במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה האם עדיף לבחור לברית מילה במוהל או ברופא, האם רופא לא יהודי יכול לעשות את הברית? ומה לעשות כאשר יש סיבוך וצורך במנתח אורולוגי לא יהודי? האם גם מחלל שבת יכול לשמש כמוהל? ומה לעשות בדיעבד כאשר רופא שאינו שומר שבת מל את התינוק? האם צריך מוהל שמתכוון לשם מצוה, או שגם רופא המתכוון לתועלת הבריאותית שבמילה כשר? האם מצותת צריכות כוונה נאמר גם בברית מילה? האם יש ענין לחפש דוקא מוהל צדיק וירא שמים? האם מילה אצל מוהל בטוחה יותר ממילה אצל רופא? ומהו המקום האידאלי לערוך בו את הברית? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו.
מוהל או רופא
בפרשתנו לומדים אנו על המצוה הראשונה שנצטווה עם ישראל כמצוה יחודית לעם יהודי, לכרות ברית עם הבורא ע"י הסרת הערלה ביום השמיני. במאמר זה נעסוק בשאלה האם ראוי שהברית יתנהל ע"י מוהל בבית הכנסת או בחדרו הסטרילי של מרפאה רפואית ע"י רופא מוסמך, ככל ניתוח כירולוגי. שאלה זו מתחדדת כאשר נולד תינוק שנולד עם בעיות שונות במקום המילה, ויש צורך במנתח אורולוגי מומחה להסיר את הערלה, האם ניתן לקיים את הברית ע"י ניתוח של כל רופא, או שיש תנאים מיוחדים הנדרשים בבחירת הרופא או ביצוע הניתוח.
במאמר נעסוק במספר צדדים בצד ההלכתי, בצד ההגותי, בצד הפרקטי, ובצד המקצועי.
איזה מוהל כשר למול
השאלה ההלכתית הראשונה הוא מיהו הראוי להיות מוהל? האם גם רופא לא יהודי יכול למול? או יהודי שאינו מאמין ביהדות? יהודי שאינו מדקדק בקיום מצות התורה? והאם צריך דוקא מוהל צדיק וירא שמים?
סוגיית הש"ס
בגמרא (מנחות מב. ע"ז כז.) מצינו מחלוקת תנאים האם נכרי כשר להיות מוהל? ומצינו מספר שיטות:
דעת רבי מאיר שאם אין בעיר מוהל יהודי עדיף שנכרי ימול ולא כותי, ואילו רבי יהודה סובר שעדיף כותי ולא נכרי.
בברייתא נוספת מובא: 'כותי לא ימול ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נשמתו' [כלומר לדעת רבי יוסי מותר לכותי למול ואם הוא יעבוד בכך עבודה זרה יענש ותצא נשמתו ואין לנו בעיה עם כך].
דעת רבי יהודה הנשיא ורב שמילה בנכרי פסולה שנאמר (בראשית יז ט): 'וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר'. כלומר רק מי שהוא כלול בברית המילה יכול למול אחרים ולשמור את הברית. וכן דעת רב. אך רבי יוחנן למד את הדבר מהפסוק (בראשית יז יג): 'הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ'. והפסוק נקרא שרק 'הַמָל יִמּוֹל'. וביארה הגמרא שההבדל ביניהם הוא האם אשה כשרה למול, לרב הדבר נמסר רק לאנשים שעליהם יש את הברית של מילה, ולאשה אין את הברית. אך לרבי יוחנן שרק מי שמהול יכול למול ולא מי שערל, אשה נחשבת כמהולה כיון שאין לה ערלה, ואף היא יכולה למול.
ופסק הרי"ף (שבת נו. מדפי הרי"ף) שהלכה כרבי יוחנן, ולכן אסור לנכרי למול, אולם אם אין איש יהודי תמול אשה יהודיה. אך התוס' (ע"ז כז. ד"ה אשה) הביאו מחלוקת האם הלכה כרב ואשה פסולה מלמול, או שהלכה כרבי יוחנן ואשה כשרה למול.
שי' הרמב"ם והמחבר
הרמב"ם (מילה פ"ב ה"א) והשולחן ערוך (יו"ד סי' רסד סעיף א) פסקו שלכתחילה ימול איש שחייב במצות אולם אם אין איש יכולים עבד קטן אשה או ערל למול, אך מילת נכרי פסולה, ואין לתת לו למול גם במקרה ואין מוהל אחר. אך אם הנכרי מל – אין צריך למול שוב. אמנם הרמ"א (שם) השיג שאם נכרי מל – צריך ישראל לשוב ולהטיף דם ברית [להוציא מעט דם ממקום המילה].
דברי הרמב"ם והשולחן ערוך לכאורה מצריכים ביאור, משום שאם מילת הנכרי פסולה, ולכן גם במקרה שאין מוהל אחר אין לתת להם למול, מדוע אין צריך להטיף דם ברית כדי להכשיר את מילת התינוק. ואם התינוק נחשב מהול, מדוע נדחה את הברית ולא ניתן לנכרי למול בזמנו.
בביאור הדבר מצינו 4 ביאורים:
א. מרן המחבר רבי יוסף קארו בספרו הבית יוסף ביאר את כוונת הרמב"ם, שמילת נכרי פסולה ואינו נחשב כלל מהול, ומה שכתב שאין צריך לחזור ולמול היינו שדי להטיף דם ברית ע"י ישראל שיחשב מהול, ואין צריך לחתוך עוד מעט מהעור. והביא שכן כתב גם רבינו מנוח.
ב. מצד שני בספרו הכסף משנה כתב, שהרמב"ם הסתפק האם הלכה ככל התנאים שסברו שמילת נכרי כשרה, או כרבי יהודה הנשיא שרב ורבי יוחנן סברו כמוהו. ולכן לכתחילה אסר למול ע"י נכרי, אף שאין שם ישראל שימול. אולם בדיעבד אין להטיף דם ברית מאחר וכבר נימול לדעת רוב התנאים.
ג. השאגת אריה (סי' נד) תמה על ביאור הכסף משנה, משום שאם יש ספק האם הוא נימול מדוע לא נטיף דם ברית כדי שהדבר יהיה ברור שהוא נימול. [וראה להלן האם בספק מטיפים דם ברית]. ולכן כתב שבאמת המילה פסולה לחלוטין ואין אפשרות לתקן זאת ע"י הטפת דם ברית.
בדומה לכך כתב המנחת חינוך (מצוה ב ד"ה ונלע"ד), שאדם שהסיר את הערלה לפני הזמן לא מתחייב במצוה זו, והפסיד את המצוה, ואינו יכול לתקן זאת ע"י הטפת דם ברית.
ד. החתם סופר (יו"ד סי' קלב ד"ה והנה הכ"מ) ביאר שאמנם התינוק נימול, ואין צריך למולו שוב, אולם האב הפסיד את המצוה שלו למול את בנו, משום שרק מוהל יהודי ניתן לעשותו שליח לקיים את המצוה עבור האב. [לחדד את הדברים ניתן להוסיף ע"פ מה שכתב הבית הלוי (ח"ב סי' מז) שישנם שתי מצוות, אחת עצם החיתוך, והשני המציאות שהבן נימול ללא ערלה]. [רעיון דומה כתב בקצות החושן (סי' שפב סק"ב ד"ה והנה) שקטן כשר למול רק במקום שאין אבא, משום שאין שליחות לקטן והאב מפסיד את המצוה].
סיכום הדינים כשנכרי מל
במקרה ורופא נכרי מל את התינוק, מצינו כמה דעות:
בדעת השולחן ערוך נחלקו הפוסקים, הט"ז (סק"ג) סבר שאין צריך להטיף דם ברית, וכפי שפירש בכסף משנה. אולם הש"ך (סק"ג) סבר שצריך להטיף דם ברית, וכפי שפירש בבית יוסף. אך לדעת הרמ"א בודאי יש להטיף דם ברית שוב.
אולם לדעת השאגת אריה והחתם סופר הטפת דם ברית לא תעזור, לשאגת אריה אין דרך למול תינוק זה, ולחתם סופר התינוק מהול, אך האב הפסיד את המצוה למול את בנו.
השיירי כנסת הגדולה (הג' טור יו"ד סי' רסד סק"ד) כתב, שאם ישראל עומד על גבי הנכרי, המילה כשרה. אך הר צבי (יו"ד סי' רח) הביא את דבריו, ונחלק עליו וסבר שגם אם ישראל עומד על גביו, והוא מל על דעת מה שאומר לו הישראל, המילה פסולה.
המנחת יצחק (ח"ג סי' קא סק"ז) כתב שבמקרה והתינוק צריך ניתוח שבו יסירו את הערלה, ואין יהודי מומחה שיכול לעשות את הניתוח, אם יש אפשרות בזמן הניתוח יהיה מוהל יהודי שיעשה את סיום החיתוך. וכפי שכתבו הבית יעקב (סי' קד הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' רסד סק"ג) ובאור שמח (מילה פ"ב ה"א) שאם נכרי התחיל את החיתוך, ויהודי סיימו, המילה כשרה.
רופא יהודי שאינו מאמין במצות המילה
הרמב"ם כתב שערל לא ימול, אך אם אין מישהו אחר יכול למול. אולם השולחן ערוך כתב ערל שמתו אחיו מחמת מילה, ודייק הש"ך (סק"א) שאם הוא לא מל מחמת שהוא אינו מוכן לקיים את המצוה, אסור לו למול אחרים אף כשאין מישהו אחר. וכך גם כותב הרמ"א שמומר לערלות או מומר לעבודה זרה דינו כנכרי. ומקורו של הרמ"א (כפי שמובא בדרכי משה) הוא מדברי האור זרוע (ח"ב סי' צז) שהסתפק האם משומד כשר למול. או מדברי רבינו מנוח ובעל העיטור (שהוזכרו בבית יוסף) שסוברים שמומר פסול.
הבית יעקב (סי' קד) נשאל על ילד שנולד בשנות ת"ח ות"ט בשבי הצוררים, ולכן לא היה ביד הוריו למול אותו, ולימים גדל וקיים את כל המצות מלבד מצות מילה, משום שפחד למול את עצמו. ויהודי זה רצה להיות המוהל בעירו.
והשיב הבית יעקב שאם הסיבה שאינו מל את עצמו כיון שמפחד מהכאב, הוא מומר לערלות, אך אדם שאינו מל את עצמו כיון שמפחד פן ימות, אף שהוא נוהג שלא כדין ואין היתר שלא למול, אינו מומר, ומותר לו למול אחרים אף לדעת הרמ"א. [אמנם בעיקר הדין תמה מדוע החמיר הרמ"א כשיטות אלו].
שי' המתירים רופא מומר
אך הפרי חדש (שו"ת מיים חיים סי' ג) אבן העוזר (או"ח סי' קפט) ורבי עקיבא איגר (יו"ד סי' רסד סעיף א) תמהו על הרמ"א שהרי שיטת התוס' (ע"ז כז. ד"ה איכא) שבין רב ובין רבי יוחנן מתירים למומר למול, כיון שהוא בכלל הברית, שהרי הוא מחוייב למול אלא שהוא אינו מקיימו. ומדוע פסק כדעת בעל העיטור ורבינו מנוח ולא כדעת התוס'.
הגר"א (סק"ח-ט) כתב, שמקור בעל העיטור והרמ"א הוא מדברי התורת כהנים (תחילת ויקרא) מכם להוציא המומרים שפסולים להקריב קרבן.
בשבט הלוי (ח"ה סי' קמו; ח"ח סי' רטז) העיר, שמעיון בדברי האור זרוע [שלא נדפס בזמן האחרונים] מבואר שהוא אמנם סבר כתוס' שבין לרב ובין לרבי יוחנן המילה במומר כשרה, אך הספק של האור זרוע הוא שמא המומר יכוון שלא לשם מילה. ובזה סבר שמומר חמור מנכרי. וכתב שבמקרה שהרופא אינו מומר להכעיס יש מקום להקל ולסמוך על כך שיכוון לשם מילה.
מוהל מחלל שבת
רבי עקיבא איגר (הג' יו"ד סי' רסד סעיף א) כתב, שדברי הרמ"א אמורים כלפי מומר לעבודה זרה, אך על מחלל שבת אף שבאופן כללי הרי הוא נחשב כמומר לכל התורה כולה, לגבי מילה אם אין שום אפשרות שמוהל שומר שבת ימול את התינוק, יש לתת למוהל שמחלל שבת למול ואל ידחו את הברית.
החתם סופר (גיטין כג:) כתב שמעיקר הדין גם מוהל מחלל שבת כשר, ואין צריך הטפת דם ברית, אך שומר נפשו ירחק מלתת למוהל מחלל שבת למול, ובמקרה ומחלל שבת מל, יראה שיהודי שומר שבת יעשה מציצה לאחר מילתו ובכך יטיף דם ברית לאחר מילת מחלל השבת.
אולם הבני יששכר (דרך פקודיך מצוה ב' חלק הדיבור אות יט-כ) ובאות שלום (סי' רסד ס"ק ה-ו) סוברים שאם מחלל שבת מל, נחשב הדבר כאילו הערלה נפלה מעצמה, וצריך ששומר תורה יעשה הטפת דם ברית, והזהיר שבמקרה זה הנימול יצא חס ושלום בן בלי שם, ולא יהיה חתום בטבעת המלך. וכן כתב (שם אות כז) שיזהר שלא לכבד אדם שאינו שומר תורה לסנדק, כיון שאז אליהו הנביא מלאך הברית לא ישב לידו ויתרחק ממנו ד' אמות, ולא יהיה לעזר בברית.
בספר הברית (מקור וביאור ההלכה סי' רסד אות ז) הביא שאמר לו הגאון רבי מנדל זקס חתנו של החפץ חיים, שהחפץ חיים הורה שלא ימול מחלל שבת אף שיצטרכו לדחות את הברית ליום אחר. והראה לו לחפץ חיים את דברי רבי עקיבא איגר, והשיבו, שאף שכתב כן רבי עקיבא אין לתת למחלל שבת למול אף אם יצטרכו בכך לדחות את המילה.
וכן כתב באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' עח; סי' קיח) שאין למול ע"י רופא מחלל שבת, אף אם יצטרכו לדחות את המילה ליום אחר.
בדיעבד במקרה ומחלל שבת מל
בדיעבד במקרה ואדם נימול ע"י מוהל מחלל שבת, נחלקו פוסקי זמנינו כיצד לנהוג.
באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' עח ד"ה ובדבר) כתב שיעשו שוב הטפת דם ברית. אולם כיון שיש מחלוקת בין ההלכות גדולות ורבינו חננאל (תוס' יבמות מו: ד"ה דרבי שבת קלה. ד"ה לא) האם תינוק מהול צריך הטפת דם ברית נוספת, יטיפו דם ברית בלי ברכה.
אמנם השבט הלוי (ח"ה סי' קמו; ח"ח סי' רטז) כתב, שאף שיש להמנע מלתת למחלל שבת למול, בדיעבד אין להחמיר להטיף דם ברית, כיון שלרוב הפוסקים המילה חלה. והביא שהמהר"ם שיק (יו"ד סי' קמ) פסק שבמקרה שלרוב הפוסקים אין צריך לעשות הטפת דם ברית, אסור לאדם לחבול בעצמו ולהסתכן, וכל שכן אסור לו להחמיר לאחרים, ובברית רגיל המצוה מגנה עליו, אולם כאן לדעת רוב הפוסקים אין כאן מצוה, ואין מה שיגן עליו שלא ינזק.
ודייק השבט הלוי מדברי החתם סופר שכתב רק ששומר שבת יעשה מציצה, כלומר אם יש במקום יהודי כשר בזמן המילה, שיוציא עוד מעט דם ע"י מציצה [שהיא הצורה האידיאלית בהלכה להוציא את דם המילה], אולם אם כבר נסגר הפצע, אין לעשות חבלה נוספת חדשה.
הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א סי' תעא; סי' תקצט) נשאל על כך שהיה רופא מחלל שבת ביוהנסבורג שמל אלפי יהודים, והקהילה שאלה האם כולם צריכים לעבור הטפת דם ברית. והשיב שמעיקר הדין הלכה כדעת הסוברים שהמילה חלה בדיעבד, ובפרט שיש לדון את המוהל כתינוק שנשבה, כיון שלא קיבל חינוך דתי, ומעיקר הדין לא צריך הטפת דם ברית, ואין להורות לרבים להטיף דם ברית, אך המחמיר לעצמו תבא עליו ברכה. אך בודאי לכתחילה יש לקחת מוהל ירא שמים המקפיד על קלה כבחמורה.
