת היא במצות ישוב הארץ מ"מ זהו דוקא ע"י בעלה שהרי היא עצמה אינה שייכת בכיבוש, ולכן בזמן שבעלה חייב בכיבוש שפיר יכולה לכפותו לכך מתנאי הנישואין וכדלעיל, אבל בזמן שהוא עצמו אינו מחוייב ודאי פוקע גם חיובא דידה, ולכן אינה יכולה לכפותו.

ובזה יבוארו נמי דברי הרא"ש בתשובותיו באחד שנדר אדעתיה למיסק לא"י שאין זה נדרי מצוה, דאין כוונתו לומר שמצוה זו אינה נוהגת עתה, אלא דכיון שאינו מחויב להכניס עצמו במצוה זו כיון שאסורים בכיבוש, שפיר שייך טעמו של רבי חיים כהן גם לגבי מצות ישוב הארץ ולא רק לענין המצוות התלויות בה.

ואף הבבלי שחולק בכל זה ונקט שהאשה כופה את בעלה יתכן דלא פליג במהות הדבר, אלא שנקט שכעין תקנה היא בדיני הנישואין, וכמו שבעל כופה את אשתו לעלות לירושלים אף שאין בכך מצוה, כך גם היא כופה אותו לעלות לארץ אץ שזוהי מצוה קיומית גרידא.

 
המורם לדינא בזה

עכ"פ לענין הלכה, ראה פאת השולחן סי' א שהכרעת כל הפוסקים שמצות ישוב הארץ נוהגת בזה"ז, וכן האריך להוכיח באבנ"ז סי' תנד, ונקט שגם הרמב"ם מודה לזה, ויתישבו נמי הדברים עמש"נ לשיטתנו בדברי הרמב"ם, וכן העיד החזו"א באגרותיו (ח"א סי' קעה) שכן הכרעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים.

אמנם לענין כפית הבעל את אשתו לעלות ציינו הפוסקים לדעת הסוברים שאין הבעל יכול לכפותה בזה"ז משום סכנת הדרכים, וכמו"כ יכולה היא אף לומר קים לי כדעת הסוברים שמצוה זו כלל אינה נוהגת בזה"ז, כמבואר בפת"ש ובאר היטב אבהע"ז סו"ס עה.

[אכן, הבית הלוי הנ"ל נקט בדעת הרמב"ם כמגילת אסתר, וכן הכריע להלכה הג"ר צדוק הכהן הגדול מלובלין בספרו דברי סופרים אות יד, אכן טעם אחר אמר בדבר, והוא שעיקר קיום מצות ישוב הארץ הוא בכך שיושבים עליה ללא כל פחד ומורא איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולמד שכל עוד קמים צרינו עלינו לכלותינו חסר בעיקר קיום מצות ישוב הארץ, וחידוש גדול הוא].

 
הטעם שרבים משלומי אמוני ישראל נמנעים מלעלות לארץ אף שמצוה זו נוהגת גם כיום

בתשובות אג"מ אבהע"ז סי' קב דן, אחר שנפסקה הלכה כרמב"ן שמצות עשה גמורה היא הנוהגת לדורות, ושלא כרבי חיים כהן והבנת המגילת אסתר ברמב"ם, מדוע נמנעים רבים מלעלות לא"י ובהם גדולי תורה ויראה, הרי מבטלים הם בכך מצות עשה.

וכתב, שגם לדעת הסוברים שמצוה זו נוהגת לדורות מ"מ אין זו מצוה חיובים המוטלת על האדם כלולב ושופר, אלא מצוה קיומית היא בלבד – שאם ידור בא"י יקיים בכך מצות עשה. ולא פי' שם טעם ומקור לדבריו.

ורחוק בעיני לומר דנקט להלכה כשיטת התשב"ץ שעיקר טעם המצוה הוא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ דממילא פשיטא שהיא מצוה קיומית בלבד – שכן אין חובה לאדם ליטע כרם כדי לקיים בו דיני ערלה, שהרי רוב הפוסקים דחו סברת התשב"ץ ונקטו ששורש מצוה זו נובע מקדושת הארץ ולא מקיום מצוותיה, כמבואר לעיל. יתירה מזו, הרי פשטות דברי התשב"ץ עצמו היא, שהגם שקיום המצוות התלויות בה היא מצוה קיומית ולא חיובית, מ"מ המצוה לעלות לא"י כדי שיוכל לקיים מצוותיה היא מצוה חיובית כשאר מצוות התורה.

ע"כ נראה לפרש דבריו בג' אופנים:  א. הרשב"ש בתשובותיו נוקט שמחמת סכנת הדרכים רשאי אדם להמנע מלעלות לא"י, ולהלן ענף ו נרחיב אי"ה בגדרי הלכה זו.

ב. עוד נראה לפרש ע"פ מש"נ לעיל, דבזה"ז שאין אנו רשאים לעלות לא"י באופן של כיבוש מלחמה לא חייבתנו תורה לתור לנו אחר דרך אחרת לעלות לא"י, וממילא היא מצוה קיומית ולא חיובית.

ג. באופן נוסף יש לפרש דבריו, על דרך מש"כ אור החיים הק' פ' שלח, אהא דכתיב: "ויתורו את הארץ אשר אני נותן", דלכאורה לשון הפסוק צ"ב, שהרי הצורך בשליחת מרגלים הוא כדי לתור אחר תחבולות היאך כדאי לכבוש את הארץ בכח הזרוע, ומדוע נקט הכתוב לשון "אשר אני נותן" שמשמעו לשון מתנה מאת ה' ללא מלחמה.

ופי' שם, שמחשבה זו גופה היא היתה חטאם של המרגלים! שהם אכן הבינו את תפקידם כפשטו לתור אחר נקודות התורפה של הארץ דרכן יקל לכובשה, ולא היא! עיקר תפקידם היה להיפך להראות ולבשר לעם ישראל את עוצמת הארץ וחוסנה כדי שידעו ויכירו בגודל המתנה שנותן להם הקב"ה במתנה גמורה שלא בכח עצמם. וטעם הדבר פי' שם, דכיון שארץ ישראל נתונה לנו מתנה מאת ה' דרך ארץ הוא שנותן המתנה יוציאה מיד עושקיה ולא מקבליה, שכן הוא הדרך בנתינת מתנה.

ואפשר שה"ה נמי בגאולה העתידה, דכיון שהקב"ה פזרנו בעוונותנו בים האומות לא מסתבר כלל שמוטל עלינו החיוב להתחכם ולהסיר עול הגלות מעל עצמנו בכח עצמנו, אלא אופן ביטול הגלות יהיה כמאמר הנביא ישעיה "מזרה ישראל יקבצנו. וע"כ נראה פשוט, דאף שמצות ישוב א"י לא בטלה מעולם והטורח לעלות לא"י מצוה קעביד שכן מעולם לא נאסרנו לשוב אליה שלא בכח הזרוע, מ"מ חיוב גמור אין בדבר.

 
פלוגתא דרבוותא באופן הסרת הגלות מעלינו

ובאמת נראה שהדבר נתון במחלוקת גדולה בין המפרשים: הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"א) כתב: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל". ומדבריו למדו רבים, שהליך קיבוץ נדחי ישראל יעשה ע"י מלך המשיח ולא קודם לכן, ודברים אלו מתאימים עם המתבאר לעיל לדרכו של אוה"ח הק'. אכן יש שפקפקו בזה ואמרו שאין כונת הרמב"ם לומר שאין אנו מחוייבים לטרוח בכך קודם ביאת המשיח, אלא שבאופן מעשי גם אם לא יתאפשר הדבר קודם לכן יהיה זה חלק מתפקידיו של המשיח.

אולם בס' מעלות המידות לרבי יחיאל בן יקותיאל (המעלה הראשונה) כתב: יש לנו להאמין בלי שום ספק כי עתיד הקב"ה לשלוח גואל ולגואלנו ולקבצנו מכל העמים אשר נפצנו שם ולהושיבנו על אדמתנו, והיא הנקראת א"י וכו', והקיבוץ הזה צריך להיות ע"י מאסף ומקבץ והוא מלך המשיח.

ומשמעות דבריו שקיבוץ נדחי ישראל צריך שיעשה דוקא ע"י מלך המשיח כחלק מתהליך הגאולה, ולא יעשה ע"י העם עצמו בתוך זמן הגלות.

וכמו"כ ציין שם לדברי המצודת דוד (הושע פרק ג פסוק ה) שכתב: "לאחר שוב ישראל לארצם יבקשו את ה' שישוב וישרה שכינתו בתוכם וישלח להם את מלך המשיח להנהיגם". הרי שאף הוא נקט שביאת המשיח תהיה אחר שוב ישראל לארצם. וראה עוד בס' קול התור לרבי הלל משקלוב פרק ה.

הרי שגדולי עולם נחלקו בשאלה זו האם קיבוץ נדחי ישראל יעשה דוקא ע"י מלך המשיח, או שמא זוהי חובה המוטלת על כל איש ישראל באשר הוא להשתדל בכך, וממילא כאשר יתאפשר הדבר ויעלו לארץ יחלו לבקש על הגאולה כמבואר בדבר המצודת דוד.

וא"כ אפשר שטעמו של בעל האג"מ לכך שאין חובה גמורה לעלות לא"י אלא שהעולה אליה יקיים מצות עשה הוא מחמת סברא זו, שביטול הגלות יעשה ע"י מלך המשיח ולא מיוזמת העם עצמו.

ות"ל אחר העיון זכיתי ומצאתי בתשובות מהריט"ץ ח"א סי' פה שדן באחד שעלה לא"י ולא אתדר ליה, האם מותר לו לשוב לחו"ל מקום מוצאו, או שמא עובר בכך באיסור המבואר במסכתא ב"ב לצאת מן הארץ לחו"ל. ועיי"ש שצידד בזה להיתרא, ותורף דבריו שם הן שהמצוה לעלות לא"י בזה"ז אינה מצוה חיובית כשאר עשין שבתורה אלא מצוה קיומית היא בלבד. ופי' הטעם, "משום שגורשנו מן הארץ בגזירת המקום ומן הדין הוא שנשוב אליה בזמן הגאולה העתידה אחר ביטול גזירת הגלות". עכ"ד, והן ממש כדברינו.

 

שיטות הראשונים בהטעם שנהגו היתר בישיבת מצרים בזה"ז

ועל דרך זו נראה לפרש דברי הריטב"א ביומא (לח א), שהקשה על מה סמכו העולם לדור בזה"ז במצרים אחר שנצטוינו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וידוע שכן נהג הרמב"ם שהיה רופא למלך מצרים וגדולים אחרים.

ובסמ"ג (לאוין רכז) פי' שאחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות בטל איסור זה. וכנראה טעמו הוא ע"פ המבואר ברמב"ם (מלכים ה ח), שיסוד האיסור לשוב מצרימה הוא מחמת שמצרים היא מקור הטומאה ויש לחוש שהשב לשם ילמד ממעשיהם הרעים. וא"כ אפשר שאחר שסנחריב בילבל את האומות ואומה אחרת יושבת שם בטל איסור זה ואין לחוש לו.

יש מן הראשונים שפירשו בטעם ההיתר, שאותן עיירות שהיו בזמן יציאת ישראל ממצרים חרבו, ועתה עירות אחרות נבנו שעליהן לא נאמר האיסור, וצ"ע הטעם.

היראים (סי' שט) פי' שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך זו שהלכו בה עולי מצרים – דרך המדבר, אבל עצם הדיורים במצרים לא נאסרו. (טעם זה לא יתישב כ"כ עם דברי הרמב"ם הנ"ל ששורש האיסור הוא כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים.

אולם הריטב"א פירש: "והנכון יותר, שאין האיסור ההוא נוהג אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, אבל בזה"ז שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוות תבל, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל".

ודבריו צ"ב, מהיכי תיתי שלא יהיה לאו זה נוהג בזמן שישראל בגולה, הרי האיסור לירד מצרים אינו נובע מהחובה לדור בארץ ישראל, אלא לאו בפני עצמו הוא הנלמד מן הכתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

והנראה לפרש ע"פ מה שכתב בס' כפתור ופרח פ"ה: ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הרמב"ם ז"ל, שכשהרמב"ם היה חותם שמו באגרת היה מסיים: "העובר בכל יום שלושה לאוין", ופי' שם, שהטעם לכך שאכן לא נמנע הרמב"ם מלישב שם הוא משום שאנוס היה בהיותו משועבד לשמש כרופא למלך מצרים.

אולם ע"פ דברי הריטב"א נראה לבאר באופן שונה מעט, דלא היתה כונת הרמב"ם בחתימתו זו לומר שאיסור גמור הוא בזה"ז לדור במצרים, שא"כ אף הוא לא היה דר שם, אלא כונתו לומר, שאף שעתה מותרים אנו לשוב מצרימה מחמת שבלא"ה פזורים אנו בגולה כמש"כ הריטב"א, מ"מ אין זה בגדר "הותרה" – לאמור שבזה"ז כלל אין האיסור נוהג, שהרי איסור זה אינו נובע ממצות ישוב הארץ אלא לאו בפנ"ע הוא, אלא דאחר שאין אנו יושבים כיון איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא נטרפים ונלחצים אנו תחת עול הגלות המר רשאין אנו לישב בכל מקום שנמצא בו פרנסתנו והרי זה כעין אונס במקצת. וע"ז ייסר עצמו בחתימתו שנאלץ הוא לעבור בכל יום על לאו זה מיהו ודאי לאו איסורא קעביד.

ועומק הסברא בזה הוא כמתבאר לעיל, שמצב הגלות קובע שאין אנו מחוייבים להשתדל להפקיע מעלינו עול הגלויות ושעבוד המלכויות עד ביאת הגואל, ואדם שמחמת פרנסתו נתגלגל ובא למצרים אף זה חלק מן הגלות הוא ולא מוטל עליו להסיר שעבוד זה מעליו.  

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל