חיוב הקבורה וצורתה

בס"ד מאמר השבוע עוסק בחיוב קבורה, מהו החיוב לקבור את המת? האם החיוב מדאורייתא? האם יש חיוב לקבור דוקא בקרקע? האם יש הבדל בין ארץ ישראל חו"ל או ירושלים? מהו הטעמים שצריכים לקבור את המת? ומה הוא פועל לנפטר? האם ראוי לגרום לעיכול מהיר של הבשר? או למנוע את עיכול הבשר? האם ניתן לקבור בקומות? מה הדין כשאדם נקבר בקומות? מה הדין לשרוף את הגופה? והאם ניתן לקבור את האפר בדיעבד לאחר שנשרף?

חיוב הקבורה וצורתה

בפרשתנו מסופר על קבורת שרה אמנו, ועל קניית מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו על מנת לקבור את שרה אמנו. במאמרנו השבוע נעסוק בחיוב הקבורה, עניינה ומעלתה.

בפרשה עולה החשיבות הרבה של מצות הקבורה, ועל המאמץ שאברהם אבינו עשה לקבור את שרה אמנו כראוי, ועל הון העתק שאברהם אבינו שילם על מערת המכפלה ארבע מאות שקל כסף. [במאמר מוסגר נציין כי נהוג היום ששקל כסף הוא כ20 גרם כסף טהור, כלומר 400 שקל כסף הוא כ8 קילוגרם של כסף טהור. ובתרגום לשווי הכסף בימינו, שקל מדינה הוא 4 זוז, אך כאן היה מדובר בשקל צורי השווה פי 8 כלומר 24 זוז. בימיהם 200 זוז הספיקו לפרנסת אדם למשך שנה, כך שבמילים אחרות כשעפרון החיתי אמר (בראשית כג טו): 'אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא', הוא דיבר על סכום כסף המאפשר לו להתפרנס במשך 48 שנה… ובכך מובן הביקרות של חז"ל על חמדנותו של עפרון ועל כך שהוא שהוא אמר הרבה ועשה מעט].

חיוב הקבורה

חיוב קבורה מורכבת משני חיובים איסור לא תעשה ומצות עשה. נאמר בתורה כי אדם שחטא בפשעים הקשים ביותר לאחר שסוקלים אותו יש לתלות את גופתו על העץ. [לדעת רבי אליעזר כל מי שהתחייב בעונש של סקילה נתלה, ולדעת חכמים רק מי שגידף את השם ועובד עבודה זרה נתלה לאחר סקילתו]. אולם אף שהמדובר בחוטא החמור ביותר, התורה מצווה עלינו (דברים כא כג): 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'.

בגמרא (סנהדרין מו:) נלמד מכך שיש איסור דאורייתא של לא תלין על כל מת שאינו נקבר, ולא רק אדם התלוי על עץ מחמת חטאו. הגמרא שם מספרת כי מלך פרס 'שבור מלכא' שאל את חכמים מנין נלמד שיש חיוב קבורה ואינה אלא מנהג בעלמא, ולא השיבו לו. ואומרת הגמרא שאילו היו משיבים לו שהדבר נלמד מקבור תקברנו היה אומר להם שדי לקבור את המת בארון, ואין צריך לקוברו דוקא בקרקע, אך חכמים דרשו מכפל הלשון שהקבורה צריכה להיות דוקא בקרקע, אך מלך נכרי אינו מסוגל להבין ענין זה, ולכן לא השיבו לו על שאלתו.

הרמב"ם במנין איסורי הלא תעשה (ל"ת סו) כתב שהאיסור הוא רק להלין את התלוי כיון שבכך מתחלל כבוד שמים שניכר שאדם עבר על עבירה חמורה של מגדף או עובד עבודה זרה. אך במנין מצות העשה (עשה רלא) כתב שנלמד מכאן חיוב קבורה בכל מת. ונראה מדבריו שהמלין מת אינו עובר באיסור לא תעשה אלא מבטל מצות עשה. אמנם הרמב"ם (סנהדרין פט"ו ה"ז-ח; אבל פ"ד ה"ח) בספרו כתב שאיסור הלאו אמור בכל מת ולא רק בהרוגי בית דין.

וכן מנו הסמ"ג (ל"ת קצז; עשה קד) הרמב"ן (השגות לסהמ"צ שורש א ד"ה והתשובה הג') והחינוך (מ' תקלו; תקל"ז) את חיוב הקבורה בכל מת כשני מצות, הן איסור לא תעשה והן חיוב עשה. וראה הלכות גדולות (ל"ת רכד; עשה לד).

אך דעת הרדב"ז (אבל פ"ד ה"ח) שמה שכתב הרמב"ם מצות לא תעשה, היינו איסור לא תעשה מדרבנן, משום שאיסור הלא תעשה מדאורייתא אמור רק במי שנתלה. אך מדברי הרדב"ז עצמו בתשובותיו (ח"א סי' שיא) נראה שסבר שיש גם איסור לא תעשה מדאורייתא וגם איסור עשה.

וכן דעת הפוסקים שחיוב הקבורה הוא מדאורייתא. [ראה בחוות יאיר (סי' קלט) שבתחילת דבריו הסתפק בכך, אולם למסקנא נראה שהכריע שהוא מדאורייתא].

בארץ ישראל

שיטת הרמב"ן (דברים כא כב; השגות לספר המצוות שורש א התשובה הד') שעל הלנת המת בארץ ישראל יש איסור נוסף של 'וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה' והיינו לגרום טומאה בארץ ישראל, והמלין מת בארץ ישראל עובר על שתי לאוים ועשה. ואיסור זה נוהג אף במת נכרי. וכן פירשו הרד"ק (יהושע י כז) ורבינו יוסף בכור שור (דברים כא כג) והאברבנאל (יהושע ח כט) שבארץ ישראל יש גם איסור נוסף לגרום טומאה. והובא במהרש"א (סנהדרין מו: ח"א ד"ה לשני).

בזוהר (תרומה קמא. ויקרא כה:) מובא שכוונת הפסוק, שבלילה כח הטומאה שורה על הארץ, ובארץ ישראל אין לה על מה לשרות מחמת קדושת הארץ, ואם יש מת שאינו קבור כח הטומאה שורה על הארץ. וכן פירש האבן עזרא (דברים כא כג). וביאר הנצי"ב (העמק דבר כא כג) שכוונת הכתוב שמצוה זו נוהגת גם בחוץ לארץ, אך בארץ יש איסור נוסף אף על מת נכרי, ולכן הוסיפה התורה טעם נוסף השייך רק בארץ ישראל.

אולם לא מצינו אצל שאר מוני המצות שמנו מצוה זו כמצוה נפרדת, וכן לא נזכר חילוק בשולחן ערוך ומפרשיו בין ארץ ישראל לשאר העולם. ונראה שהם למדו שהוא תוספת טעם שעבירה זו מסוגלת לטמא את אדמתך, אך אינה עבירה נוספת.

 

בעקידת יצחק (בראשית שער כב – חיי שרה) והאברבנאל (בראשית כג) פירשו, שאין כוונת התורה שלא תטמא בטומאה רוחנית, אלא שלא יעלה עיפוש וטומאת האויר, ויגרום למחלות ומגיפות באדמתך. ולפי זה האיסור הוא בכל מקום.

בירושלים

בגמרא (ב"ק פב:) נאמר שאין מלינים את המת בירושלים, ופירשו השיטה מקובצת והים של שלמה (שם) שכוונת הגמרא אף לכבודו של המת שמותר בשאר העולם, בירושלים הדבר אסור. וכתבה הגמרא שמקור הדבר הוא 'גמרא'. ופירש רש"י (שם) שמסורת היא בידינו ולא נמסר לנו טעם לדבר. ולפי זה כתבו בכפתור ופרח (פ"ו) ופאת השולחן (סי' ג סעיף כג ובבית ישראל שם) שהדבר נוהג אף בימינו. אמנם הרדב"ז (ח"ב סי' תרלג) סבר שהטעם הוא משום שאסור להרבות טומאה בירושלים, וכיון שאנחנו טמאי מתים לא נהגו בכך בימינו. [הרדב"ז היה רבה של ירושלים].

בגשר החיים (ח"א פ"ז סעיף ג אות ג) כתב שאיסור זה של הלנה בירושלים מעיקר הדין נוהגת רק בירושלים המקודשת, ולא בכל העיר. וראה שם את גבולות ירושלים המקודשת, ויש בכך מספר רב של שיטות. [החומות בימינו נבנו בתקופה מאוחרת, ואינם בהכרח תואמים את ירושלים העתיקה המקודשת].

והוסיף שם בגשר החיים שרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט הזדרז תמיד שיקברו את המת מיד, ואף כשנפטר באמצע הלילה. וזכור לו רק מקרה אחד שבו התיר להמתין, בפטירת המהרי"ל דיסקין שנפטר שעה לאחר מעריב, וחשש רבי שמואל סלנט שאם ההמונים ידחפו בין סמטאותיה הצרים של ירושלים בלילה יבא הדבר לידי סכנת נפשות רח"ל, ולכן הורה להמתין לבוקר.

הליכה בדרכיו של הבורא

מלבד החיוב של קבורה המבוארת בפסוקים אלו, נאמר בגמרא (סוטה יד.) שיש חיוב נוסף מצד מצות גמילות חסדים והליכה בדרכיו של הבורא, ובהלכות גדולות (עשה לד) מנה מצוה זו של קבורת מתים משום הליכה בדרכיו של הבורא כמצוה נפרדת. אולם הרמב"ן (השגות לספר המצות שורש א התשובה הד') כתב שאינה נמנית כמצוה בפני עצמה אלא כחלק ממצות הליכה בדרכיו של הבורא, אולם יש מצות עשה של קבור תקברנו, ומלבד זאת היא כלולה גם במצוה הכללית של גמילות חסדים והליכה בדרכיו של הבורא.

טעם המצוה

בפסוק נאמר טעם המצוה 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי', והמשנה (סנהדרין מו.) מבארת כיון שהאדם נתלה על חטא חמור של גידוף שמו יתברך או עבודה זרה, כאשר אנשים יראו את האדם התלוי וידברו על כך מתחלל שם שמים. אולם בגמרא (סנהדרין מו:) מובא טעם נוסף בברייתא, שהאדם נברא בצלמו של הבורא, וכאשר רואים את האדם תלוי יש בזיון לצלם אלוקים. משל לשני אחים תאומים זהים, אחד התמנה למלך והשני היה ליסטים, לימים נתפס השודד ונתלה, ואנשים אמרו הנה המלך תלוי, מיד ציווה המלך והורידו את אחיו משום כבוד המלכות.

וכתב האור שמח (סנהדרין פט"ו ה"ח) שהטעם הראשון שידברו על חטאו של התלוי, ויתחלל כבוד שמים שייך רק בתלוי. ויסוד הדברים כתובים ברמב"ן (דברים כא כב) שיהושע הוריד את מלכי כנען התלויים אף שלא שייך בהם הטעם שידברו על החטא של מגדף או עבוד עבודה זרה, משום שיש את הטעם שכל הנברא בצלם אלוקים יש בזיון שיהיה תלוי. וכן יש איסור מיוחד להלין מת בארץ ישראל.

ועוד כתב הרמב"ן שלפי הטעם הראשון אף שטעם זה שייך רק בחוטא שנתלה, ואילו האיסור שלא להלין שום מת, אין זה טעם המצוה אלא שהתורה אמרה שלמרות שחטא והיה ראוי שנבזה אותו לגודל חטאו, מכל מקום כיון שהדבר גורם לבזיון כבוד שמים אסור להלינו על העץ.

הגמרא (סנהדרין מו: ע"פ פירוש רש"י) הסתפקה האם חיוב הקבורה הוא משום שהתורה לא רצתה שיתבזה המת לעין כל, שיראוהו כיצד המת נרקב ונבקע. או שחיוב הקבורה הוא משום שבשעה שמורידים ומשפילים את האדם שהוא נקבר בתחתיות ארץ, יש לאדם כפרה בהטמנה זו.

ומבארת הגמרא שההבדל בין הטעמים הוא האם אדם יכול לצוות שלא יקברו אותו לאחר מותו, אם הטעם הוא משום שיש כאן בזיון לצלם אנוש שהוא נרקב לעין כל, אין לו זכות לצוות שיבזו צלם אלוקים, ואין לצוואתו שום משמעות. אולם אם חיוב הקבורה היא משום כפרה לנפטר, אם האדם מוותר על הכפרה אין חיוב לקוברו. הגמרא נשארה בספק, וכך גם נפסק להלכה (שולחן ערוך ובית יוסף יו"ד סי' שמח סעיף ב) יש להחמיר כשני הטעמים. ובפוסקים נראה ששני הטעמים קיימים, אך הנידון הוא מכח איזה טעם הוא מצות עשה ועובר על לא תעשה כאשר אינו מקיים את חיובו.

