שאלה:
במשנ"ב סי' יג (סקט"ו) כתב:
מהנכון לעשות את העצה שכתב בספר ארצות החיים (סק"ל), שיפקירנו, דאז פטור מלעשות בו ציצית, וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו. עכ"ל.
ולא זכיתי להבין את עצתו של הארצה"ח. הלא מדיני הפקר הוא שיפקיר לפחות בפני אדם אחד [בשו"ע (חו"מ סי' רעז ס"ז) כתב דמדאורייתא סגי בפני אחד, ומדרבנן צריך ג'. וברמ"א שם כתב שאפשר להפקיר בינו לבין עצמו], וכאן כשהטלית עליו, איך שייך שהוא מפקירה, הלא ניכר שהוא בעלה. וגם אין דרכם של בני אדם לפשוט טליתם, שהרי מטעם זה הקלו משום כבוד הבריות [ולכן כל זמן שלא יעשה מעשה, איך נחשיב זאת להפקר].
ועוד, הלא לרגע אחד אינו חושב להפקיר את הטלית, האם מועיל הפקר בהערמה?
תשובה:
מי אמר שכוונתו שיפקיר בינו לבין עצמו? ומה החסרון בכך שהוא לבוש בו? הוא יכול להפקיר בפני אנשים ולומר למרות שאני לבוש אין לי כוונה לזכות ומי שרוצה שיגיד ויקבל..
