ביטול אירוע מסיבה ביטול שידוך והתפרצות הקורונה

שאלה:

שלום רב
אני הייתי אמור להתחתן בסוף החורף, אך לצערי השידוך ירד והתבטלה החתונה.
שאלתי היא: האם כספי המקדמה ששילמתי לאולם האירועים מגיעים לי בחזרה.
צדדי השאלה הם: א. מכיון שבזמן שהיתה אמורה להיות החתונה האולם בין כך היה סגור עפ"י גזירת הרשויות בגלל מגיפת הקורונה, האם בעל האולם יכול לקחת לעצמו את דמי המקדמה בזמן שבעצם האולם שעבורו שילמתי כלל לא היה פעיל?
ב. האם העובדה שהשידוך ירד – וגם אלמלא הקורונה לא היתה מתקיימת החתונה – משחקת לרעתי?
ג. מעולם לא חתמתי על מסמך כלשהו עם האולם – הם שלחו לי את החוזה למייל וסמכתי עליהם בלי להחזירו חתום (אציין שבחוזה כתוב שעלי להחזירו חתום, אך הם לא דרשו זאת ממני ולא חתמתי) – האם משום כך אינני מחויב לכללי 'ביטול ארוע' המופיעים בו?
תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה,

בעת תשלום מקדמה חל קניין שכירות על האולם, והקניין חל לפי תנאי החוזה ששלחו לך. ולכן גם אם לא חתמת על החוזה הקניין כסף של החוזה מחייב.

בעת ביטול השידוך האולם זכו בכסף של המקדמה. למרות שהתברר אח"כ שלא היה ניתן לקיים את השמחה, אין חובה לבעל להשיב את המקדמה שקיבל.

בהצלחה. 

מקורות:

צדדי הספק

יש לדון כאשר התחייב הלקוח לשלם בביטול השידוך, ואח"כ אירע סיבה שפוטרת אותו, האם נאמר שהתברר למפרע שהאירוע היה מבוטל בגלל האונס, וההפסד על בעל האולם. ומאידך אולי נאמר שבעת ביטול השידוך לא זכאי בהחזר כספי, וגם אם התברר אח"כ שהיה מכת מדינה, לא זכאי בהחזר כספי.

עבד שברח ואח"כ חלה

נדון כזה מצאנו בירושלמי (קידושין פ"א הלכה ב) לגבי הדין שעבד שברח בתוך שנות עבדותו, חייב להשלים את הזמן שברח. ואילו עבד שחלה (בתקופה מסוימת) אינו חייב להשלים את התקופה שהיה חולה – וההפסד על בעל הבית. והסתפקה הגמרא מה הדין בעבד שברח ואח"כ חלה, האם חייב העבד להשלים את ימי העבודה – כיון שברח חל עליו חובה להשלים את העבודה. או שמא נאמר שמאחר וחלה התברר למפרע שבין כך לא יכל לעבוד, – ופטור העבד.  הירושלמי פשט את ספיקו, מהדין של מורדת על בעלה כותבים לה אגרת מרד על כתובה להפחית לה מכתובתה. ואומרת הגמרא, שאם מרדה על בעלה ואח"כ נהייתה נדה, עדיין היא נחשבת מורדת, למרות שגם לולי המרד היה אסור לשמש עימה. משום שבעת שמרדה הייתה ראויה לו דנים אחר זמן המרד. ולפ"ז נפשט הספק של הירושלמי אם ברח ואח"כ חלה, שמאחר שברח בזמן שהיה בריא, דינו כברח וצריך להשלים את כל זמן הבריחה, גם אם חלה בתוך אותה תקופה. הירושלמי מוסיף טעם לדבר, שאומר לעבד אילו הייתה נשאר בביתי מזלי היה גורם שלא תהיה חולה. ולכן החולי לא פוטר מתשלום.

עבד שחלה ואח"כ ברח

ממשיך הירושלמי, שלפי הטעם הנ"ל שמזלי היה גורם שלא תחלה, א"כ גם אם חלה ואח"כ ברח, חייב העבד להשלים, שאומר לו אילו הייתה נשאר בביתי ולא הייתה בורח הייתה מבריא מהר.

התבאר בירושלמי שעבד שברח ואח"כ חלה או חלה ואח"כ ברח חייב לשלם מטעם שאומר לו אילו לא הייתה בורח מזלי היה גורם שלא הייתה חולה, ולכן חייב העבד להשלים. אבל ללא טעם של 'מזלי היה גורם שלא יחלה העבד' כגון אם התחולל מכת מדינה שלא יכל העבד לעבוד לכאורה לא נחייב את העבד שברח להשלים את עבודתו. אולם מצאנו בפוסקים שהטעם של הירושלמי אינו עיקרי, וגם כאשר פרץ מכת מדינה לא נחשב לאונס.

המנחת פיתים בסימן שלג סעיף ה הביא מספר תוספות ירושלים, שפועל שחזר בו תוך תקופת העבודה [בדבר האבד שאסור לו לחזור], ואח"כ אירע אונס שלא היו יכולים לעבוד, לא נפטרו מחמת האונס. ולא הביא את הטעם שמלו של בעל הבית היה מסלק את האונס. והביא את דברי התרומת הכרי לגבי קונה ששילם מעות ולא עשה קניין משיכה, וחזר הקונה מהעסקה, שחייב לקבל 'מי שפרע' על חזרתו. ואם אחרי שחזר מהעסקה נאנס המקח ביד המוכר, עדיין חל על הלוקח קללת 'מי שפרע' למרות שהתברר אח"כ שהעסקה בוטלה בגלל שהסחורה נאנסה מיד המוכר.

עוד מצאנו בשו"ת הרמ"א סימן נ אם פיטר עובד בתוך תקופת עבדותו, שחייב המעביד לשלם לו עד סוף התקופה. אלא שאחר שפיטרו את העובד פרץ דבר ולא היה ניתן לעבוד באותה העיר. ופסק הרמ"א שחייב המעביד לשלם לפועל, למרות שגם לולי הפיטורין לא היה העובד יכול לעבוד מחמת הדבר. שבעת הפיטורין חל על המעביד חובת תשלומים, א"כ התפרצות הדבר הוא הפסד של בעל הבית.

הרי לנו, שחתן ששילם מקדמה וביטל את השידוך, הפסיד את הכסף. ולכן גם אם פרץ נגיף הקורונה, ולא יכל האולם להעמיד את השמחה, אין על האולם חובת השבה על דמי המקדמה. והוכחנו מדברי המנחת פיתים ושו"ת הרמ"א שגם אם אין את הטעם של הירושלמי שמזלי היה גורם שלא תחלה, כגון שפרץ דבר, אין האונס השני מבטל את הראשון.