הרש"ר הירש (דברים כא כב) העיר שאף שבגמרא (ברכות יט:) מבואר שחיוב קבורת מת מצוה הוא משום כבוד הבריות, וכן מצינו שמותר להלין את המת לכבודו של המת, ואם בהכרח שטעם הקבורה הוא משום בזיון המת. מכל מקום ספק הגמרא הוא האם מה שצריך לקבור את המת בקרקע דוקא הוא משום שבמקום זה אינו יכול לבא לידי בזיון כלל או משום כפרה, אף שעיקר המצוה הוא משום מניעת בזיון המת.

לסיכום: מצינו כמה טעמים במצוה זו, חיוב שלא ידברו על חטא התלוי, וטעם זה שייך רק בחוטא. חיוב שלא לבזות את צלם אלוקים בכך שהוא תלוי, או בכך שניכר כיצד הוא נרקב. וחיוב מצד שהוא כפרה לנפטר. וכן דעת חלק מהראשונים שבארץ ישראל קיימת מצוה נוספת שלא לגרום לטומאה בארץ ישראל. או שהתורה נתנה טעם נוסף למנוע מגיפות ומחלות.

בזיון המת

בזוהר (נשא קמג:) ביאר הטעם שנאסר הלנת המת, שנאמר (תהלים מט יג): 'וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ'. וכיון שהאדם הוא יקר ונזר הבריאה, נאסר להלין את גופו, משום שאם יבזוהו בלינת המת יהיה דומה לבהמה. ויש כאן יסוד חשוב שחינך לכך רבות הסבא מסלבודקה הקרוי גדלות האדם, כאשר האדם מכבד את עצמו ואת האדם שבו, הדבר גורם לו להתנהג בצורה נעלה ומרומת יותר. ואילו כאשר אדם מזלזל בכבוד האדם שבו, הדבר גורם לו להתנהג כבהמה.

זירוז כפרת המת

הרמ"א (יו"ד סי' שסג סעיף ב) פסק שמותר להניח סיד על גוף המת כדי שיתעכל מהר. וביאר הט"ז (סק"ג) שהדבר נלמד מהפסוק (איוב יד כב): 'אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל', שכל עוד שבשרו קיים, אין הנשמה נחה מהדין שנעשה בה. אמנם הפתחי תשובה (סק"ה) הביא שאין אנו נוהגים לשפוך סיד, כפי שכתב ההר אבל (ענף יא) שאף שמותר אין לעשות התחכמות נגד פעולותיו של הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום כתב האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קמג) שאסור למנוע את עיכול הבשר, והעושה כן גורם צער גדול למת.

האגרות משה העלה שיש 3 דרגות בכפרה: מי שנהרג ע"י המלכות, מתכפר לו מיד אף שלא זכה להגיע לקבר ישראל. אדם שנהרג ע"י בית דין כדין מחמת חטאיו, בודאי אינו מתכפר לו עד שנקבר, אולם כתב האגרות משה שיש שתי דעות האם מתכפר לו מיד כאשר יש לו מעט צער בקבר, או שמתכפר לו רק כשהבשר מתעכל. אולם אדם רגיל שנפטר, בודאי אין מתכפר לו עד שכל הבשר מתעכל.

קבורה בקומות

בשנים האחרונות נוצר מצב מצער בישראל שהמדינה מסרבת להשתתף בקבורה שאינה בקומות, ולעיתים קרובות אין לאדם כמעט אפשרות לקבור את קרוביו שלא בקומות. ויש פולמוס הלכתי רחב על הנושא האם מקיימים בכך מצות הקבורה. נושא זה הוא רחב, והוא גם תלוי בנתונים בשטח המשתנים כל הזמן, ואינו דומה מבנה קבורה אחד למשנהו, בפרט חלוק קבורת קומות שבה הנפטר טמון באדמה, המחוברת לצלע הר, לבין מבנה בטון המכיל חללים שלתוך מוכנס הנפטר בתוספת שק עפר. אך ניתן סקירה קצרה על הנושא בכללותו, ועל הבעיות השונות שעוררו הפוסקים במבני קבורה אלו.

האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קמג) נשאל על מקרה שבה נמכר לקהילה הרפורמית חלק מבית הקברות בקליבלנד על מנת להקים שם מבנה קבורה מבטון, שבכל קומה ישנם כוכים שבתוכו קוברים את המת. והשיב שאדם הקובר את המת בקבורה עובר בכל יום על איסור לאו ועשה של הלנת המת, כיון שצריך לקבור את המת דוקא בקרקע, ואסור להניחו בארון, כמבואר בגמרא.

איסור נוסף הוא כיון שככל שהבשר מתעכל יותר מהר יש כפרה למת, וכאשר מעכבים את עיכול הבשר הדבר גורם צער גדול למת, ובקבורה בבטון הגוף מתעכל באיטיות גדולה מאד, הרבה פחות מאשר בקבורה באדמה רגילה, והוא עובר בכך איסור על כך שגורם יסורים קשים למת שלוקח זמן רב עד שיזכה להתכפר. ולאדם שקבר שם את המת אין כפרה עד שהמת ימחל לו על הצער הנורא שעבר מחמתו. ואין סיבה שהמת ימחל לו על הצער שגרם לו בלי הנאה ותאבון.

והוסיף עוד האגרות משה שמצינו (מגילה כו:) שספר תורה שבלה גונזים אותו ליד תלמיד חכם, הרי שיש מעלה להקבר ליד דברים שעשו עמהם מצות ודברי קדושה, ומשכך נלמד שיש בזיון גדול להקבר ליד מקום שעושים בו עבירות חמורות אלו. ולכן יש לעשות כל מאמץ לערער על המכירה בבית המשפט, ולהוכיח שלא היו למוכרים סמכות לדבר הנוהג את ההלכה.

אולם בתשובה נוספת (שם סי' קמד) כאשר נשאל האם להסכים לפשרה מסוימת, שאם לא יסכימו לו יש סיכוי שהשופט יקבל לגמרי את עמדת הרפורמים, השיב שניתן לעשות כן, כיון שמסתבר שכיון שהבנין מחובר לקרקע, הקבור בתוכו נחשב קבור בקרקע, וגם בטון נחשב אדמה, אלא שאינו קבורה ראויה, והעלה שאסור רק מדרבנן, ובנוסף מטרת בניית המבנה הוא להדמות לגוים הקוברים בצורה זו שלא כנהג ישראל, ודבר זה גורם צער ובזיון למתים, וכן הוא גורם צער רב למתים שעיכול הבשר מתארך זמן רב. ומשכך התיר להגיע לפשרה אך דרש שיתעקשו שהדרך למבנה זה והכניסה לא יהיה בשום אופן דרך בית הקברות של שומרי התורה, וכן שיהיה מחיצה של י' טפחים בין בית הקברות הרגיל למבנה זה.

שמעתי מסבי שליט"א, שהגאון רבי דוד פיינשטיין זצוק"ל – שהשבוע נתבשרנו בבשורה המרה והקשה שהוא הסתלק מעמנו – אמר לו בשם אביו האגרות משה שהוא סידר את שתי התשובות בזו אחר זו, לא משום הסדר הכרונולוגי או סדר ההלכות בשולחן ערוך, אלא כד להורות כיצד יש להתייחס לנושא זה לכתחילה, וכיצד יש להתייחס לנושא זה בדיעבד לאחר מעשה כאשר אין אפשרות אחרת.

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות יו"ד ח"ב סי' סד) העלה טענה נוספת כנגד מבני הקבורה, שהרי נאמר ברש"י (סנהדרין מו:) שהכפרה ע"י הקבורה הוא כאשר טומנים את המת בתחתיות ארץ, ובנוסף הביא את דברי הדודאי השדה (לתלמיד החתם סופר סי' ל) שכתב להמנע מקבורה במבנים אלו אף אם יתברר שאין בעיה הלכתית, כיון שבכל הנוגע למנהגי מתים המנהג חמור יותר ואין לשנות כלל מהמנהג. וכתב שאם יהיה צורך יש לקבור במקומות מרוחקים. כלומר שהחשיבות של האפשרות של הקרובים לפקוד את הקבר אינה מצדיקה לקבור במקומות אלו, ואין יש מחסור בקברים במרכז הארץ שיקברו בנגב ומקומות שוממים מרוחקים.

אולם הובא בשמו (ישא יוסף יו"ד ח"א סי' סד) שלמעשה ברוב המקרים בדיעבד הורה שאין הדבר מתיר לפנות את המת מהקבר, כיון שאי אפשר לומר שמעיקר הדין לא התקיים מצות הקבורה, מלבד במקרים בודדים של תלמיד חכם שאין הדבר מכבודו להקבר בקבר כעין זה.

בדומה לכך כתב התשובות וההנהגות (ח"ו סי' רכג) שלכתחילה בודאי אין לקבור במבנה כזה, אך בדיעבד נראה שאינו עובר על איסור הלנת המת. אך בתשבות והנהגות הורה שראוי לפנותו כיון שאינו כפרה מושלמת למת, ואף שאסור לפנות מת כיון שהדבר גורם צער למת, כאן עדיף לפנותו כדי שיתכפר לו במהרה.

שריפת גופות

המלמד להועיל (יו"ד סי' קיג-קיד) כתב שאדם שנשרף באונס, אף שאפר אדם אינו מטמא (נדה כז:), ולכן אין חיוב לקבור את האפר, מכל מקום יש בכך בזיון ואף כפרה מתקיים גם בקבורת האפר. אולם דן האם לקבור אפר של מי שציוה לשרוף את גופתו.

בנושא זה היה בגרמניה ויכוח גדול בין רבני גרמניה הגאון רבי מאיר לרנר רבה של אלטונא (הדר הכרמל יו"ד סי' סט וחיי עולם) אסר להתעסק בקבורת אפר רשעים אלו. מאידך הגאון רבי חנוך ארנטרוי רבה של מינכן (קונטרס חקר הלכה על הנ"ל), השיג על הפסק הנ"ל, וסבר שעדיין נשאר חיוב קבורה שמא נשאר עצם כשעורה שלא נשרף, וכן משום שהאפר אסור בהנאה, וזה מחייב קבורה ככל איסורי הנאה שיש דין לקוברם, ולכן יש חובה לקבור את האפר במקום צדדי בתוך בית הקברות.

למעשה האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קמז) הכריע שאפר של נפטר אינו צריך קבורה, ואין להניח לקבור אפר של מי שציווה לשרוף את גופו בבית קברות יהודי.

אולם ביחס לקדושי השואה שנשרפו על קידוש השם יש לציין כי מי שנהרג ע"י המלכות, ובפרט כאשר נהרג על קידוש השם אינו זקוק לכפרה של הקבורה, וכפי שנאמר בגמרא (סנהדרין מז.) על הפסוק (תהלים עט ב): 'נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ', שלא מדובר בבני אדם שהיו עבדי השם וחסידים בחייהם, אולם כיון שנהרגו ע"י המלכות הרשעה שלא כדין נקראים עבדיך וחסידך, והם אינם זקוקים לעוד כפרה נוספת, אולם מי שנהרג ע"י בית דין מחמת שהתחייב מיתה, אף שיש מעט כפרה במיתתו זקוק עדיין לכפרה ע"י הקבורה. ולכן קדושי השואה אף שלא זכו לקבורה ונשרפו בעצם רציחתם ע"י הצוררים הנאצים ימ"ש זכו לכפרה.

סיכום

יש מצות עשה המחייבת לקבור את המת בקרקע ולא בארון, ולדעת רוב הפוסקים יש גם איסור לא תעשה שלא להלין את המת, אולם לכבודו של המת מותר. לדעת הרמב"ן בארץ ישראל יש איסור נוסף לגרום טומאה בארץ ישראל. וכן יש מסורת המובאת בגמרא אף שלא נודע לנו טעמו שבירושלים המקודשת אין להלין את המת אף לכבודו. כמו כן עיסוק בקבורת המת הוא בכלל גמילות חסדים והליכה בדרכיו של הבורא.

הטעם שיש חיוב קבורה הוא מחמת בזיון צלם אנוש בכך שרואים אנו כיצד הוא נרקב, ומצד כפרה לנפטר בקבורתו בקרקע. וככל שהבשר מתעכל מהר יותר כפרתו מהירה יותר ולכן יש להמנע לקבור מת בצורה המעכבת את עיכול הבשר.

בנושא קבורה בקומות ישנם מספר בעיות, האם לכתחילה הוא נידון כקבורה, והאם יש בכך כפרה לנפטר, או לפחות כפרה מושלמת. יש לשים לב שישנם הבדלים רבים בין מבני הקבורה השונים ויש לכך משמעות הלכתית. לכתחילה ראוי להמנע בכל מחיר שלא להקבר בצורות אלו, אך בדיעבד יעשה שאלת חכם.

השורף את גופת המת מבטל את מצות הקבורה ומונע מהנפטר כפרה, ואין אפשרות לתקן זאת, מכל מקום ראוי לקבור את האפר שמא נשאר עצם כשעורה, וכיון שיש בכך מעט בזיון לצלם אנוש ויש אומרים שיש מעט כפרה. אמנם באדם שציווה לשרוף את גופתו נחלקו הפוסקים האם ראוי להתעסק בגופתו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *