לתרומות לחץ כאן

הליכה ברחובות בהן יש מצלמות אבטחה בשבת

שאלה:

לאור העובדה שכל העולם ואיפה שרק הולכים מלא במצלמות שמסריטים ללא הפסקה את כל העוברים ושבים עדיף כבר להשאר בבית כל השבת ולא ללכת לשום מקום. לא לביהכנ"ס לא לקידושים לא לשלום זכר וכו'. התפילה בציבור וקריאת התורה עד כמה שהיא חשובה ראשית כל זה חובת הציבור ולא היחיד ומעבר לכך גם עם זה היה חובת היחיד אין לעבור על שום איסור למענה. כשם שעדיף להתפלל בבית מאשר ליסוע ברכב למנין כך עדיף שלא לקיים את כל המצוות הנ"ל תוך כדי הסתמכות על קולות שונות ומשונות של אינו מתכוון ולא ניחא ליה וכו'.

תשובה:

שלום וברכה

אתה מדבר על הסתמכות על הכללים הנ"ל כביכול הם משהו בזוי… ולא היא! מלאכת מחשבת אסרה תורה ואם זה עומד בגדרי ההיתר הרי שזה מותר…

על כל פנים אני מעתיק לך כאן מאמר שפירסמתי בענין זה בגליון בית ההוראה מרכז ההוראה שע"י אוצר הפוסקים:

בגיליון בית ההוראה בחודש תמוז השתא, הובא מאמרו הנפלא של הגאון רבי בן ציון קוק שליט"א מחשובי רבני בית ההוראה, בענין השימוש במצלמות אבטחה בשבת וההגדרה ההלכתית של רישומי מחשב ורישומים דיגיטיליים בכלל, ותמך דבריו בהוראות ששמע בעצמו מגדולי הדור האחרון, שזכה ליהנות מקרבתם בחיבה יתירה. ולחומר הענין ונחיצותו בעת הזאת, כאשר פיתוחים טכנולוגיים מתפתחים חדשים לבקרים, והשאלות חוזרות ונשנות בהיבטים שונים, ראיתי להוסיף כמה הארות קלות מהנלע"ד, אחר דמן המקורות הקדומים קשה לבוא בחקר ההלכה בענינים אלו.

בראשית הדברים נבוא בכמה נקודות שהעלה הרה"ג הכותב במאמרו הנ"ל:

א. לענין מה שהביא בשם הגרש"ז אויערבך שיש חשש בונה מהקלטה על 'דיסקט' מחשב ופלפל בזה, נראה פשוט לכאורה שאין דברי הגרשז"א זצ"ל אמורים אלא באותו דיסקט שהיה מצוי בזמנו, שההקלטה על גביו היתה חד פעמית, ברישומים ממש שלא ניתן למוחקם, ומשום כך סבר שיש בכך חשש בונה, שהרי בתחילה היה שווה הדיסקט פרוטות ועתה נעשה בו שימוש הראוי להשתמר לימים רבים. משא"כ בדיסק קשיח של מחשב או מצלמה, שהוא מיועד לרישום ומחיקה, דפשיטה דאין כל חשש בונה בזה, כיון שלא נשתנה במהותו כלום, ואין כאן אלא שימוש בעלמא לכו"ע. אני מניח שבזה תתיישב גם הסתירה שבדברי הגרשז"א עם שמועתו של הרב וייס הנזכר בדבריו.

ב. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה בהמשך דבריו, על הסברא דמתבדרא בי מדרשא, דכיון שהמצלמה מצלמת בלאו הכי, אין חשש כתיבה במה שאדם מסויים בא לתחומה. והקשה, מאי נפק"מ סו"ס כרגע נעשה הבונה באופן זה ולא אחר. טענה זו אף היא נכונה דוקא בדיסקט שבו אכן יש משמעות לכתיבה כזו ולא אחרת, ולא במצלמה, שמטבעה מיועדת להרבה שימושים ואין משמעות לצילום זה יותר מאחר, והיא עתידה לצלם עוד, ולכן מבחינת חשש בונה אין משמעות לצילום מסויים.

[ובעיקר הדבר קצת ראיה יש לדבר ממש"כ במשנה ברורה (סי' שב ס"ק נה) לענין כביסה המונחת בדלי מלא מים, שאם עברו מי המשרה את הבגד מותר ליטול שם ידים, לפי שגם אם לא יכניס מים חדשים יתכבס הבגד. ואף שכעת הוא מתכבס על ידי אותם מים ששפך, אין זה איסור. הרי שאף שהפעולה משתנה, כיון שהיתה נעשית בלאו הכי באופן אחר, אין בזה ממש].

ג. מה שחילק הגרשז"א זצ"ל בין 'פילם' ל'דיסקט', הוא משום שסבר שבונה שייך בדבר שנגמרה מלאכת הבנין שבו, ועתה מיועד לשימוש, וזה אמת לגבי דיסקט שכך יחס בני אדם אליו, מלאכת הבנין הוא הקלטת הנכתב, והצפייה במחשב אינה אלא שימוש בעלמא. דומה הדבר למכשיר חשמלי, שגמר בנינו בעצם עשייתו, אף שאינו ראוי לשימוש עד שיחובר לשקע חשמלי. בשונה מפילם, שהוא דבר שאינו ראוי לשימוש אדם, ותהליך פיתוח התמונה מבחינת עצם עשייתה מורכב משתי פעולות אלו גם יחד, צילום בפילם, ופיתוחו.

ד. מה שכתב שחשש בונה יש רק בתמונות בהן מעוניין בעל המצלמה, לא ברירא לי, שהרי מלאכת הבנין אינה נעשית על ידי בעל המצלמה, שהוא סיים מלאכתו בערב שבת, אלא על ידי האדם המצטלם, והוא דוקא כוונתו להיפך, אין רצונו שתונצח תמונתו כאשר הוא חודר לבית שלא ברשות. אא"כ נאמר שהואיל ואף אותו פורץ מודה שחשיבותה של המצלמה הוא בכך שהיא מנציחה את מעשיו, אף שאינו מעוניין בכך נחשב הדבר לבנין.

ה. מה שהביא בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל לדמות את הכתיבה והמחיקה על גבי מסך עם כתיבה על גבי בשר, דאסורה מן התורה אף שחמימות העור והזיעה גורמת למחיקתו, תמוה לכאורה, שכן הכתיבה על גבי בשר היא עולמית, אלא שיש מעשה חיצוני שגורם למחיקתו, משא"כ כתיבה במחשב, שמחמת היותה בפולסים של אור תמידיים, היא מעצם מהותה אינה מתקיימת. כלומר, גם אם נניח שכתיבת פולסים שכאלו נחשבת לכתיבה בשבת [ושלא כאלו שסברו שהוא כהבטה במראה], מ"מ מה שהיא נחשבת כדבר שאינו מתקיים הוא לא מחמת פעולה חיצונית שלכיבוי המסך, אלא להיפך, מעצם מהותה היא אינה מתקיים אף לא שבריר שניה, אלא שהיא מתבצעת אלפי פעמים ברצף, ובשלב מסויים היא מפסיקה להתבצע, וזה שונה לגמרי ממחיקה חיצונית של זיעה.

ומכאן גם יש לדון ולומר שאין חילוק בין אם המסך פועל או לא כפי שנהגו לחלק כמובא בדברי הרה"ג שליט"א, שכן פעולתו של הכותב יצרה רק את הפולס הראשון שנשלח למסך, ולגבי השאר הוא כעין בידקא דמיא אחר שפסק הכוח הראשון. אמנם יש לפלפל בזה, וכבר האריכו בזה פוסקי זמנינו בכמה פנים לענין פעולות חשמליות, ואף שכבר נתקבל דלא יחשב כגרמא בעלמא מחמת סברא זו, כיון שהוא דבר המובנה בגוף פעולת המחשב, ודאי היא כתיבה שאינה מתקיימת, ואולי אף יתר על כן, הוא דבר שאין בו ממש.

וביותר יש לדון בזה, על פי מה שאמרו בגמרא (חולין (טז, א, והובא בשו"ע יו"ד סי' ז), שאם קבע סכין בגלגל של אבן או עץ, ומסבב את הגלגל על ידי מים, ולאחר מכן הוא מקרב את צוואר הבהמה שישחט על ידי הגלגל, נחשב הדבר כגרמא והשחיטה פסולה. ואף כאן המצלמה פועלת מאליה כל הזמן, והאדם רק בא לתחומה.

ואף שלענין שבת קיי"ל דהזורה ורוח מסייעתו חייב, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין בכך פטור של גרמא, כבר כתב המג"א (סימן רנב) שהטוחן בריחיים של מים אינו חייב חטאת [ואחרים חלקו עליו], וכתב החתם סופר (הג' שו"ע שם סוף הסימן) לבאר את דברי המג"א, דהנותן חטים לריחיים של מים חשיב כגרמא בעלמא ואינו חייב בשבת. דלא החמירה תורה אלא במלאכה כעין זורה שהיתה במשכן, שאין אפשרות לעשות את המלאכה אלא בגרמא, וכך היא דרכה גם בימי החול, אבל לענין טחינה שעיקרה בריחיים של יד, אין הטחינה בריחיים של מים נחשבת מלאכת מחשבת.

ובנידון דנן ייתכן שכו"ע מודו שאין כאן מלאכת מחשבת, כיון שאין זו הדרך להצטלם. ואם צדקו דברינו, הרי התיר השו”ע (או"ח סי' שלד סעי' כב) גרם כיבוי, ואף הרמ"א שהחמיר מודה בזה לקולא במקום פסידא. ובביאור הלכה שם כתב, שלאו דווקא גרם כיבוי, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופא, אלא אפילו גרם מלאכה דאורייתא מותר. ואם יש חשש של היזק ממוני או גופני, בוודאי נחשב הדבר למקום פסידא.

ו. ומכל מקום אי נהדר לסברא הנ"ל יש לפקפק גם בסברא שהביא הרה"ג במאמרו מהגר"נ קרליץ שליט"א, דכתיבה המתקיימת היא לפי משך הזמן שבני אדם נצרכים לו. שכן כאן מה שהכתב אינו מתקיים הוא לא מחמת המסך שמשחיר לאחר זמן, אלא משום שמעצם מהותו אינו דבר המתקיים, וצריך להתחדש בכל רגע.

ומה שהביא מס' ארחות שבת שדעת בני אדם להחשיבו ככתב לא ברירא לי, שהרי כל בר דעת יודע שכך היא המציאות, ואין מי שסבור שהוא כתב ממש, אלא שגם פעולה כזו ראויה לשימוש אצל בני אדם, אבל מה"ת להחשיבו כתב.

ז. עוד יש להעיר בעיקר ענין זה, שיש לחלק לכאורה בין מצלמות אבטחה המיועדות לטובת האדם המצטלם, כמו אלו המוצבות בעיר העתיקה בירושלים, דלהצד שיש כאן כתיבה הוא חשש פסיק רישא דניחא ליה [דאף שלא ניחא ליה להצטלם בעצמו באופן שאין אדם תוקף אותו, אבל ודאי ניחא ליה בעצם הצבתן], לבין מצלמות של בתי עסק, המיועדות לטובת בעל העסק, דלענין האדם המצטלם הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. אך טעם זה כשלעצמו אינו מספיק, כנודע שנחלקו ראשונים בדין פס"ר דלא ניחא ליה, שלדעת הערוך מותר, אך לדעת התוס’ אסור, ובשו”ע (או”ח שכ, יח) סיים: "והעולם נוהגים היתר, ויש ללמד עליהם זכות… ויש לגמגם בה, וטוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב", וע"ש במשנ”ב (ס”ק נה, בשם הט”ז), וקשה לסמוך על כך להלכה.

ח. לגופם של דברים נראה להוסיף עוד:

בעצם גדרם של רישומים דיגיטליים שאינם נראים על מסך, וכאותם רישומים הנעשים במחשב של המקררים החדישים בזמנינו ואחרים [או במצלמות הנ"ל שאין בהן מסך], אם דינם כבנין כבר ביררנו שלכאורה אין לחוש לכך כלל, אך יש שסברו שיש בכך כתיבה, כיון שהדבר נחקקים כביכול על הדיסק הקשיח של הכרטיס. ומעבר לכך, שהדבר תמוה [ונראה שבאו לכך מחמת שיגרת לשון בני אדם שמכנים זאת "רישומים דגיטליים"], כבר הופרך הדבר מדברי פוסקי הזמן שציין הרה"ג במאמרו הנפלא. ועוד נראה להוסיף לזה ממש"כ בפרי מגדים (משבצ"ז סי' שמג) שכתב: "בחלב ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחברו נותן אותו אצל האש ושלהבת ומתחמם וניכר הכתב המלא, עיין ירושלמי כעין זה, דאם עשה כן בשבת יש לומר דחיוב חטאת ליכא. ומ”מ מדרבנן אסור, דדומה לכותב". ומבאר מדבריו, שאפילו כתיבה ממש, כשאינה ניכרת לעין מחמת כיסוי החלב, אינה אסורה מדאורייתא, וכל שכן בנידון דידן דאין זו כתיבה.

ונראה שכאן אפילו איסור דרבנן ליכא, לא מיבעיא מצד הסברות לעיל, אלא גם אינו דומה לכתב כלל, שכן כאשר אדם כותב בחלב, לאחר שהוא מניח את הגליון אצל האש ניתן לקרוא מה שכתב קודם, אבל בנידון דידן, גם אחר כך לא ניתן לקרוא על הכרטיס עצמו כלום, אלא רק במסך שהוא דבר חדש לגמרי.

אמנם יש חששות נוספים בחיישנים שבמקררים הנ"ל, לסגירת מעגלים חשמליים על ידי שינוי הטמפרטורה, אך נפק"מ רבתא יש בין הנדונים, שכן לענין שינויי הטמפרטורה אין צורך לבטל את פעילות הכרטיס לגמרי, ניתן לאפשר לו להמשיך ברישומיו, ודי בכך שמבטלים את הפעלת המנוע על ידי רישומים אלו, ולקצוב את פעילותו בזמן קבוע. וידוע שיש בשוק שני סוגים של התקני שבת למקררים, וזו בעצם הנפק"מ ביניהם.

ח. עוד סברא להתיר נאמרה בזה ע"פ סברתו המחודשת של האבני נזר (או"ח סימן קצד), בביאור ההיתר לסגור דלת כשצבי נמצא בבית, כאשר אין כוונתו לצידת הצבי אלא לשמירת הבית. ותוכן דבריו, כי מה שאמרו דפסיק רישא אסור מן התורה אף שאינו מתכוין, הוא דוקא במלאכה שאדם עושה בגוף הדבר, כאותו הגורר מיטה וספסל ועושה חריץ, אבל זה שסוגר את דלת ביתו ואינו עושה כל פעולה בצבי, כיון שאינו מתכוין לכך דינו כגרמא בעלמא. וחידוש גדול יש בדבר, שאף שמלאכת הצידה כך היא, וכזורה ורוח מסייעתו הנ"ל, לא אסרה תורה פעולה כזו הנעשית שלא במתכוין ודינה כגרמא. ויש לדון, שאפשר שכך הוא גם לענין אותן מצלמות, שהואיל ומעשיו של האדם אינם בגוף המצלמה, דהוא הולך כדרכו,  גרמא בעלמא היא כיון שאינו מתכוין לכך [ואף שיש לחלק בין הנדונים, דסו"ס נעשית פעולה בגוף המסך, בשונה מצבי שלא נעשה דבר בגופו, מ"מ נראה שמצד הסברא אין בכך חילוק, דהטעם הוא משום גרמא, והיינו שכאשר הפעולה של האדם עצמו אינה נעשית במישרין אלא באופן עקיף, כל שאינו מתכוין לכך דינה כגרמא בעלמא].

סברא דומה מצאתי בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' ס), עיי"ש שהתיר לבקר חולה הנמצא בחדר שיש בו מצלמה במעגל סגור, אף שהתמונות מוקרנות על ידי מסך בכל עת על גבי מסך בחדר האחיות, ונראה טעמו שם דאינו אלא גרמא בעלמא ובחששא דרבנן. 

סוף דבר, הנה דעת התרומת הדשן (הובא במגן אברהם סי' שיד ס"ק ה) דפסיק רישא בדרבנן מותר, ואף שהפוסקים חלקו בזה [ראה מגן אברהם שם], כיון שיש כמה צירופים במקרה דנן, היה נראה להתיר מן הדין גם כאשר יש מסך פעיל, ובפרט שכמעט מן הנמנע להזהר בזה בזמנינו, שהרי במציאות כיום יש לווינים שמסובים את כל רחבי תבל ומראים בכל רגע נתון את מצב התנועה בכל הכבישים, ופשיטא בעיני שבמקומות רבים הכל נצפה במחשבים, אם מטעמי בטחון או תנועה, אף דלדינא בטלה דעתי כנגד כל אותם שצידדו להחמיר בזה.

 

מקורות:

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל