חיוב מזונות בבנו מאשה נכרית

שאלה:

שלום וברכה. יהודי שהינו אב ביולוגי לילד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה (האם התגיירה לפני לידתו). אחרי הגירושין אם הילד קבלה החלטת ערכאות ומקבלת על פי החלטה זו מזונות. האם ניתן לשלם את הכספים הללו ממעשר כספים היות ועל פי דין תורה אין כלל חיוב לשלם אותם?

תשובה:

שלום וברכה

לגמרי לא חד משמעי שאב ביולוגי לבן מאשה גויה פטור ממזונותיו של בנו, ראה במקורות שהעתקתי מספר משנת הכתובה לרבי משה קליין, שלדעת בעל האגרות משה יש חיוב מזונות.

מקורות:

בנו מנכרית

יב. אדם הבא על נכרית והוליד ממנה בן, אין בנו מתייחס אחריו, ואינו חייב במזונותיו. דין זה אמור אף בגר שנתגייר ובנו עמו, שאין בנו מתייחס אחריו משום דקי"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [ראה יבמות סב ע"א, טוש"ע יו"ד סי' רסט], ולפיכך, אינו חייב במזונותיו[1]. וכן הדין בעבד כנעני שאין בנו מתייחס אחריו[2]. אולם, יש אחרונים שסוברים שאף באופנים אלו חייב האב לזון את בניו, ובטעם הדבר ראה הערה[3].



[1] ואף על פי שיש סוברים שאדם שמתגייר ובניו עמו חייב לדאוג למילתם [ראה ס' דרך פיקודיך עשה ב חלק הדיבור ס"ק כט], ומוכח שיש לו עמהם יחס במידת מה, כבר חלקו עליו האחרונים, וכפי שנתבאר בספרנו משנת הגר (פ"א דין לט), וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ז סי' לב) מש"כ בזה. ונראה, דאף לדעה זו, הלכה מסוימת היא לענין מילה, אולם לשאר דינים, כיון שאין להם דין קורבה לענין איסור ערוה, כ"ש שאינו חייב במזונותיהם.

[2] עבד כנעני

עבד כנעני אין בנו מתייחס אחריו, כמבואר בסוגית הגמ' ביבמות (סב ע"א), קידושין (סט ע"א), וב"ק (טו ע"א), וראה רמב"ם (הל' אישות פט"ו הל' ו). מיהו יעוי' תוס' בנזיר (סא ע"ב ד"ה אי הכי), דנראה מדבריהם דעבד שייך בדין ירושה, ומשמע שיש לו יחס עם אביו בענין מה. וכן נראה לפמש"כ התוס' בחגיגה (ב ע"ב ד"ה לא תהו) דעבד חייב בפריה ורביה, ומוכח שבניו מתיחסים אחריו, שאם לא כן בלאו הכי לא יוכל לקיים מצותו. אולם להלכה נקטינן דעבד אינו מצווה בפריה ורביה, וכמבואר ברמב"ם (שם), ולפי"ז אין מכאן ראיה.

חציו עבד חציו בן חורין                      

לענין חציו עבד חציו בן חורין, עי' מנחת חינוך (מצוות א, נא, רסד, תרצז), דחלק הבן חורין שבו יש לו יחס, ולפי"ז נראה שיש לחייבו במזונות בניו מחמת חלק הבן חורין שבו. ועי' חי' חת"ס (גיטין מג ע"א), דישראל הבא על חציה שפחה חציה בת חורין, אף שאין קידושיו תופסין בה, מ"מ בנו מתייחס אחריו, כיון שהוא בר קידושין באשה אחרת, וכ"כ בדבר אברהם (ח"א סי' ה אות ג בהגה'), ובס' אמרי משה (סי' כז אות ח). ולפי"ז שפיר יש לחייבו במזונותיו.

כמו כן, לסברת האגרות משה המובאת בהערה הבאה, בלאו הכי יש לחייב את האב במזונות בניו בכל אלו המקרים, משום דין "אתנן".

[אדם שמת וחזר וחי ע"י נס, אינו נחשב לאדם אחר, ומתייחס אחר אביו, כ"כ הגרש"ז אויערבך בקובץ נועם ח"א עמ' קנו, וכן מצדד הגר"ח קנייבסקי בספרו שיח השדה עמ' כח, ועיי"ש שהאריך בראיות, וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' תא].

[3] בנו מן הנכרית

הבא על הנכרית אין בנו מתייחס אחריו [ראה רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב הל' ז, ע"פ סוגית הגמ' ביבמות כג ע"א]. ומשום כך נראה שאינו חייב במזונותיו [ואף על פי שבאו"ז הל' יבום סי' תקצה כתב שבן הנכרית מתייחס אחר אביו לענין איסורי ערוה מדרבנן, וכן הובא להלכה ברמ"א אבהע"ז סי' טו סעי' י, נראה דחומרא בעלמא היא האמורה לענין איסור ערוה, ואינו מעיקר הדין. וראה חלקת מחוקק שם ס"ק ג ובית שמואל שם ס"ק ח, שפקפקו הרבה בשיטה זו].

אמנם, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קמג) דן אם האב חייב במזונות בנו הנולד לו מן הפנויה, וכתב, דלא מבעיא באנוסה דפשיטא שהוא חייב במזונותיו, משום "דין מזיק", שהרי הוא גרם לה שתתעבר שלא ברצונה ותהא זקוקה לזון את בניה. אלא אף אם נבעלה לו ברצון נמי חייב האב במזונות בנו הנולד לו ממנה. וזאת, משום שבעצם התרצותה והסכמתה להבעל לו, נחשב הדבר כאילו התנו ביניהם שאם תתעבר על ידי ביאה זו יהיה האב מחוייב לדאוג לפרנסתו. וכיון שהוסכם ביניהם הדבר בשעת הביאה, נחשב הדבר כ"אתנן", וככל התחייבות ממון [ואע"פ שלא עשו קנין על הסכמה זו, אין בכך בית מיחוש, וכמבואר בתרוה"ד (פסקים סי' רל), ש"אתנן" נקנה בתחילת מלאכה ככל שכירות פועלים, ע"י עצם מעשה הביאה].

ולפי סברא זו נראה, דה"ה נמי בבן הנכרית, אף שאינו מתייחס אחריו, מ"מ חייב האב לדאוג לפרנסתו מדין "אתנן", וכפי שציינו לעיל. [ונפק"מ בזה נמי לענין בן יפת תואר, דאף דנסתפקו האחרונים אם דינו כבן הנכרית דאינו מתייחס אחר אביו, עי' אבני מילואים (סי' ד ס"ק יב), ובס' זרע אברהם להג"ר מנחם זעמבא (סי' כד), מ"מ יש מקום לחייב את האב לזונו מחמת סברת האגרות משה].

ומ"מ נפק"מ טובא איכא בסברתו זו של בעל האגרות משה, שבמקרה שהיה תנאי ביניהם שתיקח סם המשחית את הזרע וכדו', והיא לא עשתה כן, דבכהאי גוונא ודאי לא היתה כוונתו להתחייב במזונותיו, אה"נ דפטור. [משא"כ במקום שחייב במזונות הבנים מדינא, דבזה אף שכך היה הסיכום ביניהם, מ"מ חייב האב במזונות הולד, משום שחיוב זה אינו נובע מההסכמה שביניהם אלא הוא חיוב כלפי הולד עצמו. לבד משיטת הר"ן דס"ל דחיוב מזונות הבנים הוא מכלל מזונות האשה, דבהא אפשר שהואיל והתנו ביניהם שלא תתעבר הרי זה כאילו מחלה לו בפירוש על מזונות אלו. ואף לדעה זו, אכתי תליא האי דינא במה שנחלקו הראשונים אם אשה שמחלה לבעלה על מזונותיה יכולה לחזור בה ממחילתה מכאן ולהבא, ראה לעיל פרק יט דין כ].

הן אמת, דסברתו הראשונה של האגרות משה, דהבועל נחשב כ"מזיק", צ"ע לכאורה, שהרי העיבור אינו אלא גרמא בעלמא וכמו שכתב באורך בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' צח), בנידונו לענין מי שבא על שפחת חבירו והיא הרה לזנונים ונפחתה על ידי כך מדמיה, דלא הוי אלא גרמא בעלמא, וא"כ כיצד ניתן לחייבו בכך משום תשלומי נזיקין, וצ"ע. ושמא י"ל, דאף שלענין פחיתת דמי האם נחשב הדבר כגרמא, מ"מ לענין עצם לידת הולד נחשב הדבר כמעשה בידים, וצ"ע. כמו כן יש להקשות, שהרי האם אינה חייבת לזון את בניה אלא מדין צדקה בעלמא, וכפי שיבואר להלן דין ל, וא"כ מדוע נחשב הוא כ"מזיק" בכך שהיא נזקקת לזונם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל