שאלה:
מותר לראות קסמים למרות שאתה יודע שזה אחיזת עיניים
תשובה:
שלום וברכה
כאשר כל הצופים יודעים שמדובר רק בזריזות ידים אין בעיה, ולכן הורו הפוסקים שכאשר מביאים קוסם וכדומה יש לו להראות וללמד כיצד הוא מבצע את אחת הפעולות, וכך כולם יבינו שאכן אין כאן שום דבר מעבר לאחיזת עינים, אולם כאשר הוא מציג את זה באמת ככח שמיימי כביכול משהו אמיתי הדבר אסור. אני בטוח שבמקרה שלך כולם מבינים שזה רק אחיזת עינים ואין איסור.
בעבר ובפרשת בלק ביארנו דברים יסודיים בכך ונזכיר כאן חלק מהם:
בנוגע לאחיזת עיניים, כמתואר בגמרא, מצאנו במשנה (סנהדרין ז, יט; דף סז ע"א) שמי שרק "אוחז עיניים" פטור מעונש. לדעת הכסף משנה והלחם משנה, הכוונה היא שאין עונש כלל על אחיזת עיניים, ולו עונש מלקות על איסור לאו רגיל (הלכות עבודה זרה פי"א, הלכה טו). אולם אחרים (עי' ערוך לנר, סנהדרין שם) ציינו לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין שם) שמבואר שיש עונש מלקות על אחיזת עיניים, ומכאן שיש עכ"פ איסור תורה גמור גם באחיזת עיניים בלבד (ראה גם ביד רמה, סנהדרין סז ע"ב).
הב"ח מציין סתירה נוספת בדברי הרמב"ם בנידון זה (ראה הלכות עבודה זרה, פי"א, ה"ט, שמבואר עונש מלקות לאוחז עיניים), וכותב לתרץ שישנם שני סוגים של אחיזת עיניים: אחיזת עיניים המשתמש בכישוף אמיתי, ואחיזת עיניים שסומך רק על מהירות הידיים, ואינו מסתמך על שום מעשה כישוף. בסוג הראשון מדובר על כישוף שבו מתראה הקוסם כאילו הוא עושה משהו, כשבמציאות הוא לא עושה כלום – ועל כן אינו לוקה, כיון שאין בזה מעשה. אבל בסוג השני, דהיינו אחיזת עיניים שנעשה במהירות הידיים בלבד (הוא אינו עושה שום כישוף, אבל מתראה כאילו הוא עשה משהו על-ידי כישוף), יש מעשה גמור, והוא לוקה מלקות של תורה.
לדעת הב"ח, עולה שיש איסור גמור בעשיית טריקי קוסמות המהווים אחיזת עיניים, ויש בהם איסור מעונן של תורה, מלבד איסור אחיזת עיניים המוזכר בדברי הרמב"ם. הש"ך (יו"ד סימן קעט, סקי"ז) מציין את הלכת הב"ח ומסכים לדבריו, וכך מצאנו גם בחיי אדם (כלל פט, סע' ו) ובמשנת חכמים (סימן מז; וראה גם בפתחי תשובה, יו"ד סימן קעט סק"ז, ודרכי תשובה סל"ז).
בחיי אדם מוסיף שמי שמזמין ומשלם על "הופעת קוסם" עובר על איסור "לפני עוור לא תתן מכשול", ומוסיף על כך שאסור לצפות בהופעה כזו שיש בה קוסמויות אסורות.
מאידך, הרב משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה, יו"ד ח"ד סימן יג) אינו מוכן לקבל הוראת איסור זו, וטוען בתקיפות ש"מהירות היד" אינה יכול להוות איסור דאורייתא. בתוך דבריו הוא מזכיר שהרי מצאנו אנשים מסוימים שנולדו עם כוחות מיוחדים, כגון נפתלי בן יעקב במהירות הליכתו, ושמשון בכוחו. וכי נאמר שאסור לשמשון להשתמש בכוחו המופלא, ואסור לנפתלי לרוץ במהירות מפורזת, משום שהרואה עלול לטעות ולייחס להם כוחות על-טבעיים? הרי שבוודאי אין בזה איסור כלל! כמו כן, כותב האגרות משה, לא שייך לגזור איסור תורה על מהירות היד בנוגע לקוסמויות.
יתירה-מזו, במקום שהש"ך מציין לדברי הרמ"א (תשובה סימן סז) כראיה לפסק הב"ח, הרב פיינשטיין זצ"ל רואה מכאן דווקא ראיה שלא כדברי הש"ך, ומוציא מתוך דברי הרמ"א מקור שאין שום איסור באחיזת עיניים בעלמא. לפי דברי האג"מ זוהי אף שיטת הרמב"ם, עיי"ש.
למרות שנזהר האג"מ מלחלוק על דברי הקדמונים, הוא ממשיך לכתוב שאילו היה נשאל בעניין זה, הוא היה משתדל שלא להשיב. ואילו היה נלחץ, הוא היה משיב שהדבר מותר, בתנאי שהקוסם מכריז שאין במעשיו שום שימוש בכוחות על-טבעיים, ורק מהירות הידים ושאר תחבולות בדרך הטבע.
בדומה לכך, הרב בצלאל שטרן (בצל החכמה, ח"ד סימן יג) מציין לדברי כמה ראשונים שסברו שאיסור אחיזת עיניים לא נאמר אלא בשימוש בכוחות כישוף "אמיתיים", ולא בתחבולות על דרך הטבע. כך מצאנו גם בדברי יציב (יו"ד סימן נז) שיש להקל על פי דברי החינוך (מצווה רנ), בתנאי שמצהיר הקוסם שאין במעשיו שימוש בכוחות על-טבעיים. תשובות והנהגות (ח"א, סימן תרנה) מוסיף לציין בשם החזון איש שאין איסור באופן שידוע לקהל שמעשי הקוסם אינם אלא קוסמויות.
על פי מה שהקדמנו בגדרי גניבת דעת, נראה שיש להבין את הפער בין גישת דורות קדמונים לעניין אחיזת עיניים, לבין גישת פוסקים בני זמננו. השינוי בפסיקת ההלכה נובע, לכאורה, משינוי חברתי כללי בתפיסת הקוסמות.
כשבדורות קדומים ההמון האמין בלי ספק בכוחות על-טבעיים, היום (בודאי בעולם המערבי) ההמון בז לאותם כוחות, וככלל אינו מאמין בהם מאומה. כשנעשה קוסמות בימי הביניים, ההמון היה תופס את האירוע כתופעה על-טבעית; היום, לא יעלה על דעת הקהל תופעה על-טבעית, ובמקום זאת הקהל יתמהה לעצמו איך הקוסם הצליח "לרמות" אותנו במיומנות כה רבה.
לפ"ז נקל להבין למה פוסקים קדמונים ראו בקוסמות גניבת דעת, וגם הגדירו אותה כאופן מסוים של איסור "מעונן" – כשלעומת זאת, פוסקי זמננו רואים בקוסמות תופעת בידור מותרת. כפי שהרמב"ם, והחינוך כותבים, הרוע של "אחיזת עיניים" טמון במה שאנשים יבואו להאמין שהבלתי-אפשרי הוא אכן אפשרי, ולהסיק מסקנות שנוגדות את עקרונות התורה. וז"ל הרמב"ם בסוף דבריו הנ"ל (בספר המצוות): "וההפסד המגיע מזה גדול מאד, כי ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד, ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה, והבן זה".
לקהל של היום, החשש שיבואו לידי אמונות טפלות, אמונות הנוגדות את יסודות התורה, וכדו', כמעט ואינו ריאלי. אי-לכך, הדעת נוטה להיתר, כפי שנקטו פוסקי זמנינו.
עקב כך שאין אף אחד ש"נגנב דעתו" להאמין בכוחות על-טבעיים, הרי שלא שייך כאן איסור גניבת דעת. בנוגע לאיסור כישוף, ניתן להציע שלדעת אותם ראושנים האוסרים "אחיזת עינים" כאופן של איסור "מעונן", האיסור אינו שייך אלא בתרגיל טבעי שמתכוון להראות כתופעה על-טבעית.
ונראה שזהו שכתב הרדב"ז (מצודת דוד סימן סא) בביאור דעת הרמב"ם, עיי"ש שלדעת הרדב"ז עצמו לא אסרה תורה אלא מעשה כישוף ממש (כישוף "אמיתי"), וכן הורה להיתר באחיזת עיניים בלבד בתשובותיו (סי' אלף תרצה). אולם בדעת הרמב"ם מודה רדב"ז שיש איסור אף באחיזת עינים, ופירש רדב"ז דהיינו משום שסבר הרמב"ם שכל כוחות הכישוף אינם אמיתיים ואין להם אחיזה במציאות כלל (ראה בכך בביאור הגר"א, יו"ד סימן קעט, סי"ג). מאחר וסובר הרמב"ם שכוחות הללו אינם קיימים, ממילא צריכים להבין את האיסור דרך גרימת אחרים להאמין בכוחות שאינם מציאותיים כלל, ועל דרך שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ם בספר המצוות.
אי-לכך, בזמנינו שהסיכוי שקהל יבוא לידי אמונות כנ"ל קלוש ביותר, יש בודאי מקום להקל, וכפי שהורו הפוסקים הנ"ל.
