סעודות בחנוכה

סעודות בחנוכה

איתא בגמ' שבת (דף כא:) מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה- רש"י) דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקום ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. לשנה אחרת קבעום "ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" עכ"ל הגמ'. וברש"י (ד"ה ה"ג וקבעום כו') פי' וז"ל: לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה עכ"ל.

 

והנה מפי' רש"י הי' נראה שהי' קשה לו מה דאמרו בגמ' שעשאום ימים טובים. דהא דבר פשוט הוא שביו"ט איכא חיובא של שמחה ואכילת בשר ושתיית יין, ומאידך גיסא גירסת הגמ' אין מורה כ"כ פי' זה, שהרי אמרו עשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, דמשמע שהימים טובים מתבטאים בכך שאומרים בהם הלל והודאה על אותם ניסים שקראו אז בימים ההם, ולכן כתב לאפוקי מאיסור מלאכה ביחס לכך שקבעו דווקא לקרות הלל ולומר על הניסים, ולא נתן חשיבות לעצם הסעודה והשמחה שיש בכל יום טוב, וגדולה מזו מצינו ברש"י בכמה דוכתי שפי' המושג של "יומא טבא" שזה קאי על סעודה, עי' מס' שבת (דף קיח.) ובמס' קידושין (דף לא.) ובמס' ב"ב (דף קכא.) וכן במס' ברכות (דף מו.) במעשה דר' זירא דחלש, על לגביה ר' אבוהו קביל עליה אי מיתפח קטינא חריך שקי, עבידנא "יומא טבא" לרבנן, איתפח, עבד "סעודתא" לרבנן, ע"כ. וכאן מאידך גיסא שיותר הי' מסתבר שכן הוא מתפרש על הסעודה והשמחה, נטה קו מלפרש זאת והביאור כהנ"ל. ושכן נראה לדייק מלשון ר' ירוחם וז"ל: וקבעום לדורות להיותם ימים טובים לקרות בהם ההלל ולהזכיר דינם ולהודות עליו והם שמונת ימי חנוכה כו', עכ"ל. ולא זכר כלל ענין משתה ושמחה, ועוד מדלא כתב "ולקרות" בהם אלא כתב לקרות בהם הלל, מבואר דלענין זה יו"ט, ולא למלאכה ושמחה, ודו"ק.

 

אולם ברמב"ם בפ"ג מהל' חנוכה ה"ג כתב להאריך בגודל הנס שנעשה בחנוכה, וכתב אחר זה וז"ל: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל כ"ה בכסלו ימי "שמחה" והלל כו', וימים אלו הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים עכ"ל.[1]

 

ומהא דכתב הרמב"ם לשון "ימי שמחה" והלל מבואר להדיא דס"ל שימים טובים אלו שנזכרו בגמ' הם הם ימי שמחה ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכן בהלל שזה ענין נוסף, מדכתב ימי שמחה והלל ו' מפסיק לומר דתרי מילי נינהו (וכנ"ל וכדלקמן). וכ"כ לדייק [2] בספר "מעשה רוקח" (פ"ג הל' ג') מדברי רמב"ם אלו. ולכן כתב שהסעודות באלו הימים אינם רשות אלא מצוה, דהא קימ"ל אין שמחה אלא בבשר, והיינו דרך סעודה.[3] וב"בנין שלמה" על הרמב"ם שם כתב להדיא שכך מפורש ומבואר מלשון הרמב"ם וז"ל: הנה מדברי הרמב"ם אלו מבואר מפורש דס"ל דחנוכה הוי ימי שמחה והוי מצוה לאכול בו. דאין לומר דלשמחה לבד ולא למשתה דודאי זה תלוי בזה דבמה ישמח, והרי ביו"ט אמרו חז"ל דאין שמחה אלא בבשר וכו' ומכ"ש בשאר ימים. ובלשון הטוש"ע אמר שלא קבעו למשתה ושמחה והרי מפורש ברמב"ם שקבעוהו לשמחה, ולכך תימא שלא הביאו הפוסקים דעת הרמב"ם בזה עכ"ל. וכ"כ המהר"ש מאוסטרי"ך (מנהגי מהר"ש סי' תק"מ) דבחנוכה יש לנהוג שמחה ומשתה וכן מוכח קצת מהרמב"ם עכ"ל. והו"ד בב"ח כאן.

 

וכן דייק ביש"ש ב"ק (פ"ז סי' לז')[4] מדברי הרמב"ם אלו[5] וכתב שכן נמצא במרדכי הארוך (חידושי אנשי שם פסחים פ"ד אות א) דלהודות והלל נקבעו משום הנס, וימי משתה ושמחה נמי נקבעו כדאיתא במגילת תענית דקבעו יו"ט, משום חנוכת המזבח, ובתלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה מדאמרינן שבת (כא') לשנה אחרת קבעו ועשאום יו"ט בהלל והודאה ומדאמר יו"ט ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל ולהודאה, ש"מ ביו"ט נמי כפשוטו הוא למשתה ושמחה, ואף רש"י פי' שם לא שאסרום במלאכה אלא להלל ולהודאה דלא אפיק רק עשיית מלאכה וכן מצאתי וכו', עכ"ל.

 

ולכאורה מדבריו מבואר היפך מדברינו לעיל שכתבנו לבאר בפי' רש"י שם ושכן נראה לשון הגמ' דאין היו"ט קאי על השמחה ועשיית הסעודות אלא שבא לאפוקי מעשיית מלאכה שאין אסורים, דהא מ"מ בגמ' שם נאמר שהם יו"ט והוא דלא ליעבד מלאכה בהם קמ"ל, ומדהמשיך רש"י לפרש שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה משמע שזה כיון בדברי הגמ' שע"ז קאי ותו לא, אמנם נראה שכבר הרגיש בזה הרש"ל, ולכן כתב ואף שרש"י פי' שם לא שאסרום במלאכה מ"מ לא אפיק רק עשיית מלאכה, ע"כ. ולדברינו דוחק הוא דשפיל עינך לסיפא דרש"י שכתב למעט שלא נקבעו אלא להלל ולהודאה בדוקא הוא ולא בסעודה, ועוד דהי' לו לפרש כן כמו בכל דוכתי שפירש ענין יום טוב שהוא ענין של שמחה ועשיית סעודה והעיקר חסר מהספר.

 

ושכן נראה פשוט מדברי הרש"י בביאור דברי הגמ' שאין ענין בריבוי ועשיית סעודות בימי החנוכה ושעוד הי' נראה בדקדוק לשון הגמ' שאמר שקבעו ועשאום יו"ט בהלל ובהודאה ולא כתוב יו"ט ולהלל ולהודאה שזה ו' מפסיק, דמורה על ב' ענינים האחד- שמחת יו"ט, והשני- הלל והודאה.

ומ"ש הרש"ל לדייק מדברי הגמ' שאמרה שקבעום ועשאום יו"ט, ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל ולהודאה, אין זה מוכרח דהא רצו לקבוע זה כיו"ט להלל ולהודאה ממש ואם הי' אומר סתם ח' ימים להלל ולהודאה לא הי' עושה ההלל והודאה כבכל יו"ט ממש, והבן![6]

 

ולענ"ד אפשר להוכיח ביאורנו לעיל בדברי רש"י מדברי המהר"א מפרג (הובא בד"מ סי' תע"ר אות א') וז"ל: אבל במרדכי הארוך ובמגילת תענית (פ"ט) אמרו שקבעו יו"ט משום חנוכת המזבח, וכ"כ או"ז הל' חנוכה (סי' שכ"א). והכא אומר שקבעו משום הנס וי"ל דמשום זה קבעו משתה ושמחה, אבל להלל ולהודות קבעו משום נס, וכן משמע מפירש"י עכ"ל, וביאורו נראה דהוקשה לו על המרדכי ומגילת  תענית והמדרש ועוד,  שסברו שקבעו היו"ט משום חנוכת המזבח והכא כלומר בגמ' מבואר להדיא הטעם שקבעו היו"ט משום הנס, וכמ"ש רש"י ד"ה מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה, ע"כ. ולכן כתב דעצם קביעת השמחה והמשתה הוא נקבע באמת רק משום חנוכת המזבח, והגמ' איירי על קביעת יו"ט משום הנס שזה רק להלל ולהודאה ולא לענין קביעת יו"ט לשמחה ולמשתה, וזה כתב שכן נראה מפרש"י וכוונתו כדפירשנו לעיל בדברי רש"י שלכן כתב רק שהיו"ט קאי על הלל והודאה דבגמ' איירי להדיא משום הנס. וזה דלא כמהרש"ל ודעימיה, "ותאזרני שמחה".

 

אמנם מצאנו פוסקים שכתבו שמהרמב"ם אין כל הכרח כמ"ש המעשה רוקח והבנין שלמה ועוד, וכן כתבו גם לדייק מדבריו היפך מהנזכר. עי' בנימוקי מהרא"י (הובא ברמב"ם פרנקל ליקוטים עמ' תרל) שהבין בגמ' כדברנו, ושלכן הק' על הרמב"ם שם אמאי בגמ' לא אמרו קבעום ליו"ט ולהלל ולהודאה שנבין שיו"ט מילתא באפי נפשא היא, ועי"ש מ"ש לתרץ ע"פ "שאגת אריה", ואינו ברור, אבל עכ"פ במסקנתו עכ"פ מבואר שהעמיד דברי הרמב"ם "שהשמחה אינה קאי על יו"ט של משתה ושמחה. עי"ש.

 

וב"יד אליהו" על הרמב"ם שם כתב בדעת הרמב"ם כן וז"ל: ואני אומר שלא עלה על דעת רבנו דבר זה כלל, ומה שכתב ימי שמחה והלל, לא כתב כן אלא על צד ההעברה לשמוח בהלל שהרי לא הזכיר משתה כמו בפורים שכתב שמחה ומשתה. והראיה על זה מה שכתב תכף אחר זה, והדלקת הנרות בהן מצוה. הרי שלא ייחס המצוה אלא להדלקה, ובפורים כתב ומצוה להיותם ימי משתה ושמחה. והדבר ברור כמו שכתב מרןז"ל שלא קבעום למשתה ושמחה. עכ"ל.

 

ואני אומר שלא העלה דעת רבנו על הנכון. דהנה מ"ש שהרמב"ם לא כתב כן אלא דרך ההעברה לשמוח בהלל, זה אינו, דהרמב"ם כתב ודיקדק בלשונו כן: ומפני זה התקינו כו' ימי שמחה והלל, ו' מפסיק, להורות דתרי מילי נינהו, ימי שמחה, והלל, ולא כתב ימי שמחה בהלל וכדו'. ומ"ש ג"כ להוכיח שלא כתב כמו בפורים ימי משתה ושמחה. זה אינו ראיה כלל, דבאמת עיקר ימי הפורים הם ימי שמחה ומשתה בעצם, וכמ"ש לקמן כל הטעמים שבאמת קבעו סעודות של משתה בפורים ולא בחנוכה, ומעולם לא עלה על דעת רבנו להשוות בזה עם פורים. ובר מן דין יש לדחות דברי וכמו שכבר הבאנו לעיל דברי הבנין שלמה על הרמב"ם שכתב שדברי הרמב"ם מפורשים ומבוארים שחנוכה הוי ימי שמחה והוי מצוה  לאכול בו וא"א לשמחה בלא משתה דודאי זה תלוי בזה וכמו שאמרו ביו"ט דאין שמחה בלא בשר כו' ע"ש.

 

וכן מ"ש להוכיח מהא שכתב הרמב"ם בסוף הל' ג' והדלקת נרות מצוה כו'. לא ידעתי שיחתו דהרי כבר כתבנו שאין חנוכה שווה לפורים לענין זה בעצם חיוב היום ומצוותו, ובחנוכה עיקר המצוה הוא הדלקת הנר לפרסם המצוה והנס. ועוד שהרמב"ם סיים בזה לומר שהוא שווה עכ"פ בזה לקריאת המגילה שהיא מצוה מדברי סופרים. וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת מ"מ הסעודה שעושין להרמב"ם היא סעודת מצוה רק שמצוותה אינה בחיוב עומדת כבפורים ופשוט, וכמ"ש המעשה רוקח והרש"ל ועוד. 

                  

על מה תיקנו השמחה והמשתה והלל והודאה

והנה למהר"א מפראג הנ"ל מבואר להדיא שהמשתה והשמחה הוקבע על חנוכת המזבח, וההודאה וההלל נקבעו משום נס פח השמן ושכן למד מהרש"י הנ"ל. אמנם ביש"ש הנ"ל מבואר דס"ל דגם משום פח השמן קבעו היו"ט של שמחה ומשתה וכמו שהוכיח מתלמודא דידן (שבת כא:). 

 

אמנם למעיין היטב בדברי הרמב"ם פ"ג מהל' חנוכה (הל' א' וב') שכתב להאריך בגודל הנס שנעשה להם כשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש כו', ובהלכה ג' כתב ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים אלו ימי "שמחה והלל" כו', ומבואר יוצא שכתב שימי שמחה קאי משום הנס ולא משום חנוכת המזבח. מדלא הזכיר כלל ענין חנוכת המזבח.

 

אמנם עי' ב"יד אליהו" על הרמב"ם שם שכתב היפך זה, מדהאריך הרמב"ם בענין צרות היוונים שבטלו דת ישראל כו', ולא כתב בקיצור כהגמ' שהיוונים טימאו כל השמנים ונעשה להן נס בפח אחד שמצאו להדליק ח' ימים ומפני זה התקינו כו'. והוכיח מכך שצ"ל דעיקר היו"ט בהלל והודאה הוא על ההצלה, והדלקת הנרות הוא על נס השמן, ודיקדק כן מדברי הטור סי' תרע"א שכתב "ויען כי אירע הנס בנרות תיקנו להדליק נרות בכל לילה" כו', ע"כ. וכתב שאם הי' דעתו שעיקר הקביעות היה בשביל נס השמן אין טעם לדברים אלו. (וע"ש שכתב לפי"ז ליישב קושית הב"י המפורסמת למה קבעו ח' ימים כיון שלא נעשה הנס אלא בז' ימים. וכתב שלפי"ז צ"ל דעיקר הקביעות הי' בעבור ההצלה ועליו באמת ראוי שיהיה יום אחד, והז' ימים הוסיפו בשביל נס השמן וקבעו כולם בהלל והדלקה ולא חילקו בימים.)  וכן ראיתי שכתב ב"מרכבת המשנה" (אלפנדרי) על הרמב"ם שם בשם רבו שעיקר קביעות יו"ט בהלל והודאה הוא על נס התשועה הנעשית להם בנצחון האויבים. ושכ"כ מהראנ"ח בדרשותיו פ' וישב.

 

ולענ"ד אין בדקדוק והוכחת ה"יד אליהו" מדברי הרמב"ם כדי הצורך לומר שקאי ההודאה וההלל על נצחון ישראל על היוונים. והדלקת הנרות הוא על נס השמן ושהוכיח כן מדברי הטור כנ"ל. דהנה הטור גופיה בריש סי' תע"ר כתב בקיצור ממש כלשון הגמ' מתחילתה ועד סופה. מאי חנוכה? דת"ר בכ"ה בכסלו כו' ולא מצאו אלא פח שמן כו' ונעשה נס כו' לשנה אחרת קבעום ועשאום ח' ימים טובים בהלל והודאה ע"כ. וא"כ מוכח שהטור לא טרח להאריך כהרמב"ם הנ"ל ולא הוצרך לזה, ובכ"ז כתב בריש סי' תרע"א – יען כי אירע הנס בנרות תיקנו להדליק נרות כו' ושאין שום קשר ושייכות למ"ש לקצר והעתיק לשון הגמ' ככתבה וכלשונה שיותר משמע שקאי על מציאת פח השמן, ולכן לפי"ז י"ל דאפי' שהאריך הרמב"ם קצת בנצחון היהודים על היוונים אין זה מוכרח שמימלא על זה כיון בהל' ג' שע"ז תיקנו חכמים הלל והודאה, אלא יותר משמע מדברי הרמב"ם שקאי על מציאת פח השמן וכמבואר בגמ' וכמ"ש לעיל.                

 

וב"אור זרוע" הל' חנוכה (סי' שכ"א) הביא פירוש בשם רבו ר' יהודה ב"ר יצחק על הא דנעשה נס שהי' דולק ח' ימים, הוא משום שהיו טרודים כל ז' ימים בבנין המזבח ובכלי שרת דאמרו במגילת תענית, ולדורות, חנוכת בית חשמונאי ולמה לדורות כו', ולמה היא נוהגת להדליק שמונה אלא  שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו  מתקנים בכלי שרת וכו' ולכך נעשה  נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים ולכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאהו כו',  עכ"ל. וראשית כל מדבריו מבואר שאין זה ע"ש חנוכת המזבח שנסתיים מלאכתו בכ"ה בכסלו כמבואר בפסיקתא רבתי שע"ז תלו הפוסקים הנ"ל דבריהם לומר שע"ז עשו וקבעו המשתה, אלא האו"ז כתב זה שענין נס פח השמן נעשה להם בעבור שהיו טרודים ועסוקים בבנית המזבח שסתרו ובנו ולא הי' להם זמן לעשות ולתקן שמן אחר, אבל ודאי דחזינן דעיקר הנס הוא מהפח שמן שע"ז קבעו היו"ט להלל ולהודאה, ולא כתב שם כלל ענין של שמחה ומשתה בגלל נס זה וכדהתם במהר"א מפרא"ג ושמחמת זה הסיק ב"דרכי משה" שמשום חנוכת המזבח עשו המשתה והשמחה, ומחמת פח השמן קבעו להלל ולהודאה, ולפלא מה שמזכירו שם המהר"א מפראג לענין דגם באו"ז מבואר משום חנוכת המזבח כמו במדרש ועוד, וזה אינו כמ"ש.

 

ודע דמדברי ה"אור זרוע" שם בתחילת דבריו מבואר דלמד כדברינו בפשטות דברי הגמ' וכפי' רש"י שכתב על גודל הנס של מציאת פח השמן ונצחונם של החשמונאים וע"ז כתב לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה ולא שאסורים במלאכה דלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה עכ"ל ולא כתב כלל מענין השמחה והיו"ט לענין סעודה ומשתה, ומבואר דהבין הגמ' ופירש"י כדביארנו.

 

ובענין מ"ש ללמוד זה מחנוכת המזבח וקשה והלא ידוע  שהי' בחדש ניסן, וי"ל באמת כמו שזכרנו (בענין יום הולדת) בשם הפסיקתא שביארו שם שאפי' שהי' המשכן מוכן להקמה כבר בכ"ה בכסלו עמד מקופל עד אחד בניסן וזאת כדי לערבב שמחת המשכן בחודש שבו נולד יצחק אבינו עי"ש. ושו"מ כן בהגהות הגר"א שם שהאריך בזה ע"ש. וע"ע בא"ר שכ"כ לבאר דבר ה"לבוש" מהמדרש כנ"ל לכתוב שם במפורש שאמר הקב"ה עלי לשלם לו לכסלו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי, ע"כ. וא"כ דין ימים אלו כאילו הי' חנוכת המזבח שבמדבר, עכ"ל. ובס' "מור וקציעה" (סי' תע"ר) כ' סעודות אלו  הם גם זכר לחינוך המזבח ביום כ"ה בכסלו בזמן חגי הנביא (חגי פ"ב פס' יח') שביום כ"ד כסלו הוסד ההיכל ולמחרת חנכהו בהקרבה על המזבח. ע"ש.

 

ועוד מצאנו ראשונים העומדים בשיטת הרמב"ם דהוי יום של משתה ושמחה. בטור (סי' ת"כ) מה דהביא בשם הרי"ץ גיאת (מאה שערים סוף עמ' נט') דנהגו מימות הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר מת בר"ח חנוכה ופורים משום דימי שמחה נינהו, ואמרינן בהו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, עכת"ד. ומבואר דס"ל כהרמב"ם. וכן הוא בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' ל') וכצורת דברים אלה כתב הרמב"ן בתורת האדם (דף לג סע"ב). וכ"כ הריטב"א מ"ק (כז:). ושכן מבואר ברשב"א בתשובה ח"א (סי' תרצ"ט) שכתב, שהנשבע על דבר ואמר חוץ ממועדים וימים טובים, אם פירש שהיה בדעתו אף על חנוכה ופורים, נאמן, כי אף באלו יש שמחה ועונג, אע"פ שבכללם אינם בכל ימים מועדים וימים טובים. עי"ש, וכ"כ להדיא "בכלבו" הל' חנוכה (סי' מ"ד) בתחילת דבריו שכתב להזכיר נס פח השמן שמפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו עושין אלו הימים ימי "משתה ושמחה" והלל. עכ"ל. וכן הוא ברבנו יונה גירונדי בפירושו על התורה (סוף פ' מקץ עמ' פג) וז"ל: ולכן תקנו חכמים שיהיו ימים אלו ימי משתה ושמחה. ע"כ. ושכן מתברר ג"כ להדיא שכך כתב ר' מיימון (אביו של הרמב"ם) ודבריו נדפסו בקובץ "שריד ופליט" (ירושלים תש"ה) וז"ל: אין להקל בשום מנהג ואפי' מנהג קל ויתחייב כל נכון לעשות "משתה ושמחה" לפרסם הנס כו'. עכ"ל. וכן יש להוכיח מדברי התוס' במס' תענית (יח:) ד"ה הלכה כו' וז"ל: הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי, דאי חנוכה ופורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב עכ"ל. ומדהשוה חנוכה לפורים וכללינהו בחדא מחתא פשוט שהכי ס"ל שהוי סעו"מ. (ועי' לקמן מ"ש עוד להוכיח מדבריהם). ובשו"ת חוות יאיר (סי' ע') כתב עוד דאפשר להוכיח קצת כן מדברי הגמ' מס' ר"ה (דף יח:) דמשאני, שאני חנוכה דאיכא מצוה. ע"כ. וא"א לומר שר"ל הדלקת נר חנוכה שהרי מקשה ותיבטל איהו כו'. ע"ש.    

 

 ובטור סי' תר"ע (בסופו) כתב וז"ל: והי'  אומר הר"מ מרוטנבורג ז"ל שריבוי הסעודות שמרבים בהם הן סעודות הרשות שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה. עכ"ל. וכן הוא בתשב"ץ קטן (סי' ק"ע), וכן הוא ב"במרדכי" פ' מקום שנהגו (סי' תר"ה) בשם הר"מ (ב"י). ושכן הוא ב"הגהות ומנהגים" (ר"א טירנא מנהג חנוכה עמ' קמו' אות כט' הו"ד בד"מ שם אות א)  שסעודת חנוכה רשות ושלכן נהגו לומר מזמורים ולהרבות בו שבחות כדי שיהא כסעודת מצוה כן השיב מוהר"ם. עכ"ל.

 

 ובשו"ע סי' תר"ע ס"ב כתב וז"ל: ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות[7] שלא קבעום למשתה ושמחה, עכ"ל. וא"כ מבואר להדיא שפסק כמהר"ם מרוטנברג הנ"ל, וברמ"א שם כתב וז"ל: וי"א שיש "קצת" מצוה בריבוי הסעודות משום דבאותם הימים הי' חנוכת המזבח, ונוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם ואז הוי סעו"מ [מנהגים], עכ"ל וא"כ מבואר להדיא דפליגי השו"ע והרמ"א בענין ריבוי הסעודות אי מקרי סעו"מ אי לאו.

 

והנה בדברי השו"ע שפסק כמהר"ם מרוטנבורג י"ל שלמד כן מדברי הגמ' שבת (דף כא:) וכפי' רש"י בהסברנו לעיל וכהא דמדוקדק מדברי המהר"א מפראג בכוונת רש"י ודו"ק. ושו"ר שכן מבואר דעת תלמידו בדעתו בס' תשב"ץ קטן סי' ק"ע וז"ל: בחנוכה במשתאות לאכול זה סעודת הרשות כדאמרינן במס' שבת (דף כא:) עשאום יו"ט להלל ולהודאה, ואומר מהר"ם ז"ל דוקא להלל ולהודות אבל לא למשתה ושמחה. עכ"ל. 

 

אמנם מדברי הרמ"א שפסק שיש קצת מצוה בכך בריבוי הסעודות דבאותן ימים הי' חנוכת המזבח ומקורו מהמהר"ל מפראג הנ"ל שהביאו בד"מ (אות א') שמשם למד שיש לעשות סעודה ומשתה שהיא משום חנוכת המזבח, צ"ב חדא אמאי כתב  בלשון י"א שיש קצת מצוה והול"ל דהוה סעו"מ גמורה דשם לא מבואר לשון "קצת" ומנלן הוציא לדבר זה, ועי' במג"א שם (ס"ק ג') שציין שכך מבואר בד"מ משום דאיתא במגילת תענית כו', ולא נגע בדיקדוק לשון הרמ"א שכתב "קצת", ועוד ק' אמאי לא זכר מדברי הרמב"ם הנ"ל שמשם דקדקו הפוסקים מהרש"ל מעשה רקח ועוד, שמוכח שהוי ימי שמחה והלל ואין שמחה אלא בבשר ויין. וכן צ"ב שציין כמקור לדברי הרמ"א מקורות הנ"ל (מגילת תענית מדרש בעלותך יש"ש וב"ח) והלא הם שפתותיהם ברר מללו לפסוק שהוי סעודת מצוה גמורה, ולא קצת כלשון הרמ"א. וצ"ע.

 

ובאמת בט"ז שם (ס"ק ד') כתב על דבריו, שכ"כ רש"ל דמצוה לשמוח בחנוכה דברמב"ם משמע דימי שמחה נינהו עכ"ל, ומבואר דבא לאוספי מה דהחסיר הרמ"א במקורו, ורק דע"ז י"ל דלא הי' לו לרמ"א לכתוב "קצת", ומדכתב כן משמע שאין ס"ל כדעת הט"ז שאיהו שהביא לדברי הרמב"ם ורש"ל הבין דהוי מצוה ממש ולא קצת, ותימה שלא ראיתי מי שהרגיש בזה.

 

ועוד יש להעיר שאין דעת הרמ"א כלל כמקורו של הרש"ל בדקדוק דברי הרמב"ם, דהרמב"ם כתב להדיא שימי השמחה והלל הם נקבעו על נס פח השמן ונצחון החשמונאים, ולא כתב כלל מענין חנוכת המזבח. שע"ז נראה שביסס הרמ"א פסקו וכמ"ש בדר"מ.

 

ובאחרונים (א"ר שם ס"ק טז' כתב על הי"א, וכן פסקו רש"ל וב"ח ועוד) וכן הוא במשנ"ב שם (ס"ק ט') מבואר שדעת הרש"ל והב"ח כדעת הי"א שהביא הרמ"א שהוי קצת מצוה, ולדברינו זה אינו דשם מבואר להדיא שהוי סעודות מצוה לגמרי ולא כתבו כלל לשון קצת, וגדולה מזו לפי מ"ש הרש"ל הנזכר עוד טעם דהוי סעו"מ דכתב וז"ל: ונ"ל דק"ו הוא דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דע"כ סעודות מצוה נינהו מדאזיל רב להתם והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס, כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה ק"ו בימי החנוכה דנתנו לשבח והודיה ולפרסם בהם הנס כו', עכ"ל.

 

ומבואר להדיא שבא להחשיבם לסעודות מצוה גמורות, דכתב להדיא ק"ו דלא גרע מבי ישוע הבן המוזכר בגמ' ב"ק (דף פ.) ועי' רש"י ותוס' שם ותרה"ד (סי' רס"ט) ובכל מה שהארכנו לבאר בזה במקומו קחנו משם. ובפרט לדעת הרש"ל שם בתחילת דבריו בענין ישוע הבן וראייתו מהא דרב הי' שם ואכל בודאי הוי סעו"מ גמורה שהא רב לא הי' אוכל מסעודת הרשות כמבואר בפ' גיד הנשה (חולין צה:).

 

וכן בב"ח מבואר להדיא שכן הבין דהוי סעו"מ גמורה שז"ל: ולענין הלכה נלע"ד דלא כמהר"מ, דמנהג זה שמרבים בסעודה כבר נהגו בו גדולי הדור הקדמונים ומהרש"ל (בביאורו לטור) [ושכן הוא במהרש"ל ב"ק פ"ז כנ"ל, ושכן היא בשו"ת שלו סי' פ"ה] כתב ג"כ דברמב"ם משמע דימי שמחה הן וכן כתב במרדכי הארוך עכ"ל ועי' רמב"ם פ"ג הל' ג', וז"ל מהר"ש מאוסטריי"ך [מנהגי מהר"ש סי' תק"מ] דבחנוכה יש לנהוג שמחה ומשתה וכן מוכח קצת ברמב"ם (עכ"ל) ויש מביאין מפ"ב דשבת "במרדכי" (סי' רע"ט) והוכיחו קצת מרבינו יואל (ראבי"ה סוף הל' חנוכה) שפסק בברכת המזון אם לא אמר על הניסים מחזירין אותו ש"מ דשאני משאר הימים, ולא סגי בלא פת עכ"ל. והניף ידו שנית בסי' תרפ"ב (הל' פורים) דקימ"ל שיו"ט הוא וסעו"מ מצוה היא ולא סגי בלא פת.

 

וא"כ חזינן להדיא שג"כ חתך ענין זה בסכינא חריפא שהוי סעו"מ גמורה ושכבר נהגו בו גדולי הדור הקדמונים, ושכן כתב להוכיח מהראבי"ה מענין חיוב בפת ושאם לא אמר על הניסים מחזירין אותו, וא"כ בודאי שאין זה הי"א שזכר הרמ"א שכתב בלשון "קצת".

וע"ע לשכנה"ג הגה"ט שם (ס"ק ה') שכתב ג"כ זה להדיא וז"ל: ומנהג מקומות הללו לעשות הסעודה בר"ח ונכון הוא והעושה סעודה בכל יום של חנוכה ה"ז משובח.[8]

 

אולם בחיי אדם (כלל קנ"ד סעיף ה') כתב י"א שמצוה קצת להרבות בסעודה בחנוכה שבימים האלו נגמר מלאכת המשכן, ועוד שצוררים טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בח' ימים אלה בביהמ"ק עכ"ל.

 

וב"הגהת מרדכי" משמע ג"כ כהי"א הנ"ל שיש קצת מצוה וז"ל: אני י"ט הכותב קיבלתי סימן אחר בפ' ויהי מקץ "וטבוח טבח והכן" החי"ת מטבח והתיבה והכן הם אותיות חנוכה, וסמך לסעודות שעושין בחנוכה, ואותיות טבו"ח טב"ח גמטריא מ"ד כמו הנרות ע"כ, והובא בא"ר שם (ס"ק י') (ועי' שלטי גבורים קע"ז).

 

וב"בן איש חי" (פרשת וישב שנה א') הלכה כ"ח- כתב וז"ל: ירבה בסעודת שבת של חנכה יותר משאר שבתות, וכ"ש אם חל בו ר"ח ג"כ, וכן ירבה בר"ח בשביל פרסום הנס, עכ"ל.

 

ובדבריו נראה שחשש לדעת השו"ע שאין בריבוי הסעודות ענין של מצוה, ולכן לא כתב כלל מענין מח' השו"ע והרמ"א אלא נראה שחש לדעת השו"ע, ורק שבא לעשות פשרה שמ"מ בשבת ור"ח שבלא"ה עושה הסעודות החובה והמצוה ירבה יותר ואפשר שטעמו שאז יהי' ניכר טפי הפרסום מצוה, וכמו שכתבנו במק"א שכשיש ב' סעו"מ כמו ר"ח ושבת שיעשה תבשיל נוסף לכבוד ר"ח שיהי' ניכר, אבל עכ"פ הכא כוונת הבא"ח "שמהיות טוב אל תקרא רע" וירבה בסעודת שבת שאז בלא"ה לא יקרא סעודת רשות דשבת או ר"ח הוא, אך מ"מ מרוויח ג"כ פסק הרמ"א  (ודו"ק).

 

אמנם ראיתי להסתפק באופן שיאמר שירות ותשבחות בשעת הסעודה וכמ"ש הרמ"א, שאז ודאי נחשב לסעו"מ, או מ"מ אפשר שמודה לכך השו"ע שיחשב עכ"פ לסעו"מ קצת או נימא דפליגי גם בזה.

 

והנה מקור דינו של השו"ע שסעודת חנוכה הם רשות, לקוח מדברי "המרדכי" (פ' מקום שנהגו סי' תתקי"ט) וז"ל: נשאל למהר"ם היאך אוכלים בסעודות נישואין בת ת"ח לע"ה, והשיב דלכן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה להללו על החסד שעשה עם אדם וחוה, א"כ אינה סעודת הרשות, אבל שמחת מרעות וחנוכה לא הוי סעודת מצוה ע"כ. ומבואר, דלמהר"ם אפי' שסעודת חנוכה רשות הם מ"מ באומרים שירות ותשבחות הוה סעו"מ דומיא דסעודת נישואין דבת ת"ח לע"ה, – ובאמת בהגהת מרדכי (שם) כ"כ להגיה שגם סעודת חנוכה הוא סעו"מ, מפני השירות והתשבחות שנהגו לומר. ובד"מ (אות א') הביא שמצא דעה זו בהגהת המנהגים [ר"א טירנא -מנהג חנוכה -עמ' קמו' -אות כט']. סעודת חנוכה רשות ולכן נוהגין לומר מזמורים להרבות בו תשבחות כדי שיהא סעו"מ, כן השיב מוהר"מ עכ"ל, והם הם דברי המרדכי בשם מהר"ם הנ"ל. וא"כ מבואר להדיא דאפי' בסעודות רשות כשאומר שירות וזמירות ותשבחות להקב"ה מחשיב לסעו"מ, א"כ י"ל דכן היא לדעת מרן השו"ע שס"ל שריבוי הסעודות בחנוכה הם, רשות אבל מ"מ בהיכא שמזמר ומשבח למקום הוי שפיר סעו"מ.

 

ושכן מבואר להדיא ב"מטה משה" (סי' תתקצ"ג) שהביא בתחילת דבריו דברי השו"ע ואח"כ דברי רבו המהרש"ל שפליג עליה, ואח"כ כתב ואנו נוהגין לזמר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם והוה סעו"מ לדעת כולם כו', עכ"ל. וברור שכתב כן לדעת השו"ע.

 

ושכן מתבאר מדברי "שולחן ערוך הרב" (דברי נחמיה -סי' תע"ר ס"ג) לאחר שהביא  המח' בענין סעודות חנוכה אי יש בכך מצוה אי לאו, כתב וז"ל ומ"מ יש נוהגים בסעודות אלו לומר שירות ותשבחות להשי"ת מעין המאורע על הניסים שעשה לאבותינו בימים האלו, ועי"ז ניכר שהסעודה באה לחבב ולפרסם הנס, ואז הוי סעו"מ לכו"ע עכ"ל. וכוונתו ברורה שאיירי ג"כ לדעת מרן השו"ע, וכמ"ש שם בציוניו (אות יט') וז"ל: שהרי הר"מ מודה בכה"ג במרדכי שם וכמ"ש הד"מ  בשם הגהת מנהגים גם כאן, עכ"ל. וזה כמ"ש לעיל להוכיח כן מהנ"ל שמודה השו"ע בזה.

 

וליבי עדיין מגמגמם בדבר דמלשון המהר"ם משמע שאפי' בשירות ותשבחות לא יהפך לסעודת מצוה רק בנשואין וכמ"ש שם שבא להללו על החסד שעשה עם אדם וחוה אבל בסעודת מרעות וחנוכה לא כתב כן, אלא אדרבא השווה סעודות חנוכה לסעודת מרעות, וכי נימא דבסעודת מרעות שיאמרו שירות ותשבחות יעשה לסעו"מ. אלא שיש להקשות לפי"ז מאי שנא סעודת נישואין מסעודת חנוכה שכ"ש שם יש מקום להודות ולשבח לה' על הניסים שנעשוועדיף טפי מטעם שנתן על הודאה בנישואין, וכמ"ש ביש"ש שם דהוא עדיף טפי בענין הודאה בו יותר מבי ישוע הבן המוזכר בגמ' מס' ב"ק (דף פ.) שהם ודאי סעו"מ וכמ"ש לעיל במקומו מהא דרב היה שם ואכל כו'.והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה ק"ו ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה, ולפרסם בהן הנס. עכת"ד. ובאמת מצאתי שכך הבין בדבריו בס' נזירות שמשון עי' לקמן בסמוך שזכרנו דבריו.

 

ולענ"ד כן יש להוכיח שכן דעת מהר"ם ממה שכתב תלמידו בשמו כנודע בס' תשב"ץ קטן (סי' ק"ע) הנ"ל שסעודות בחנוכה הם רשות דלא עשאום יו"ט אלא להלל ולהודאה, ולא זכר כלל מענין אם יאמר שירות ותשבחות לה' שיהפך לסעודת מצוה וכמו שאמר גבי נשואי בת ת"ח לע"ה שמהני בכה"ג. ותדע דכן הוא דודאי ידע מהר"ם שכן אומרים זמירות ומשבחים לה' שכן מבואר להדיא בגמ' וא"כ בלא"ה אם היה עושה סעודה מיד נהפך לסעו"מ, ובכ"ז כתב שסעודת רשות היא. וצ"ע.

 

איברא דיש להבין אי מהני שירות ותשבחות להפוך סעודת רשות גמורה לסעו"מ גמורה. ובשלמא ד"ת אפשר להבין כשדורשים שם והוי חבורה של מצוה ממש ע"י הד"ת וקירוב הלבבות ודיבוקם בתורה ואף שדבר זה אינו ברור כל הצורך איך יהפוך סעודה רגילה לסעו"מ גמורה כמבואר ספק זה בדברי החו"י (סי' ע'), ע"ש. אבל ע"י שאומרים שירות ותשבחות וכיוצ"ב מאי אלימותא איכא בהו להפוכי לסעודת מצוה.[9]

 

אולם לענ"ד י"ל דלכן הדגיש ענין זה הגר"ז (שו"ע הנ"ל) שכתב שצריך לשיר מעין המאורע דוקא שזה לידע ולהזכיר לנו על הנסים שעשה לאבותנו בימים אלו, וע"י זה ניכר שהסעודה באה לחבב ולפרסם הנס, וכמבואר ביש"ש הנ"ל בטעמו השני לסעודת חנוכה שנקרא מצוה דניתנו לשבח והודיה למקום ולפרסם בהם הנס, ע"ש. וא"כ בזה הוי כד"ת לענין זה, ולא גרע מסעודת הודאה שבזה כבר פסקו הפוסקים שמיקרי סעו"מ שבא לפרסם ולהודות להקב"ה על הנס, וכמו שאמרו עשה לי נס להתנוסס" מכאן שאדם חייב לפרסם ולספר את ניסו כו', ושיש להביא לזה מקור מתוס' (בק' פ.) ד"ה לבי כו' ע"ש. ושם לא כתבו הפוסקים שצריך לומר ד"ת לעשותו לסעו"מ דהיא בעצם הסעו"מ שמודה לה' ומספר ניסו ברבים, עי' שו"ת חו"י (סי' ע') שכתב בפשטות כן שהוי סעו"מ גם ללא ד"ת, וכך מדוקדק מהמשך דבריו שם שכתב גבי סעודת בן שבעים שיש להתספק בו, אפי' שמברך שהחינו מ"מ לא יחויב שיה' סעודת מצוה לכן ראוי לדרוש בו, ובסעודה שעשה בעל הנס לא כתב כן, והבן!

 

ב"חיי אדם" (כלל קנד' –סעיף ה') כתב וז"ל: י"א שמצוה קצת להרבות בסעודות בחנוכה שבימים האלו נגמר מלאכת המשכן, ועוד לפי שהצוררים טמאו את ההיכל ועשו חנוכת הבית בח' ימים אלו בביהמ"ק ומ"מ לא הוי סעודת מצוה וכשאומרים זמירות ותשבחות הוי סעו"מ, עכ"ל. ולפום רהיטא הי' נראה שכיון להביא להי"א שמוזכר ברמ"א ורק שהוסיף טעם נוסף, ולענ"ד יש חילוק בין מ"ש הרמ"א לכונת הח"א, דברמ"א איירי על הא דפסק בשו"ע דריבוי הסעודות רשות הם וע"ז פליג וכתב שי"א שיש להם גדר של קצת סעודת מצוה (על אף שדבר זה צ"ב בגדר "קצת סעודת מצוה"), ולכן כתב ונוהגין לומר זמירות ותשבחות שאז הוי סעו"מ ודאי כלומר גמורה ולא קצת, משא"כ הח"א משמע שס"ל שאותם י"א ס"ל דיש קצת מצוה כלומר ענין בכך שמרבים בסעודות בחנוכה ולא שזה קאי על עצם הסעודות עצמם אי מיקרי סעו"מ שזה ודאי לא מיקרי סעו"מ וכמ"ש שם להדיא, ושלכן כתב וכשאומרים זמירות ותשבחות הוי סעו"מ.[10]

 

אך דבר זה לא משמע למעיין היטב לשון רמ"א הנ"ל ושהוא קאי על דברי השו"ע שם שפסק שהם סעודות רשות ושע"ז כתב להשיג שיש קצת מצוה ושכן משמע מהמשך דבריו שם, ושכן נראה פשוט וברור ממקור דבריו וכמו שציין שם המציין (במאמר המוסגר.) מדברי המרה"א מפראג ושהובא דבריו בד"מ הנ"ל, ושממנו מבואר להדיא שקאי על עצם הסעודות עצמם שמיקרו סעודות מצוה ושמיקרו יו"ט למשתה ושמחה עי"ש.

 

ובס' קיצור שו"ע (להגר"ש גרנצפריד זצ"ל) סי' קל"ט הל' א' כתב וז"ל: ועוד מפני שבימים אלו עשו חנוכת הבית שהצוררים טמאוהו, ולכן י"א שמצוה להרבות קצת בסעודה בחנוכה עכ"ל. וכן מדבריו נראה שנגרר אחר לשונו של הח"א הנזכר, ושכן כוונתו שיש קצת מצוה קאי על ריבוי הסעודות כלומר שיש ענין קצת בזה, ושלא מיקרי הסעודה גופא לקצת סעו"מ, ושכן כתב בהמשך דבריו שם להדיא וז"ל ומ"מ לא הוי סעו"מ מצוה אא"כ אומרים בסעודה שירות כו', עכ"ל, וא"כ ודאי שאזל כדרך הח"א הנ"ל, וא"כ גם על דבריו יש להשיג איך למד דין זה מהרמ"א הנ"ל ושמקורו טהור מדברי המרה"א מפרג הנ"ל דמשמע שאיהו ס"ל להדיא לומר שיש על הסעודה עצמה שם של סעו"מ שהרי קבעום ועשאום ליו"ט, ושהוא משתה ושמחה כו',[11]

 

ולענ"ד יש להוכיח כדברינו שכך למד המשנ"ב בדעת הרמ"א, דהנה בס"ק ט' כתב עמ"ש הרמ"א ונוהגין לומר כו' ואז הוי סעו"מ, וז"ל ר"ל בצרוף זה, וכ"פ הרש"ל והב"ח כה"יש אומרים" כו' עכ"ל. וביאור דבריו בפשטות נראה שר"ל דבצרוף שיטת הי"א שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות, ושכן פסקו ברש"ל וב"ח אז כשיאמרו שירות ותשבחות חזי לצרופי "הקצת" מצוה עם תוספת שירות ושאז ודאי לכו"ע הוי סעו"מ.

 

ולכאורה יש לתמוה על דבריו מדוע הוזקק לכתוב כן, ואפי' תימא שאין אפי' קצת מצוה בריבוי הסעודות והם רק סעודות הרשות וכמ"ש השו"ע אפ"ה כשאומרים זמירות ותשבחות הוי סעו"מ גמורה,וראי'ה לזה ממ"ש במרדכי פ' מקום שנהגו ושכן ביארו להדיא בהגהת מרדכי ושכן הובא בד"מ הנ"ל בשם ס' "הגהות מנהגים" [לר"א טירנא] שנשאל זה למוהר"ם באלו סעודות אם הם נחשבות לסעו"מ. והשיב שהם רשות אך יאמרו שירות ותשבחות ויחשב לסעו"מ, וכמו בסעודת בת ת"ח לעם הארץ עי"ש, ולדברי הי"א שהביא הרמ"א מה אנו זקוקים, ושעוד כתב להוסיף לחזק דברי הי"א הנ"ל שכן פסקו הרש"ל והב"ח ולכאורה להנ"ל מאי נפ"מ ואפי' נימא שלא נפסוק כאותם י"א מ"מ ג"כ יחשב סעו"מ בשירות ותשבחות.

 

ולכן אמרתי לבאר דברי המשנ"ב שצ"ל שלא הי' ניח"ל לומר שע"י שירות ותשבחות גרידא נימא שיחשב לסעו"מ גמורה דמנין זה ואיזה כח יש לזה להפוך סעודת רשות לגמרי לסעו"מ לגמרי מהקצה להקצה ,ושכן י"ל שחשש למ"ש לעיל דמלשון מהר"ם משמע שאפי' ע"י שירות ותשבחות לא מהני לעשות סעודת חנוכה לסעו"מ.  וע"ז כתב שצריכים אנו לדברי הי"א ושכן פסקו הרש"ל וב"ח כמותם, שזה מיקרי סעו"מ קצת ורק שבצירוף שירות ותשבחות "אז" מיקרי סעו"מ וכן מדוקדק ג"כ לשון הרמ"א שכתב לשון "ואז הוי סעו"מ" כלומר שאז יחשב לסעו"מ גמורה ולא "קצת". אך עדין צ"ב באמת אמאי כתב כן לאחר שהוכחנו לעיל מדברי הגהת מרדכי והגהת מנהגים שמבואר אפי' שזה סעודת רשות ע"י שירות יהפוך לסעו"מ, ועל זה יש לומר שלא רצה הרמ"א (לביאור המשנ"ב) להסתמך ע"ז לבד לפסוק כן דמסברא אין ברור הדבר כמ"ש לעיל, ועוד שמדברי הגהת מנהגים שהביא הרמ"א בד"מ לא כתוב להדיא שהוי לסעו"מ גמורה אלא כסעודת מצוה ב"כ" הדמיון, שז"ל: סעודת חנוכה רשות ושלכן נהגו לומר מזמורים ולהרבות שבחות כדי שיהא כסעודת מצוה, עכ"ל. ולכן י"ל דע"ז לבד לא רצה הרמ"א להסתמך ולכן הביא דעת הי"א שזה קצת סעו"מ ריבוי הסעודות ודלא כהשו"ע שהם רשות לגמרי, ואח"כ כתב ונוהגין לומר שירות שאז הוי סעודת מצוה גמורה ולא כסעודת מצוה שלשון זה משמע קצת סעו"מ, ולפי"ז אפשר ג"כ לבאר אמאי ברמ"א שם לא כתב לאחר דברי הי"א הנ"ל, וי"א שכשאומרים זמירות כו' הוי סעו"מ, ושכן נוהגים, ולדברינו א"ש לא כתב כן דבא להורות לנו שלפסוק "כהמנהגים" צריכים אנו לדברי הי"א, ושלכן א"ש אמאי כתב המשנ"ב שדברי "המנהגים" בא בצירוף הי"א ושכן פסקו הרש"ל וב"ח.

 

ובזה ג"כ ארווחנא קושית הפמ"ג סי' עת"ר א"א אות ד', דמה שאומרים זמירות כו', דלא תימא שזה דוקא בחנוכה שי"א שזמן הראוי להרבות בסעודה וגם לתקן להודות ולהלל קמ"ל אף בנישואי בת ת"ח לע"ה אם אומרים שירות הוי סעו"מ וצ"ע דא"כ כל הסעודות יקילו  בכך עי' חו"י, עכת"ד. ובזה י"ל דשנא ושנא, דדוקא בחנוכה שי"א שהוי קצת סעו"מ א"כ באומרים שירות הוי סעו"מ ודאי, משא"כ בשאר סעודות הרשות שאין מה לצרף להם לא נעשים לסעו"מ, ושכן חזיתי בס' פסקי תשובה ח"ב סי' קצ"ד, שכתב במקום שהמצוה סיבת הסעודת מהני היתר שירות ותשבחות, וכמ"ש בחו"י (סי' ע') ולכן דוקא בחנוכה שקבעום להודות בהלל והודאה, ושכן שמע בשם בעל חידושי הרי"מ שאמר בלשון קדשו "דבמקום אחר אף אם אומרים שירות ותשבחות לא הוי סעו"מ רק בחנוכה" כו', עכ"ל. ומבואר דבנשואי בת ת"ח לע"ה לא מהני שירות, וזה דלא כמבואר בדעת המרדכי הנ"ל שגם בזה מהני שירות לעשותה לסעו"מ. ובס "נזירות שמשון" תמה על זה דהא בנשואי בת ת"ח לע"ה גם עבירה איכא ואין בכח השירות להפכה למצוה, עכת"ד, ועי' ב"נזירות שמשון" (הובא בס' ארחות חיים סי' עת"ר) שהבין בדעת המרדכי הנ"ל דשירות ותשבחות מהני רק בנישואין של בת ת"ח לע"ה ולא בחנוכה (וכמ"ש לעיל דמשמע מלשון מהר"ם) וע"ז תמה דאיפכא מסתברא דבנישואי ת"ח לע"ה לא הוי גוף הסעודה כלל מצוה משא"כ בחנוכה דיש קצת מצוה בסעודה דקבעום להודות בהלל והודאה ואין שמחה אלא באכילה ושתיה הוי השיר והשבח כמו סעד עי"ש, וזה ממש כדברינו לעיל בדברי המשנ"ב הנ"ל ושבזה אזלא קושית הפמ"ג, ובאמת י"ל דגם בנשואי בת ת"ח לע"ה שייך לומר דהוי מצוה לפרסם חסדי ה' כלשון המרדכי הנ"ל שלומר שירות להזכיר חסדי ה' עם אדם וחוה והיינו דגם בזה שייך הזכרת הניסים שעשה הקב"ה עם אדם וחוה שזהו עיקרו של מעשה נס שמשגיח הקב"ה על ברואיו שלא כדרך הטבע וכן כל פרטים השייכים לזה, עי' ס' "אור החמה" קצת מענין הנ"ל שביאר בדבריו דאם רק באופן שעושה סעודה יכול לפרסם הנס אז נעשה סעו"מ אפי' בחנוכה וכך כתב לבאר דברי המשנ"ב הנ"ל (ס"ק ט'). ע"ש.

 

והשתא דאייתינן להכי אמינא די"ל דאפשר דפליגי השו"ע והרמ"א בהא מילתא דהק' לעיל דאי בסעודות הרשות שאמרו שירות ותשבחות אי יהפוך לסעו"מ גמורה. אמנם לדברינו הנ"ל יש להשיב ולומר דלדעת השו"ע אין זה סעו"מ גמורה ואולי אפשר שקצת כן.  ולהרמ"א זה בצירוף זה רק אז הוי סעו"מ. אבל מ"מ י"ל שאפשר שבהא מילתא ג"כ יודה בשו"ע, ורק דלא שייך כאן שיאמר כן, שהרי הוא פליג על ה"יש אומרים" הנ"ל ולא שייך לצרף כאן לענין שירות ותשבחות ענין הי"א שהוי קצת סעו"מ, ודו"ק.

 

 אך אכתי בדעת הרמ"א אני נבוך מנין שאב וביסס דין זה של הי"א שהביא בתחילה שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות כו'[12], והא בד"מ שם אות א' שהביא מקור לזה מהמהר"א מפרג לא מוכח כלל מזה, ואדרבא שם מוכח שהוי סעו"מ גמורה שכך מבואר מדברי המדרשים שהביא וכמו שכבר העתקנו לשונו לעיל ושכן כתוב במגילת תענית שמחמת חנוכת המזבח עושין משתה ושמחה, ושכן כתב להדיא להביא הרמ"א בשו"ע טעם זה דוקא, ולא טעמים אחרים כמו פח השמן וכדו', דנזכר בזה. ודלא כמו שאר אחרונים שראיתי שכתבו כמה טעמים ושלכן קבעו ימי משתה וריבוי סעודות כו', עי' שו"ע הרב הנ"ל חיי אדם וקצוש"ע הנ"ל, דהנה בד"מ שם כתב להוכיח להדיא שמשום פח השמן קבעו רק להודות ולהלל ולא ימי משתה ושכן כוונת הגמ' מס' שבת (כא') ופירש"י וכמ"ש לעיל להוכיח דבר זה בפשטות מדברי רש"י שם.

 

ובאמת הי' אפשר לומר וכמו שכתבנו לעיל דבאמת הרמ"א ג"כ פסק כהשו"ע והמהר"מ מרוטנברג הנ"ל שאין כלל ענין של מצוה בריבוי הסעודות רק שמ"מ מטעם המהר"א מפרג עשה ריבוי הסעודות לקצת מצוה, דרחוק לומר שמחמת חנוכת המזבח שהי' במדבר או מה שעשו שם החשמונאים נחשב זה לעיקר הנס לסמל את נס חנוכה מכל ניסים אחרים שעליהם לא קבעו לעשות משתה ושמחה. ולכן כתב שמ"מ קצת מצוה יש בריבוי הסעודות אבל מאידך כתב להוסיף ענין אמירת שירות ותשבחות כדברי "הגהת מנהגים" הנ"ל ושכן הוא "בהגהת מרדכי", הנ"ל, שאפי' אי נימא שהם סעודת הרשות כשאומרים בהם שירות ותשבחות נחשב לסעו"מ.

 

בענין הגדרת ריבוי הסעודות והמנהג בזה

ויש לעיין במ"ש השו"ע ושאר פוסקים בענין [13]מנהג ריבוי הסעודות אי כוונתם לכל הסעודות שאוכלים בחנוכה כלומר שנכלל בזה סעודות שחרית מנחה וערבית או דוקא הריבוי בסעודות שזה מעבר למה שבד"כ אדם אוכל כלומר ב' סעודות ליום ומעבר לכך הוה ריבוי סעודות.

 

ובודאי אי נימא שכל ימי החנוכה הם ימי שמחה ויו"ט וכמבואר ברמב"ם פ"ג הל' ג', וכדדייק ב"מעשה רוקח" וה"בנין שלמה" הנ"ל בדעת הרמב"ם וכן הוא  בב"ח ורש"ל, ושכו הוא מפורש יוצא מלשון התוס' תענית (י"ח ע"ב ד"ה הלכה כו') והרי"ץ גיאת, דימי חנוכה הם ימי שמחה ודאי שי"ל שכל סעודה כולל סעודות שרגיל בהם כמו שחרית וערבית וכדו' הוי סעו"מ, ככל יו"ט, [וכן ג"כ אין חילוק בין הימים ללילות, כמו בפורים דהתם מתיר ימי משתה ושמחה בימים דוקא ולא בחנוכה "לב בנים" סי' י"ח]

 

אמנם מלשון השו"ע הנ"ל משמע שקאי רק על אותם סעודות שמרבים בשביל חנוכה ולא סעודות שרגיל בהם, אך נראה לענ"ד שמ"מ כשאפי' אינו מרבה בכמות הסעודות אלא מרבה בתבשילים נוספים בסעודה שרגיל בהם כגון בבקור ובערב בשביל חנוכה, ודאי שצ"ל שהוי סעו"מ שהרי ניכר שעושה כן לשמחת החנוכה, וכעין מה שמצינו לענין ר"ח שחל בשבת שירבה בתבשיל, וכן בעוד כמה דוכתי מצינו כך, ועי' עוד בבא"ח פ' וישב שנה א הל' כח' (הובא לעיל) שבשבת חנוכה ירבה בתשביל מיוחד שיהא ניכר לשם סעודות חנוכה וכתב וכל שכן אם חל בו ר"ח ג"כ, וכן ירבה בר"ח בשביל פרסום הנס, עכת"ד. ומ"ש ה"כל שכן" מטעם שכתבנו לעיל שאם ירבה בתבשיל והוא ג"כ ר"ח אין ניכר מספיק שזה בשביל חנוכה קמ"ל ירבה יותר מאשר רגיל להרבות בר"ח שהוא בשבת כלומר אם רגיל להוסיף תבשיל אחד בשביל ר"ח ג"כ יוסיף ב' תבשילים מיוחדים שיהא ניכר בשביל הנס של חנוכה. ועי' לעיל שכך רצינו לדייק מדברי הקיצוש"ע (סי' לקט') שכתב וז"ל: לכן י"א שמצוה להרבות קצת בסעודה בחנוכה עכ"ל, ולא כתב כלשון הרמ"א ושאר האחרונות שמצוה קצת להרבות "בסעודות" כו', דמשמע דקאי על ריבוי הסעודות, והוא איירי בריבוי על הסעודה הקיימת שרגיל בה ובה ירבה בתבשיל מיוחד (ודו"ק).

 

ובהגהת מרדכי ארוך (פ' מקום שנהגו) כתב נראה הואיל וחנוכה הוא מימים שנתחייב בהם באכילה שהרי אסור להתענות בהם אין בהם משום סעודת הרשות, ועוד הרי בכל סעודה אומרים על הניסים ומהללים להקב"ה על הנס ועל גבורתן והוה פרסום הניסים ע"כ, ומדבריו מבואר להדיא שכל סעודה היא בגדר מצוה ולא שנא מתי אוכל אותה דהרי בלא"ה ג"כ אומר בה על הניסים שזה ההלל והשבח ופרסום הנס והוי סעו"מ משום זה, ושכן הוכיח עוד שמהא דיש איסור להתענות בכל ימי החנוכה א"כ משמע שכל אכילה בחנוכה הוי סעו"מ, ודלא כמ"ש לדייק מדברי לשון הטוש"ע שקאי רק על ריבוי הסעודות.

 

ובמתני' תענית (דף טו:) אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חודשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסקין ע"כ, ובגמ' שם (יח':) דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים, ע"כ. ובתוס' שם ד"ה הלכה כתבו וז"ל: פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי, דאי חנוכה ופורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב עכ"ל. ומכאן ג"כ מבואר שכיון שאין יכול להתענות ויום משתה ושמחה כל סעודות שעושה הוי סעו"מ וכדעת הגהת מרדכי הנ"ל.[14]

 

האם יש חיוב בפת בסעודות חנוכה

והנה להאמור לעיל אי נימא שזה ממש כיו"ט למשתה ושמחה וכדברי התוס' ועוד, ושהוי סעו"מ גמורה וכמו שפסקו להדיא בב"ח ורש"ל ועוד, א"כ י"ל דכמו בכל סעו"מ בעינן בשר ויין ופת לקבועה לסעודה ובפרט שהכא ג"כ בגדר יו"ט הוא, וכדיוק ה"מעשה רקח" וה"בנין שלמה" ברמב"ם הנ"ל, ודאי י"ל שצריך לקבועה בפת. אמנם מדברי הגמ' שבת (דף כד') מבואר שאין כלל חיוב שהרי אין צריך להזכיר כלל "על הניסים" בברכת המזון אלא אם רצה מזכיר. ר"ל כיון שאין חיוב להזכיר אין חיוב בפת, אמנם עי' בפי' רבינו יהונתן מלוניל שם בגליון המוקף בסוגרים דכתב דסעודת חנוכה על הפת הוה דרבנן דמשמע שכן צריך לזכיר ע"ש, ואין זה מוכרח.

 

ובראבי"ה שהובא במרדכי פ' ב"מ אות רע"ט (והוזכר בב"ח הנ"ל) כתב אע"פ דמסיק דהזכרת חנוכה רשות בבהמ"ז, מיהו כיון דנהוג כו"ע להזכיר וגם בירך ע"מ להזכיר, שוויה עליו כחובה וחוזר וראי'ה מדפסק בה"ג דאפי' למ"ד תפילת ערבית רשות אם שכח ולא הזכיר של ר"ח חוזר משום דשוויה עליו כחובה וה"נ ל"ש.

 

ובב"ח דהבאנו לעיל הביאו בקיצור דברים בלא לפרש כל הנ"ל דהי' נראה מדבריו דמעיקר הדין הוא, ועכ"פ בסי' תרפ"ב הניף ידו שנית והאריך בהנ"ל וס"ל נמי דחוזר מטעם דשוויא עליה כחובה, ועוד כתב, דלמנהגנו דלא קימ"ל כמהר"ם בסעודת חנוכה דרשות הן, אלא קימ"ל די"ט הוא, וסעודת מצוה היא ולא סגי בלא פת, א"כ דינו לענין חזרה בברהמ"ז כמו בשבת ויו"ט עי"ש.

 

ואין להקשות על הראבי"ה מהגמ' שבת הנ"ל שמבואר שאין כלל חיוב להזכיר אלא שאם רצה מזכיר ושלכן י"ל דסגי בלא פת, דהוא כתב להדיא שמ"מ שוויה עליה כחובה, ושכתב כן להדיא לתרץ דברי הגמ' הנ"ל,  עי' ראבי"ה במקורו ח"א סי' קל"א, וח"ב סי' תקס"ג, וח"ג סי' תתמ"ג. דהביא ירושלמי (פ' ג') שאכלי דשבת ויו"ט וחנוכה ופורים א"א בלא אכילת פת ולהכי אם שכח חוזר, אבל בר"ח דא"צ פת אם שכח אינו חוזר, ואח"כ הק' מגמ' שבת הנ"ל דמשמע דרשות היא, ותי' דשוויא עליה כחובה עי"ש. (עי"ש בדברי המגיה שלא נמצא כזה ירושלמי, אלא כוונתו לס' "ירושלמי") ועכ"פ לנ"ד יש להוכיח דעתו הברורה שחיוב הסעודה בפת וכמו בכל סעו"מ, כיון שחיוב בפת כמו בשבתות ויו"ט ופורים (ובס' לב בנים סי'  יח' כתב שיש לדחות זה אי נימא מצד דשויא עלייהו חובה י"ל דרק הזכרת על הניסים בבהמ"ז שויא עלי' כחובה ולהכי חוזר אבל עצם הסעודה י"ל דלא הוי סעו"מ, עי"ש, ולפי"ז אפשר שגם פת ליכא חיובא ודלא כדביארנו, אבל עכ"פ מדברי המרדכי הנ"ל שהביא לדברי הראבי"ה כתב להדיא מדבריו מוכח דלא סגי בלא פת.

 

ושכן משמע מהרמב"ם בפ"ב מהל' בברכות ה"ו שכתב שבחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הניסים כדרך שמוסיף בתפילה, עכ"ל. וב"לחם משנה" שם הקשה מדברי הגמ' בשבת הנ"ל שלא אמרו אלא אם בא להזכיר מזכיר, משמע שהרשות בידו, איך כתב רבינו חיובא. וכתב ליישב דבריו ע"פ מש"כ בהגהות מימיניות שם אות ח' ע"פ דברי הירושלמי פ' שלשה שאכלו, טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו בד"א בר"ח אבל בשבתות ויו"ט בחנוכה ופורים שא"א לו בלא אכילה חוזר ומזכיר עכ"ל (והוא כדברי ראבי"ה הנ"ל) ע"ש, וא"כ מבואר שבאמת דעת הרמב"ם כן היא לענין אכילת פת דוקא שדינה בשבת ויו"ט ולכן בעי להזכיר, ומה דאינו חוזר זה כתב שחשש לפסוק כהירושלמי נגד ש"ס דילן שבת (כד.).

 

ולענ"ד אפשר ליישב דעת הרמב"ם דאזיל לשיטתו בפ"ג מהל' חנוכה הל' ג' הנ"ל שכתב שהוי ימי שמחה והלל והוא כיו"ט ובזה צ"ל שעושים סעודה בפת וכמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם המעשה רוקח והבנין שלמה ועוד כנ"ל.

 

ומ"ש זה בשם "ירושלמי" דע שזה אינו נמצא לפנינו דלפנינו איתא להיפך שאמנם צריך להזכיר אך אינו חוזר, וכבר הגיה כן במגיה להראבי"ה הנ"ל, וכתב וכנראה שהוא כיון לס' "ירושלמי".

 

אמירת "מגדול" בברהמ"ז

אמירת "מגדול" בברכת המזון בימי החנוכה יש צידדו לומר "מגדול" כבשבת ויו"ט ור"ח, עי' שו"ת משנה שכיר ח"ב סי' ר"כ עפ"י המבואר במס' סופריםפ"כ הל' ז' דחנוכה ופורים שווים לר"ח לענין שינוי נוסח התפילה בחול, וה"נ לענין זה. וכן הוסיף ללמוד כן ממ"ש בזוהר הק' חדשדף ע"ב ע"ג ע"פ מי בראה אלה (ישעיה מ, כו) שמבואר שהשוו ר"ח חנוכה ופורים ביחד לענין שנקראו מועדי ה'וכן כ' דכמו שבר"ח אמרינן מגדול כן צ"ל בחנוכה ופורים, ועוד דאקרי מועד. עיין שם עוד. והנה יש לדון עכ"פ לדעת השו"ע אי יש טעם לאמירת "מגדול" בברכת המזון, דהא אין זה שונה כלל מסעודה שעשה בחול לענין זה דאין שייכות לחנוכה, ואפשר שכ"ז לדעת הרמ"א וסיעתו, ובלא"ה דבר זה צ"ע דהא אמירת מגדול מצינו שתלהו ביום שמתפללים בו מוסף.

 

אכילת מאכלי חלב בריבוי הסעודות, או חובה בבשר ויין.[15]

ויש שנהגו לאכול מאכלי חלב בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב, רמ"א סי' תע"ר ס"ב, ומקורו בר"ן פ' ב"מ (שבת דף י' ע"א מדפי הרי"ף) דע"י נעשה הנס דאמרינן במדרש דביתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה ומביאו ג"כ בב"י סי' תרע"ה. והוא בא כדי לפרסם הנס (יש"ש ב"ק סי' ל"ז).

 

וב"כל בו" הל' חנוכה האריך בסיפור נס זה, וכתב שהאכילתו בתבשיל של חלב וכתב בסופו וע"כ נהגו לעשות, "תבשיל של גבינה"בחנוכה.[16] וכ"כ "בלבוש" סי' תע"ר שנוהגין לאכול תבשילי חלב באותן הסעודות שהן מפלין שינה על האדם זכר לנס, עכ"ל.

 

ומדברי "הלבוש" יש ללמוד קצת שהבין שבריבוי הסעודות שמרבים לכבוד החנוכה בהם יאכל תבשילי חלב, ולא יתחייב בשר ויין כדביארנו לעיל שככל סעו"מ יש לו לאכול לחם ולאכול בשר ולשתות יין בפרט כשנקרא ימים אלו ימי שמחה וכמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' חנוכה ה"ג  וכמ"ש לדייק "המעשה רוקח" ו"הבנין שלמה" שם דאין שמחה אלא בבשר ויין, ושכן מבואר בעוד כמה ראשונים הבאנו לעיל וכן הוא בדברי הכל בו הל' חנוכה שימי שמחה ומשתה ימים אלו.[17] ואפשר שאין זה מוכרח דוקא לומר שיאכל תבשילי חלב במקום הסעודות עצמם אלא אפשר לפניהם קצת, ועכ"פ דרמ"א על אף שהסמיך זה באותה הלכה של ענין ריבוי הסעודות שנהגו בהם שמקרי סעו"מ עכ"פ באמרו שירות שם ושאח"כ כתב ענין המנהג של אכילת מאכלי חלב אין זה מורה לנו בדוקא שזה עצם הסעודות עצמם, וצ"ב. ורק מ"מ י"ל דאם נאמר כהמובן בלבוש שזה עיקר בסעודות עצמן י"ל דהוי ג"כ סעו"מ בזה ורק שיאכלו ג"כ פת שע"ז קובעים עיקר סעו"מ.

 

ודע שעיקר ענין נס הנ"ל הי' כמה שנים קודם נס עיקרו של חנוכה ומלחמת חשמונאים, אך הואיל ואותו אויב הי' ממלכי יון וגם הי' רוצה להעבירם על הדת לכך עושין לנס זכר בימי חנוכה, ע"ד שאמרו לאכול זרעונים בפורים זכר לנס של דניאל ע"ה וחבריו ע"ה כ"כ בס' בן איש חי פ' וישב הל' כ"ד, וע"ע כה"ח סי' תע"ר ס"ק טו"ב.[18]

 

עוד טעם לאכילת מאכלי חלב כתב בס' בני יששכר (כסלו טבת- מאמר ג' סי' מ"ב) כי בימי חנוכה ניצלו מהיוונים שרצו לבטל תורה מישראל נחשבים כעין זמן נתינת התורה מחדש, ובזה מצינו ברמ"א בסי' תצ"ד ס"ב שנהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות שהוא חג מתן תורה, עי"ש.

 

אכילת סופגניות מטוגנים בשמן

בקהילות רבות פשט המנהג לאכול סופגניות או לביבות לאטקע"ס וכדומה שהם מאכלים שמטוגנים בהרבה שמן, וזה בפשטות מקורם מעיקר הזכרת נס פח השמן.

 

ובאמת מקור זה קדמון הוא ונמצא שעוד הי' בזמן אביו של הרמב"ם ודבריו נדפסו בקובץ שריד ופליט (ירושלים תש"ה) וז"ל אין להקל בשום מנהג ואפי' מנהג קל ויתחייב כל נכון לו עשות "משתה ושמחה" ומעשים לפרסום הנס שעשה ה' יתברך עמנו באותם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין הנקראיים בערבי "אלספינייג" והם הצפחית בדבש ובתרגום האוסקריטין "והוא מנהג הקדמונים" משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו וכתב רבנו ניסים במגילת סתירם כי כל מנהגי האומה באים המנהגות כמו זה עי"ש.

 

וע"ע בס' "שארית ישראל" להרה"ק מווילעדניק שער הזמנים עמ' ק"א טעם למנהג זה.

ובאופן שקבע סעודה על אלו לביבות צ"ע אי מיקרי ג"כ סעו"מ, דאפי' שלא מתחייב בנטילה ובברכת המזון דמטוגן בשמן הוא, והוא אפי' שקבע סעודה עליהן, אין מברך אלא מזונות ובסופו על המחיה. עי' קצות השלחן סי' מ"ח ס"ח ועוד אחרונים, מ"מ שמח בזה ועושה זה זכר לאותו נס ומרבה בשירות ותשבחות אפשר שהוי כעין סעו"מ וצ"ב.

 

יום שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה"

בלקוטי מהרי"ח כתב המנהג אצל הצדיקים לעשות סעודה גדולה ביום השמיני הנקרא "זאת חנוכה" ובודאי יש בזה כוונה גדולה, ובפשטות נלע"ד דאפשר מפני שהוא גומרה של מצוה ע"ד שכתב ברמ"א סי' תרס"ט שעושין סעודות ומשתה לגומרה של תורה, ועיין בא"ר שם בשם ראנ"ח דה"ה לגומרה של מצוה עכ"ל.

 

ומדבריו מבואר דעכ"פ יום שמיני של חנוכה, עשיית הסעודה בו, הוי סעו"מ. ואפשר גם לדברי השו"ע דהא כאן הוי נגמר מצוה דע"ז מסתמא לא פליג השו"ע שיעשה בגומרה של מצוה סעודה ושמחה, כמ"ש בענין סעודות סיום מסכת כיוצ"ב ושזה מקורו בהררי קדש.

 

וכך מצינו גדולים נוהגים כן, הגאון בעל "דברי חיים" מצאנז הי' נוהג לעשות סעודה גדולה לכל הקהל והי' אומר חידו"ת בענייני צדקה, וכן הי' מנהג מהרי"א מקמרנא, וע"ע בס' בני יששכר (חודש כסלו מאמר י"ב) במעלת יום זה, והטעם שנקרא "זאת החנוכה" ועוד אחרונים בזה.

וע"ע בס' אמת ליעקב (סאדיגורא) שהביא מנהג הי' אצל הרה"ק ר' שלום מפראהבישץ לשתות בשלחן הטהור בזאת החנוכה מי דבש עם שמן זית עכת"ד, ובאלף (אות פ"ז) כתב שהביא שהספרדים בעיה"ק ירושלים נוהגים שביום זאת חנוכה עושים סעודה גדולה לכל תינוקות של בית רבן, וטרם התחלת הסעודה זו אומרים כל מגילת שהש"ר כו', עי"ש,

 

מנהג סדיאגורא לעשותו ביום ולהמשיכה לתוך הלילה דרכי חיים ח"ב (עמ' י"ז), וע"ע נטעי גבריאל פרק נ"ו באורך הענין.

 

זמן עשית סעודות בחנוכה

יש להדר לעשות הסעודה ביום דוגמת חינוך המזבח שהי' ביום, כ"כ בקונטרס מאי חנוכה (עמ' לו') אמנם הי' מקום לומר שמקור הוא מגמ' מגילה (דף ז') אמר רב מחייב איניש לבסומי בפוריא כו' וכן אמר שם סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא יד"ח, מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב, ע"ש. ומצינו שהשוו פורים וחנוכה בזה, תוס' תענית (יח:) הנ"ל והרי"ץ גיאת הו"ד בטור סי' ת"כ כנ"ל, וע"ע שו"ת לבושי מרדכי ח"ג (סי' קי"ט) מ"ש לענין חיוב המשתה והשמחה בחנוכה כמו בפורים, ולפ"ז רצינו לומר דה"ה לגבי זמנה (אך זה יש לדחות דבפורים ילפינן ממתנות לאביונים ומשלוח מנות דכולם לצורך הסעודה כמ"ש בסי' תרצ"ג וסי' תרצ"ה וכמ"ש הרא"ש ובחנוכה ליכא האי ילפותא, וצ"ב).

 

לימוד תורה או סעודת חנוכה

והנה ודאי לדעת השו"ע אין כלל היתר לבטל מלימודו כדי לילך ולעשות ריבוי סעודות בחנוכה דאינם אלא רשות.

אמנם מ"מ לדעת הרמ"א וסיעתו ובהצטרף שאומרים ד"ת ושירות ותשבחות מעין המאורע שאז הוי ודאי סעו"מ, או אפי' י"ל שכן הוא לדעת השו"ע וכמ"ש לעיל שיש מקום לומר כן, יש לדעת אי יכול לבטל מילימדו לעשות סעו"מ זו ושמחת היום דהוא יום משתה ושמחה כדכתבנו להוכיח לעיל מהרבה ראשונים שכתבו בהאי לישנא.

 

והנה בתשובות המהרש"ל (סי' פ"ה) כתב שראוי שהשמחה תהא מעורבת ובלולה בשמחת התורה ואל תבטל מקביעותך עכ"ל וב"ביאור הלכה" סי' תע"ר ס"ב ד"ה ונוהגין כו', כתב ובעוונותינו הרבים יש אנשים שתחת זמירות ותשבחות שראוי להלל להשי"ת על הניסים שעשה לנו הם מרבים בשחוק הקרטין והרבה הרעישו הסה"ק ע"ז והשומר נפשו ירחק מזה עכ"ל, וע"ע בכנסת הגדולה סי' תע"ר. ומצינו שכן העיד הגאון ר' עזריאל יהודה (אב"ד עדת יראים וויען) זצ"ל שרבו בעל ה"לבושי מרדכי" למרות שהי' זקן מופלג הי' עוסק בתורה כל לילות החנוכה, ושכן נהגו עוד גדולים רבים.

 

ומ"ש המשנ"ב בענין המרבים לשחוק בקרטין בימים אלו ששומר נפשו ירחק מזה, ושהרבה מהספרים הק' הרעישו על זה ע"כ. הלא הם: עמק ברכה (לאבי השל"ה) ובס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ח, ושכ"כ בשו"ת חו"י סי' קכ"ו, וביעב"ץ בספרו מור וקציעה סו"ס תר"ע, וע"ע ב"קדושת הלוי" בדרושים לחנוכה, ובשלחן שלמה סי' תרפ"ד, ובערוך השלחן סי' תר"ע ס"ט ומועד לכל חי פכ"ז אות ס"ו, וכ"כ בזכרון יהודא מנהגי מהר"ם א"ש (אות רמז') שג"כ כתב לזעוק ע"כ חמס, וכתב שם משמיה דרביה החת"ס זצ"ל שעצת היצה"ר הוא, להפריע מעבודת ה' ות"ת בימים האלו, אשר תקנו לו חז"ל להודות ולהלל, והלימוד הוא ענין גדול בימים אלו, ובימים האלו נמסרו סודות התורה למשה רבינו ע"ה,  והי' אאמ"ו (חת"ס) רואה לעשות כל התפלות לבל ישעו בדברי שקר והבלים ואשרי הנזהר והמזהיר עכת"ד.

אמנם בס' נוהג כצאן יוסף (עמ' פקח') אות י"ב, כתב וז"ל: בכל הקהלות גזרו שלא לשחוק שום שחוק בכל השנה חוץ מחנוכה ופורים שהותר להם והיינו כנגד היצה"ר, דמוטב שיאכלו תמותות שחוטות עכ"ל, וכ"כ בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קל"ו) ובהנהגות מנהגים וורמיזא (עמ' רל"ח).

 

ובאמת עדיף ג"כ שילמדו בחנוכה הל' חנוכה, כמבואר בשו"ת "שלמת חיים" (סי' רפ"ה) וכתב זה עפ"י הגמ' מגילה (דף לב') שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום ע"ש, וכ"כ "נפש דוד" (להגאון האדר"ת) עמ' קל"ו אות י"ד, שבכל יום מימי החנוכה הי' לומד בגמ' או בשו"ע הקשורים לחנוכה, עי"ש.

 

הליכת אבל לסעודות חנוכה

והנה פשוט שלדעת הר"מ מרוטנברג ושכן פסק בשו"ע שריבוי הסעודות אינם אלא רשות ודאי שאבל אסור בסעודות אלו ואפי' לאחר ל' יום, ובפרט במקומות כאלו שנוהגים לזמר ולשיר עם תזמורת. אך לדעת הרמ"א וסיעתו, שהוי סעו"מ (בעכ"פ באופן שאומרים שם שירות ותשבחות מעין המאורע,) יש לדון הליכת אבל לשם, והשו"ע יור"ד סי' שצ"א כתב על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' יום על או"א לאחר י"ב חודש, ומקור לזה מגמ' מו"ק (כב)  עי"ש.

 

וברמ"א שם כתב אבל בסעודת מצוה דלית בה שמחה מותר ליכנס בה כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה מותר לא כולם שם אפי' תוך שבעה ובלבד שלא יצא מפתח ביתו  (תרה"ד סי' רנ"ה) כו', והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם היא חוץ לביתו ובתוך ביתו מקלין עכ"ל, והנה עולה מדבריו א. תוך ל' יום אסור ואפי' לסעו"מ (טור בשם ראב"ד.) וכן ה"ה  לאחר ל' יום, יהי' אסור חוץ לביתו, שכך כתב הרמ"א שזהו המנהג ובתוך ביתו שרי.

 

ועי' בהגהות "בית לחם יהודה" מאי דפשיט ליה שסעודת חנוכה הוי סעו"מ ולא זכר כלל מענין תנאי הרמ"א בס' תר"ע שדוקא באומרים שם שירות ותשבחות מעין המאורע, וא"א לומר דלאו דוקא קאמר, אלא כוונתו להא  דזכר הרמ"א תנאי זה, דהא בסעודת בר מצוה טרח לכתוב דכשאינה נעשית בזמנה לא סעו"מ אם לא מצד הדרוש ושזה העיקר, וא"כ ה"ה הכא הי' לו לכתוב זה, ולכן הי' נראה שדעתו עכ"פ שהוי סעו"מ בלא"ה ואפי' אם לא יאמרו שם שירות ותשבחות, צ"ב. ואפשר עכ"פ שבזה פליג הרמ"א ודעתו כהב"ח ורש"ל שמשמע מדבריהם שהוי סעו"מ גמורה גם ללא שירות ותשבחות, ושכן מבואר ברמב"ם ואכמ"ל.

 

ויש לכאורה להעיר בזה אמאי כלל נתיר לאבל לילך או אפי' בתוך ביתו לסעוד בסעודת חנוכה והא ביארנו לעיל מדברי הרמב"ם וה"כל בו" ועוד ראשונים שהוי סעודת שמחה ג"כ דהא קבעו לב' ימים אלו לימי משתה ושמחה כמבואר ג"כ במגילת תענית (פ"ט) כנ"ל, וכמ"ש ג"כ ה"מעשה רקח" וה"בנין שלמה" לדייק לשון הרמב"ם שכתב לשון "שמחה" אין שמחה אלא בבשר ויין, וא"כ משמע שהוי בכל סעודת שמחה ג"כ, ובזה לית מאן דפליג דאסור לו אפי' בתוך ביתו כמבואר ברמ"א כאן להדיא, ומדברי הבית לחם יהודה הנ"ל, משמע שזכר סעודת חנוכה כסעו"מ דשרי, ושכן מבואר ג"כ בגליון מהרש"א שם,  וע"ע בשיירי כנה"ג וצ"ב.

 

ולכן לענ"ד נראה שאין לאבל לילך על סעודת חנוכה דאיכא בה שמחה ולא מבעיא שלדעת השו"ע דאין זה סעו"מ כלל ועיקר ושלא יכול לסעוד שם גם בתוך ביתו, אלא אפי' לדעת הרמ"א יאסר משום דהוי בה שמחה ובפרט שצריכים לומר שם זמירות שהם מורים על שמחה. אולם אפשר שיש לחלק בין שמחה שדיברו בה הראשונים בחנוכה לבין שמחה של חתן וכלה או שמחה אחרת  שזה מהות הסעו"מ. ושו"מ שפסק כן בשו"ת אג"מ ח"ג (יור"ד) סי' קס"א שכתב להדיא שאין לאבל לילך על סעודות שעושים בחנוכה ולא ביאר שם הטעם לכך, לכן נראה שס"ל כדכתבנו לעיל.

 

 

עשיית סעודת חנוכה בערב שבת ויו"ט

ובזה נלע"ד דאין שום היתר לעשות סעודה לכבוד החנוכה בע"ש, ולא מבעיא לדעת השו"ע כאן  שאין זה אלא סעודת רשות אין יכול לעשותה דהא כבר פסק השו"ע בסי' רמ"ט ס"ב (או"ח) שאסור לקבועה בע"ש, דהא ברמ"א בסי' רמ"ט כך כתב שדוקא סעו"מ שזמנה קבוע כגון פדיון הבן וברית מילה שרי, אבל הכא י"ל תרתי לאיסור חדא דאין זה מקרי זמנו קבוע דהא יכול להקדימו או לאחרו, ואין זה חיוב כלל לעשות הסעודה בחנוכה, ועוד שאין הסעודה עצמה סיבת המצוה אלא בשירות ותשבחות עצמם גורמים לכך, ואין זה כסעודת פדיון הבן ובר"מ, והוי כסעודת בר מצוה שלא בזמנה ודורש שם, וכבר הארכנו בזה (בענין סעודת בר מצוה) שאין יכול לעשותה בע"ש, עי"ש, ועוד שפדה"ב וב"מ, שאני דכל שעתא ושעתא מחיוב בדבר. עי' מ"ש לעיל גבי פדה"ב וב"מ שלא בזמנם בע"ש, והכא ל"ש כל זה, ועוד שאין חיוב כל יום לעשותה, ורק שמצינו בא"ר שהביא בשם הכנה"ג שכתב שהעושה בכל יום הרי זה משובח ותו לא. [ויש לעיין בלא עשה כל החנוכה הסעודות שנאנס וכדו' ויום האחרון הוא בע"ש אי שרי. דאפשר שאם לא יעשה יעבור זמנו ויפסיד] ויש עצה לזה שיעשה כן מוקדם מאד בבוקרו של יום, או עכ"פ ברגיל בסעודה כזו ביום חול ג"כ שרי, עין בשו"ע שם, שכתב ששרי ברגיל בסעודה זו שממילא אין זה משפיע על רעבנו בליל שב"ק.

 

 

 

אכילת בן סורר ומורה בסעודות חנוכה

והנה בודאי בן סורר ומורה שאכל בסעודת הרשות שלא מצויין בה ת"ח מתחייב על אכילתו, ופשוט דלדעת מרן השו"ע שסעודות בחנוכה רשות אין יפטר בהם, וכן הוא לדעת הרמ"א בלא אמרו שם שירות ותשבחות, ובאמרו שם שירות שאז הוי סעו"מ, י"ל שיפטר, ובזה עכ"פ למ"ש לעיל להסתפק אי ג"כ בזה מודה השו"ע, שייך שיפטר.

אך גם בזה יש לפקפק וכמ"ש בסי' לב בנים סי' י"ח סוס"ק י"ג, שאפי' לשיטת הב"ח ורש"ל הנ"ל לא יפטר הבסו"מ דאף לדידהו ליכא חיוב סעודה מעיקר הדין אלא מנהגא, דיתכן דרק באוכל בסעו"מ דרבנן יפטר ולא בסעודה מחמת מנהג (ועי' מש"כ שם להאריך בזה סי' טז' ס"ק ד') אולם מפשטות לשון היש"ש והב"ח משו"ע שהוה מצוה גמורה מדרבנן, וביש"ש הוסיף והובא בביאור הגר"א ובמשנ"ב כאן דכל שנקבעים לסעודה לפרסם המצוה או נס הו"ל בכלל סעו"מ, ולפ"ז כתב שאפשר שיפטר, עי"ש.

 

                             טעם שלא קבעו משתה ושמחה בחנוכה כמו בפורים.

והנה לאחר דברנו לעיל חזינו שדעת המהר"מ והשו"ע ודעימיה שריבוי הסעודות אינם אלא רשות וא"כ יש לדעת אמאי באמת לא קבעו עכ"פ ימים אלה לימי שמחה ומשתה ג"כ משום הנס ומ"ש מנס שהי' בפורים? וקושיא זו הקשו מפרשים רבים.

 

וב"לבוש החור" (סי' תר"ע –ס"ב) כתב לבאר ענין זה וז"ל: ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהי' מושל עליהם להריגה כמו שהי' בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמצות כדי להמיר דתם, כו', לכן לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה כו', אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה כו' לכן כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך ג"כ ע"י משתה ושמחה עכ"ל.

 

ובט"ז שם (ס"ק ג') כתב להשיג על דבריו וז"ל ואין זה נכון דהא פרש"י פרשת כי תצא (דברים כג' ט') דגדול המחטיא את האדם יותר מההורגו, עכ"ל, ונשאר בצ"ע.

 

ובס' אליה רבה שם (ס"ק י"ד) כתב ליישב דבריו וז"ל: לענ"ד לק"מ דשם מחטיאו ברצון הוי, משא"כ הכא דהוה ע"י אונס, ועוד קימ"ל בשו"ע יור"ד סי' קנ"ז [ברמ"א סעי' א] כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחלל ה' מ"מ נקרא אונס ופטור, וא"כ לא שייך באונס טעם דמחטיא קשה שמוציאו מעוה"ז ועוה"ב עכ"ל[19]. ובס' חזון עובדיה חנוכה (הל' חנוכה הל' ג' הערה ז') כתב סמך לדבריו מהגמ' מס' גיטין (מז.) אמר ר' אמי, הא דתנן דהמוכר את עצמו ואת בניו לעכו"ם פודין את הבנים, משום קלקולא, "וכ"ש הכא דאיכא קטלא", והרי גדול המחטיאו יותר מההורגו, וע"כ דהתם הו"ל כתינוק שנשבה בין העכו"ם וחשיב אנוס ומש"ה ההורגו חמור יותר. עי"ש.

 

 והגאון ר' שלמה קלוגר זצ"ל כתב ג"כ לדחות דברי הט"ז מהא דרש"י (דברים כג' ט') דהמחטיא לאדם קשה יותר מההורגו, מיירי דוקא בחוטאים ברצון, משא"כ בחנוכה הוי רק גרם החוטאים באונס, ובאונס עוברין רק בעשה "דונקדשתי" ולכן שפיר כבר כתב "הלבוש" דהגופים גרע טפי ע"כ וכבר קדמו באליה רבה הנ"ל.

 

ושם כתב ביאור נפלא לחזק דברי "הלבוש" מהמדרש  עהפ"ס "הדודאים נתנו ריח" (שה"ש ז' יד') זה ראובן שהציל את יוסף –"ועל פתחנו כל מגדים" – זה נר חנוכה (זרע אברהם על המדרש פרשת וישב). וכתב דאף אם נאמר שבחנוכה הי' מרצון בכ"ז הוי הגופים גרעי, דהנה ראובן אמר (בראשית לז', כ"ב) "אל תשפכו דם", ובזה ב' כוונות, האחד שרצה להציל את יוסף שלא יהרגוהו, או דהי' הכוונה להצילם מהחטא של הריגה, ומשהתורה אמרה, "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" מוכח כצד א', שכונתו היתה להציל את יוסף ולא למנעם מהחטא, ומוכח א"כ דהצלת "גופים" הוי יותר מעלה מהשמירה מהחטא, וא"כ שפיר הוי תי' "הלבוש".

 

ולפ"ז ביאר דברי המדרש הנ"ל "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף, הוא נתן ריח שהצלת הגופים עדיף מהצלה מהחטא ולכן "ועל פתחינו כל מגדים" ר"ל כל מגדים בחנוכה הוי על הפתח ולא יותר, מוכח דפורים עדיף כדברי "הלבוש".

 

ומזה כתב לבאר מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה, ל"ד ח') דאם הי' ראובן יודע שהתורה אומרת עליו למען הציל על כתפיו הי' מוליכו כו', וק' אטו ח"ו ראובן יכוין לשם התפארות וגאוה, אך הכוונה בזה, דראובן הי' לו ב' דרכים הנ"ל, להציל יוסף, או להציל אחיו מחטא, והוא כיון להציל את יוסף, אך הוא סבר כדעת הט"ז דלהציל מהחטא עדיף ולכן סבר שהוא חוטא כו', אך אם הי' יודע דהתורה תכתוב עליו "למען הציל" שמוכח מכאן דהצלת הגופים עדיף, א"כ כיון כהלכה ודלא כמו שחשש כסברת הט"ז ולכן הי' מוליכו לאביו בפרסום ודפח"ח.

 

טעם הט"ז

ובט"ז שם (ס"ק ג') כתב טעם אחר וז"ל ונראה הטעם שלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים, דבפורים הי' הנס מפרוסם להצלת נפשות, וע"ז יש שמחה בעוה"ז, משא"כ בחנוכה דאע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה מ"מ לא הי מפורסם ע"ז הנס, רק בנרות היה נס מפורסם ע"כ קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעוה"ז והצלת נפשות הי' טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודי'ה כי כן ראו רצונו יתברך בזה עכ"ל.

 

טעם הב"ח

ובב"ח סי' תר"ע כתב טעם נוסף, וז"ל ונראה דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב') וע"כ נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי'ה של איסור ושמחה ומשתה של איסור, וכשעשו תשובה עינו את נפשותם וכמו שאמרה אסתר "לך כנוס את כל היהודים" וגו' ואל תאכלו ואל תשתו וגו' (אסתר ד' ט"ז) ולפיכך קבעום למשתה ויו"ט לזכור עיקר הנס, אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה וע"כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא שגזר עליהן אותו רשע לבטל התמיד, ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם רבה הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה כו' ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב עכ"ל.

 

טעם ה"מאמר מרדכי"

ובספר "מאמר מרדכי" סי' תע"ר (ס"ק ג') כתב דקושיא מעיקרא ליתא, דבפורים היינו טעמא שקבעום למשתה ושמחה, שהתשועה באה להם ע"י משתה ושמחה דהיינו סעודה ומשתה היין שעשתה אסתר המלכה ומתוך המשתה נתלה המן ועלה מרדכי לגדולה וצמח קרן הישועה כו', משא"כ בחנוכה שהנס הי' בענין הנרות ולכן לא היתה תקנתם לשמוח בהם באכילה ושתיה רק תקנו להודות ולהלל לו יתברך ויתעלה על שהושיענו מיד אויבינו ולהדליק נרות בימים אלו להיות אלו הימים נזכרים ונעשים כל ימי עולם לזכר לנס, כן נ"ל נכון שבכל דבר תקנו מה שיש בו זכרון הנס טפי, והוא מדוקדק בדברי הטור ז"ל לקמן ריש סי' תרע"א וז"ל ויען כי אירע הנס בנרות כו', עכ"ל, וכ"כ  במחזיק ברכה סי' תע"ר אות ד'.

 

טעם ה"מחזיק ברכה"

בספר "מחזיק ברכה" סי' תע"ר (אות ד') כתב עוד טעם אחר לפי שבפורים קיבלו התורה (כמ"ש במס' שבת דף פח') וכתוב לכו לחמו בלחמי ושתו עכ"ל.

 

טעם ה"כף החיים"

ובכה"ח שם (אות י"א) כתב טעם נוסף וז"ל: ועוד י"ל כי בחנוכה הי' הנס ע"י מלחמה שהיהודים נלחמו באויבהם ונצחום, משא"כ בפורים שהנס נעשה מאליו בלתי מלחמה, ולא עוד אלא שהמלך הי' ערוב ונתן רשות להרוג בעכו"ם והוא פלא פלאות ונמצאת השמחה כפולה וע"כ קבעום גם למשתה ושמחה עכ"ל.

 

טעם נוסף לגאון רבי שלמה קלוגער זצ"ל

ובמהרש"ק זצ"ל בספרו "קהלות יעקב" (מאמר ראשון – דרוש יז' –בסוף דבריו) כתב ליישב אמאי בחנכה לא קבעו לימי משתה ושמחה אלא להלל ולהודות, דהנה חז"ל במס' ערכין (טו':) אמרו במספרי לשון הרע אין להם תקנה רק בדברי תורה דכתיב [משלי טו' ד'] "מרפא לשון עץ חיים". ובמהרש"א שם כתב דהחיים והמות ביד הלשון כן השכל נותן דכל אבר החוטא צריך לתקן, ואם חוטא בו צריך לתקן בו, וידוע המדרש שמ"ר (נב', ב') עה"פ ויביאו את המשכן אל משה וז"ל: הה"ד (תהלים לא' יט') תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק וכו' מדבר במשה כו' הי' משה עושה במשכן והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה ע"י בין עמרם כו', אעפ"כ  היו מלצין אחריו ואומרים הרי נעשה כו', עכ"ל, ע"ש. ולכן עד חנוכה דלא נודע חטא ליצני הדור שהיו מליצין אחר משה לא הי' להם חיוב תשלומין אח"כ, אבל עתה שראינו ששילם הקב"ה לכ"ה בכסלו תשלומין שלו מוכח דימים הללו היו ראוין להקמת המשכן מתחלה, וליצני הדור שלא כהוגן דיברו ומחויבים לתקן חטאם בלשון הרע, לכך נתקן רק להודות ולהלל לתקן חטא לשון הרע שחטאו תחילה בימים הללו, עכת"ד.

 

ואמרתי דלפי"ז א"ש אפשר ליישב מה דהקשה הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל בס' "פחד יצחק" (חנוכה)[20] על היש"ש שכתב בענין מנהג ישראל תורה להרבות בסעודות בחנוכה, "שנכון לעסוק בד"ת בשעת הסעודה" דלכאורה אמירת ד"ת על השלחן הוא ענין סתמי שאין בו שום יחוד לחנוכה עי"ש מש"כ לבאר בזה, ועכ"פ לדברי המהרש"ק הנ"ל, אתי שפיר נכון לעסוק בד"ת בשעת הסעודה שמורה על תיקון חטא לשון הרע הנ"ל וטפי עדיף ד"ת לפי הגמ' בערכין (טו') דכתבה זו להדיא שתקנת המדבר לשון הרע רק בד"ת שנאמר "מרפא לשון עץ חיים".

 

טעם הפתחי תורה

בהקדים לבאר הענין יש להקשות קושיא נוספת בנאמר בגמ' שבת (כא:) וז"ל: לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה: וקשה מדוע רק לשנה אחרת ולא לאותה שנה? והנה י"ל שגזירת פורים היתה אמנם "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" (אסתר ג'), אבל קודם שאירע הנס לא הספיקו להמית אפילו יהודי אחד, לכן חוגגים את זכר הנס במשתה ושמחה, לעומת זאת בחנוכה, עד שהיהודים המעטים יתגברו על אויבהם הרבים נהרגו יהודים רבים, ולכן אין מקום לציין את הנס בשמחה ובמשתה. ומעתה לפי"ז יובן היטב גם למה לא קבעו את ימי הלל וההודאה גם לשנה הראשונה, אלא רק לשנה הבאה, וזאת בשביל האבל על היהודים שכן נהרגו.

 

אי איכא דין שמחה בחנוכה

והנה מהרבה ראשונים ואחרונים משמע שיש ענין של שמחה בחנוכה ובפרט שזה בא ע"י סעודה שעושים. וכמ"ש.ושכן מבואר ומפורש ברמב"ם פ"ג מהל' חנוכה הל' ג' הנ"ל. שכתב לשון ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל כ"ה בכסלו "ימי שמחה" והלל כו' וימים אלו הנקראין חנוכה אסורין בהספד ותענית כימי הפורים עכ"ל.ומלבד מ"ש ימי שמחה שמוכח מתוכו שכן הוא. וכמ"ש האחרונים הנ"ל לדייק מדבריו שאיירי בשמחה ממש כיו"ט לענין הסעודות ואכית בשר ושתיית יין וכמ"ש המעשה רוקח והבנין שלמה והב"ח ועוד. עוד כן משמע משכתב שאסורין כל ימי החנוכה בהספד ותענית כימי הפורים ומדהשווה זה לימי הפורים, משמע שדין שמחה אית בהו, שענין הספד ותענית הוא היפך השמחה. ושכן מפורש יוצא מפי הרי"ץ גיאת שהובא בטור סי' ת"כ שכתב שנהגו מימות הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר מת בר"ח חנוכה ופורים דימי שמחה נינהו ואמרינן בהו זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו עכת"ד. ושכן מבואר ברשב"א בתשובה ח"א סי' תרצ"ט ע"ש. וכ"כ להדיא ב"כלבו" ושכן כתבו התוס' במס' תענית (יח:) ד"ה הלכה כו', דיום משתה ושמחה כתיב בחנוכה ופורים ע"ש. ושכן כתב אבין של הרמב"ם רבנו מימון הו"ד בקובץ שריד ופליט (ירושלים תש"ה) וכן כתוב במגילת באנטיוכוס עמ' קלט דבימי חנוכה קבעו ל"משתה ושמחה" וכ"ז כמובא לעיל.    

 

ומערכה כנגד מצינו לדעת רש"י שבת (דף כא:) ד"ה ה"ג וקבעום כו' שמשמע מדבריו שאין זה ימים טובים בשמחה אלא רק להלל, ושכן מדוקדק לשון הגמ', וכן הוא מפורש ברבנו ירוחם כמ"ש לדייק בריש הסימן, ושכן הוא דעת היד אליהו על הרמב"ם שפירש כן דבריו וכן בעל המרכבת משנה (אלפנדרי) בשם רבו ועוד.עי' לעיל וכן פסק המהר"ם מרוטנברג הו"ד בטור.

 

ולענין הלכה בזה נראה דתלוי במח' השו"ע והרמ"א דלכאורה לדעת השו"ע שפסק שסעודת שעושין בחנוכה אינם אלא רשות ופסק כמהר"ם מרוטנברג מבואר שס"ל שליכא דין שמחה כלל בזה ודלא כהרמב"ם הנ"ל, וצ"ע אמאי לא כהרמב"ם כדרכו, ועי' לקמן ואין להקשות עוד מהא דמצינו שהשו"ע  שם פסק ג"כ שאין להתענות ולהספיד בימי חנוכה דנימא שהוא ראיה לענין שמחה וכמ"ש לעיל דיש לומר שס"ל דמ"מ יש ענין שלא להיות בצער שכל ענין הספד ותענית הוא ענינו צער.

 

ולדעת הרמ"א שהביא י"א שיש קצת סעו"מ בסעודות שמרבים בחנוכה ובפרט אומרים שירות ותשבחןת לה' הוי ודאי סעו"מ,וכמו שציינו הפוסקים שמקורו של הי"א הוא במגילת תענית פ"ט ובמדרש בהעלותך ובררש"ל ובב"ח ועוד . א"כ מבואר שהוא פסק שגדר של ימי שמחה ימים אלו וכמבואר בפוסקים הנ"ל, וכמו שהארכנו לעיל בכל זה. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל לחדש בדעת הרמ"א בדיקדוק לשונו שכתב וי"א "קצת" סעודה ולא החליט לסעו"מ גמורה ככל הני פוסקים, שאיהו ס"ל באמת כדעת מרן השו"ע וחש לדבריו, וכמו שביארנו באורך בזה, ושלכן רק באם אמרו שירות ותשבחות הוי סעו"מ, ושמחה איכא בהו, דמשמע שבלא זה אין נחשב כלל לסעו"מ לענין שמחה, ג"כ נפסוק כהשו"ע דליכא דין שמחה בחנוכה ועוד יש לפלפל בזה ולחלק בכל זה וכדלעיל.

 

ומ"ש להעיר אמאי באמת לא פסק השו"ע כדברי הרמב"ם. יש עוד להעיר אמאי לא זכר כלום מדבריו עכ"פ בבית יוסף, וצ"ב.

 

ובאמת לדברי הפוסקים היד אליהו והמרכבת משנה הנ"ל שס"ל בדעת הרמב"ם שלא כיון כלל על שמחה של סעודה וכיוצ"ב אלא רק בהודאה והלל אתי שפיר. אמנם כבר כתבנו לעיל לדחות דבריהם והעלנו שנראין דברי החולקים ושהם רוב מנין ובנין.

 

והנה מצאתי כתוב להגאון ר' יעקב בצלאל ז'ולטי  זצ"ל (מח"ס משנת יעב"ץ)  הו"ד בקובץ מועדים (מוריה) עמ' סט' שהק' כן אמאי לא פסק המחבר כדעת הרמב"ם. וכתב ליישב דהיות ומצינו לפסק המחבר בהלכ' מגילה סי' תרפ"ח סעי' ו' שכתב שאם יום טו' חל להיות בשבת כו' שאין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת. ומקורו בירושלמי מגילה (פ"א ה"ד)  שהקשו ויעשו אותו בשבת? א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תליוה בב"ד יצא זה ששמחתו תליוה בידי שמים והיינו דאין לחייב חיוב  שמחה בשבת מאחר דהוא כבר מחיוב בשמחה מחמת השבת, וע"ש בט"ז שהביא בשם מהר"ל חביב דעשה מעשה ועשה הסעודה בשבת ודלא כהירושלמי ואשר ע"כ נראה דהמחבר שפסק כהירושלמי שפיר פסק בהל' חנוכה דלא תקנו חיוב שמחה בחנוכה דאי אפשר לחנוכה ללא שבת, ובשבת הרי לא שייך לחייב שמחה מחמת חנוכה, ולדחות השמחה למחר אי אפשר, דחנוכה הוי ח' ימים, לכן לא תיקנו חובת שמחה בחנכה אלא רק להלל ולהודות. אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל שלא פסק כהירושלמי הנ"ל להלכה, א"כ סובר דשייך לתקן חובת שמחה גם בשבת, לכן שפיר כתב דחנכה הוי ימי שמחה וכמבואר עכת"ד.

 

ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת השו"ע כן אף שדבריו ופירושו נחמד למראה אין זה כי אם דברי אגדה ותו לא. ומשום שכבר זכרנו לעיל מקורו הברור של מרן השו"ע שהוא שאוב מדברי הגמ' מס' (שבת כא:) דמבואר שם להדיא שקבעו היו"ט לקרות בו הלל והודאה וכמו שמבואר  ברש"י שם להדיא כנ"ל, ושכן פסק המהר"ם מרוטנברג ושמקורו מהגמ' הנ"ל וכמו שהביא תלמידו בס' תשב"ץ קטן (סי' ק"ע). ושא"כ דברי הרמב"ם נסתרים מפשטות לשון הגמ', ועל אף שבנמוקי מהרא"י  כתב ליישב זה ע"פ השאגת אריה כנ"ל אין זה מוכרח. ופשטות לשון הגמ' לאל כהרמב"ם, ואפשר שמחמת זה לא פסק כהרמב"ם.

 

ובר מין דין יש לדחות ראייתו מהא דהביא דברי הירושלמי שכן פסק המחבר בסי' תרפ"ח לענין איסור עשיית סעודת פורים בשבת שהוא משום שכבר איכא חיוב שמחה בשבת ואין לנו לחייב שמחה נוספת ור"ל דהוא ענין ערבוב שמחה בשמחה, דעי' במק"א (בענין חיוב שמחה בשבת)                  שהארכנו בדברי הירושלמי הנ"ל, וביארנו שאין כ"כ ראיה מירושלמי זה כלל לענין עירוב שמחה בשבת שהיא בכלל שמחה רוחנית ולא שייך בה עירב והירושלמי כוונה אחרת יש בו. ושם הבאנו לחקור מה דעת מרן השו"ע, ע"ש ואכמ"ל.

 

וראיתי עוד בספר שלמי תודה (חנוכה- עמ' יג') שכתב להקשות כן אמאי השו"ע לא פסק כהרמב"ם? וכתב ליישב, דדין שמחת הגוף כמו משתה ושמחה כו', וכוונת הרמב"ם שכתב ימי שמחה והלל, כוונתו לדין שמחת הנפש בהשי"ת, ושדבר זה שפיר תקנו בחנוכה כמו ביו"ט, דהא טעמא דלא קבעו ימי חנוכה לימי שמחה ומשתה כמו בפורים. כתב ה"לבוש" שם כי בפורים היתה גזירה על הגוף להשמיד כו' אבל בחנוכה לא הייתה הגזירה אלא להשכיחם מתורתך כו' עכת"ד.

 

וכן ע"ז יש להשיב שאינם אלא כדברי אגדה ודרוש בעלמא דהנה כתבנו לעיל דעת הרבה פוסקים שדעת הרמב"ם ברורה שבעינן סעודה ממש בבשר ויין כדין יו"ט שע"ז כתב קבעו ימי שמחה והלל דתרי מילי נינהו ימי שמחה בסעודה וכיוצ"ב כביו"ט, והלל על הניסים התשעות וכמבואר לעיל וכמ"ש המעשה רוקח והבנין שלמה שם והיש"ש והב"ח ועוד כנ"ל.

 

אלא לענ"ד צ"ל דמה שלא פסק כהרמב"ם, הוא דעכ"פ חזינו דעות חלוקות בפוסקים בהבנת דברי הרמב"ם שכתב "שמחה", דמ"מ דעת היד אליהו והמרכבת משנה ועוד ס"ל בדעת הרמב"ם שאין כלל דין שמחה ממש כביו"ט לענין סעודה וכיוצ"ב. ובפרט שפשטות לשון הגמ' ורש"י אין מורה כן וכמ"ש לעיל ושכן דעת הר' ירוחם, נטה קו מלפסוק כהרמב"ם. אלא שמ"מ אכתי צ"ב אמאי עכ"פ לא הביאו בב"י לדון בדבריו, וצ"ב.   

 

אי מותר להזמין על סעודת חנוכה

והנה ידוע שבכל סעודות מצוה יש פוסקין שאוסרים להזמין על הסעודה היות שחיישינן שמא לא יגיע לסעודה ויהי בכלל נידוי וכמ"ש בגמ' (פסחים קיג:) גבי שבעה מנודין לשמים כו' וי"א אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ועי' ברשב"ם שם שפי' כגון נשואי בת כהן לכהן וסעודת ברית מילה ע"ש. ושמיניה פסק הרמ"א ביו"ד סי' רס"ה סעי' יב גבי סעודת ברית מילה שכל מי שאינו מיסב בסעודה זו הוי כמנודה לשמים, ושמזה פסקו האחרונים עי' פת"ש שם שאין לשמש לדפוק על דלתות האנשים להזמינם על הסעודה שמא יארע דבר המונעם מלילך וכדו' ויהו בכלל נידוי. ע"ש ושכבר כתבנו לעיל בענין סעודת ברית מילה ובכמה דוכתי שאין זה רק על סעודת ברית מילה וכמ"ש כמה אחרונים ע"ש. וא"כ יש לדעת הכא בסעודת חנכה אי הוזמן אי יכול לסרב עכ"פ שנמצא שם ולא רוצה לאכול וכדו'.

 

והנה לא מבעיא דלפי מה שפסקנו לעיל (בענין מילה) שאין כלל בית יחוש לדעת השו"ע וכן לדעת הרמ"א שפסק כן רק שהוא בכלל כמנודה בכף הדמיון ושלדבריו שם דייקנו שכ"ז דוקא אם הוא אחד מהעשרה אנשים שם דאם כבר יש מנין אינו בכלל נידווי ושכ"ז רק אם נקרא ונשנה כמה פעמים, ועוד תנאים שזכרנו לעיל שרק במקרה מאד מסוייים יה כמנודה ע"ש. ואכמ"ל.

 

אלא אפי' להחולקים וס"ל שאיכא בית מיחוש בהאי מילתא, צ"ל הכא נראה דתליא במח' הראשונים והפוסקים האחרונים, שלדעת רש"י שבת (כא:) ושכן מורה דקדוק לשון הגמ' שם שאין כלל ענין של שמחה בסעודה וכוצ"ב וכמ"ש ברבנו ירוחם ובמהר"ם מרוטנברג ושכן פסק בשו"ע סי תע"ר ס"ב. דסעודות אלו אינם אלא סעודות רשות, לית לן בה ויכול להזמין על סעודה זו במפורש וכן יכול חברו לסרב מלאכול בסעודה זו.

 

אך למערכה כנגד הלא הם הרמב"ם בפ"ג מהל' חנוכה הל' ג' ובביאור הפוסקים דבריו שהוא סעו"מ, מעשה רוקח בנין שלמה ב"ח ועוד, הוי סעו"מ לכל מילי, וכן לדעת הרי"ץ גיאת שהו"ד בטור סי' ת"כ שכתב להדיא שימי משתה ושמחה הם, ושכן דעת הכלבו והתוס' תענית (יח:) ד"ה הלכה, ותוס' מס' ר"ה (יח:) וכדיוק  החו"י סי' ע' כנ"ל.ושכן כתב להדיה היש"ש ב"ק סי' לז' ובשו"ת שלו (סי' פ"ה) ועי' לעיל עוד שכתבו כן א"כ משמע שהוא סעו"מ לכל מילי, ולפי"ז יהי' אסור להזמין על סעודות שעושה בחנוכה כנ"ל. ושכן נראה לכאורה פסק הרמ"א שפליג על השו"ע והביא יש אומרים שהוא קצת סעודת מצוה, ובאחרונים ציינו מקורו ממגילת תענית פ"ט ומדרש בהעלותך ורש" וב"ח ועוד, עי' מג"א שם (ס"ק ג') וט"ז שם וא"ר ומשנ"ב שם (ס"ק ט') שכתבו כן. דלפי דבריהם משמע שפשוט להם שהוא סעו"מ לכל מילי כדעת אותם פוסקים שזכרנו שהם ס"ל שהוא סעו"מ גמורה.

 

אלא שנלע"ד דגם לדעת הרמ"א לית לן בה וליכא בית מיחוש להזמין חברו ושאין חברו חייב להסב על סעודות חנכה. דמלבד הנזכר לעיל שגם לדעת הרמ"א יש בזה תנאים לחייבו. מ"מ הכא בדעת הרמ"א שכתבנו לעיל לחדש בדבריו שכתב להביא דברי הי"א שס"ל שהוי "קצת" מצוה ושכתב כן משום שחש לדעת השו"ע, ושלכן לא זכר כל אותם פוסקים אלא כדין עכ"פ כקצת סעו"מ כדי לצרף בזה היכא שיאמר זמירות ותשבחות לה' שרק אז הוי סעו"מ. י"ל שבזה ודאי אין לומר שבקצת זה לעשותו לסעו"מ לענין נידוי שלא יבא, ובפרט לפי מ"ש בדעת החיי אדם (כלל קנד') והקצשו"ע (סי' לק"ט) הנ"ל  שביארו שבלא אמרו זמירות ותשבחות לא הוי סעו"מ עי' לעיל. מבואר יוצא שאין בזה מיחוש.

 

אמנם עי' בחדושי מהרצ"א (עמ' קסז') להגאון ר' צבי אלימלך שפירא אב"ד דינוב, והו"ד לעיל. שכתב בדעת הרמ"א בענין זה דיש להחמיר בהא מילתא וז"ל: כתב הרמ"א קצת מצוה ולא החליט למצוה, משמע דעתו להחמיר דהיינו אם מזמינים אותו לסעודת חנוכה ילך שלא יהא בכלל נידוי כו' שכל שנמנו חבריו לדבר מצוה ואינו נמנה עמהם כו' (חגיגה ט:) ע"כ. וזה דלא כמו שכתבנו דליכא למיחש אפי' לדעת הרמ"א. אמנם הוסיף שם שאם הוזמן לב' סעודות אחת של חנוכה ואחת של מצוה ילך דוקא לסעודת מצוה. ושכן לענין נדר לא יאכל. ע"כ. וביאורו שבסעודה זו נלך לחומרא בכל אנפי, כלומר שאם נדר שלא לאכול רק בסעודת מצוה לא יאכל בסעודה זו על אף שצריכים להחמיר לענין אם מזמינים אותו לסעודות חנוכה שילך משום חשש נידוי ונמנו חביריו לדבר מצוה כו', אמנם לדברנו לעיל לית ביה בית מיחוש כלל.

 

אך יש לעיין עכ"פ לדברי הרמ"א שכתב כשאמרו השירות והתשבחות שאז הוי סעו"מ, ואפשר שזה ג"כ לדעת השו"ע וכמ"ש לעיל שכן הבינו כמה אחרונים שו"ע הרב ועוד, אי יודע בוודאות שיאמרו שם ד"צ ושירות ושבחות לה' אי עכ"פ חייב ללכת משום הזמנה לסעודת מצוה.

 

וליבי נוטה לומר שגם בזה מלבד מ"ש לעיל שאין בזה בית מיחוש בפרט לדעת השו"ע, י"ל דהכא שעצם הסעודה אינה סיבת המצוה בעצם אלא רק כשיאמרו ד"ת ושירות לה' שרק אז הופכו לסעודת מצוה וכלשון הרמ"א אין לומר שכשמזמינו מיקרי שמזמינו על עצם סעו"מ כבכל סעו"מ, ויש לעיין.