שאלה:
שלום וברכה, כתב הרמב"ם בהל' דעות א,ד: "לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". אך זה סותר את מה שכתב בפרק ג, הלכה א: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד". וכן כתב בפרק ד הלכה י: …והציר והמורייס. אין ראוי להרבות מאכלות אלו. ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא ימשך אחר תאותו ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה הרי זה גבור". משמע שזו חסידות, אך בפ"א כתב שזו מצות עשה שמחייבת את כולם לכאורה. אשמח לתשובה ליישוב הסתירה, תודה רבה!
תשובה:
שלום וברכה
אני לא רואה סתירה בין הדברים. הרמב"ם מרחיב עד מאוד שעל האדם לשמור על בריאותו גופו, ולא לאכול מאכלים מזיקים או בכמות מזיקה, ההתנגדות של הרמב"ם אינה לאכילה בריאה, בודאי שלא, אלא למניעת אכילה לצורך סיגופים בעלמא, באופן שהתורה לא אסרה, בזה אמר דייך במה שאסרה תורה, ועתיד אדם ליתן את הדין וכו'. אלו שני נושאים שונים בתכלית.
לכאורה עדיין יש סתירה למשפט "לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו"", אך מצד שני כתב שלא ימנע עצמו מכל דבר ודבר.
אין כל סתירה, לא יתאווה למה שלא בריא, ולא ימנע את עצמו ממה שכן בריא, ולא יסתגף.
השאר תגובה