[יש שכתבו שבימינו שיש מכשיר LANCET בשם העושה דקירה שכמעט שאינה מכאיבה ואין בה כל חשש סכנה ראוי להטיף שוב דם ברית].
האם צריך לשמה וכוונה
למעשה הפוסקים התחבטו האם הלכה למעשה צריך שהברית תהיה לשמה וכפי שנראה מדברי האור זרוע הנ"ל שהביא הרמ"א, לפסול מומר כיון שאין כוונתו לשמה, או שנפסק להלכה לא נאמר בברית מילה לשמה כפי שסובר רבי יוסי, וכן נראה ממה שקטן כשר למול.
המנחת חינוך (מצוה ב) הסתפק בנקודה נוספת למ"ד שמצות צריכות כוונה אם המוהל לא התכוון לשם מצוה, או באופן שהמוהל התכוון בפירוש שהוא מהל את התינוק משום שלדעתו יש בכך תועלת רפואית אך לא לשם מצוה, האם צריך להטיף דם ברית.
הקרן אורה (הקדמה לזבחים) כותב כי במצות המילה עצם המעשה מורה על קיום המצוה, ולכן יוצאים במצוה זו גם אם אין כוונה. הכתב והקבלה (בראשית יז יג) ביאר, כי כאשר מצות מילה נעשית במקום מפורסם לרבים, ורבים מישראל עומדים במעמד הברית, והעומדים שם משתתפים בברית, [וכפי שנאמר בגמרא שעל העומדים שם מוטל לומר כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים, ומשמע שהם חלק מהברית], בזה סובר רבי יוסי שגם אם המוהל מתכוון שהוא מל לעבודה זרה, או לשם רפואה גרידא, אינו קובע את מהות הברית, והיא נשארת בגדר הכנסת התינוק תחת כנפי השכינה.
אמנם הקובץ שעורים (כתובות אות רמט) והזכר יצחק (ח"א סי' ה) מחלקים קצת אחרת, שבמצות מילה עיקרה התוצאה שהתינוק יהיה מהול, ולכן לכל הדעות מצות אינם צריכות כוונה.
הכונה הראויה במילה
האזניים לתורה (בראשית יז יא) מביא את דברי המדרש שהערלה היא כיבלת על הגוף, אם הרופא מסירה הרי היא מעלה ארוכה, ואם לאו היא נהפך למכה. והוא מציין כי בית המלוכה הבריטי למשל מל כל זכר ע"י מוהל יהודי, וכן זו עמדת רופאים רבים שהמילה נצרכת מבחינה בריאותית.
ע"פ הדברים הללו הוא מדייק את הפסוק (בראשית יז יא): 'וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם' הסירו את הנומי – יבלת בארמית, אך אל תכוונו לשם רפואה, אלא משום שכך ציוונו הבורא, ואז 'וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם', והרפואה תבוא מעצמה.
האם צריך גם ירא שמים
עד עכשיו עסקנו בנושא ההלכתי של כשרות המילה. אולם יש נקודה נוספת שראוי להדגיש, הרמ"א (יו"ד סי' רסד סעיף א) פוסק שיש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית [סנדק] היותר טוב וצדיק. ומקורו באור זרוע (ח"ב סי' קז אות ב-ג) שצריך לחפש סנדק צדיק כדי שאליהו הנביא יבא וישב לידו בברית, ומוהל צדיק, כפי שנאמר במדרש יבוא טהור ויטפל בטהור.
והוסיף בערוך השולחן (יו"ד סי' רסד סעיף יא) כי ההכנה למצוה, והמחשבה הטהורה והכוונה הנאותה של המוהל והסנדק הם ענינים גדולים, ומועילים הרבה להתינוק שיכנס יותר לקדושה. ולכן נכון שהמוהל והסנדק יהיה תפילין על ראשם בעת המילה.
אך כתב האות שלום (סי' רסד סק"ו) שאף שצריך לחזר אחר צדיק, כששניהם יראי שמים יבחר למוהל את היותר מומחה ולא את היותר צדיק.
מקצועית
לאחר שהעלנו את הנושא ההלכתי, נדון על הנושא המקצועי.
הרב עמנואל יעקובוביץ (הרפואה והיהדות עמ' 239 הערה 14) עומד על כך שלמרות שמרבית המוהלים לאורך הדורות לא היו רופאים, כמות התקלות היתה מזערי גם בימי קדם לפני שידעו על סטריליות וזיהומים, ופצע פתוח היה יכול לסכן בקלות רך נולד בן 8 ימים.
הרב יונתן בנימין גולדברגר בספרו ברית כרותה לשפתיים (פי"ב) ציין למחקרים שונים המוכיחים שאחוז הסיבוכים בברית בין אצל רופא ובין אצל מוהלים הוא מזערי, ובכמעט כל המקרים הוא בעיה קלה הניתן לתיקון בקלות. אולם הוא מציין שם את המחקרים המראים כי אחוז הסיבוכים במילה שבוצע ע"י מוהל נמוך משמעותית מאד מאחוז הסיבוכים שבמילות שבוצעו אצל רופאים.
הסבר לכך הוא קודם כל משום שלרוב למוהל זהו מקצועו הבלעדי, והוא למד אותו רבות וממשיך להתעדכן רק בנושא רפואי אחד, כיצד למול כהלכה, כיצד למעט בצער התינוק ['צערא דינוקא' תופס מקום בעל חשיבות גדולה בהלכה], ומשתדל להתקדם להיות מוהל מומחה יותר, להתמחות בכל סיבוך אפשרי או מקרה נדיר, מתייחס לכך בחרדת קודש ורואה בכך את שליחות חייו, ולרוב הוא גם עושה מספר בריתות ביום. בעוד שרופא לא בהכרח מתמחה בניתוח אורולוגי, מספר הבריתות שהוא עשה אינו בהכרח גדול כל כך, והוא מתייחס לברית מילה כטיפול זעיר ושולי ביחס למקצועו הרפואי.
באות שלום (סי' רסד סק"ד) הוסיף מימד נוסף, לרופא שאינו שומר תורה אין סייעתא דשמיא 'וכרות עימו הברית' שיש למוהל ירא שמים.
נקודה נוספת היא, שלאורך הדורות יש לנו מסורת מחז"ל על דברים שונים ובעיות שונות שעלולים להזיק לתינוק, ואימתי יש לדחות את הברית. כמו גם כללים רבים בהלכה, אצל רופא שאינו ירא שמים מצוי זלזול בענינים אלו.
הגר"י קמינצקי (אמת ליעקב יו"ד סי' רסג הערה 137) מספר על רופא בקובנה שמל תינוק עם צהבת ילודים שלא ע"פ כללי ההלכה, ודיבר בגסות על הרמב"ם שאוסר זאת, ולדאבון לב התינוק נפטר בברית המילה. והוסיף הגר"י קמנצקי שלדעתו החשש למול תינוק עם צהבת ילודים הוא אכן חשש רחוק מאד, ומכל מקום כיון שאפשר למולו למחר כשירד רמת הצהבת חששו חכמים לאפשרות רחוקה, וקבעו כללי זהירות מחמירים. ולדעתו יותר מסתבר שהתינוק מת כעונש על שזלזל בכבודו של הרמב"ם.
מקום המילה
בתיקוני זוהר (תיקון כד ע.) מובא שהמילה נחשב כקרבן, ובמקום המילה שורה השכינה. וביאר הרשב"א (ח"ז סי' תקלו) הטעם שנהגו למול בבית הכנסת, שנאמר (שמואל א' כג יח): 'וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית לִפְנֵי השם', ואין ברית אלא מילה. ובספר המנהגים לרבי איזק טירנא (הגהות המנהגים חודש טבת) כתב שמילה הוא ראשי תיבות מלאך יושב לפני הארון. ובכל הראשונים מוזכר תמיד שהמילה התקיימה בבית הכנסת. ולכתחילה כשאפשר ראוי למול בבית הכנסת במקום המתאים להקריב בו קרבן לה'.
סיכום
בברית של רופא שאינו יהודי המילה פסולה, ובדיעבד לדעת הרמ"א וכן שיטת הש"ך בדעת המחבר צריך להטיף שוב דם ברית. אך שיטת הט"ז בדיעבד המחבר סובר שאין צריך להטיף דם ברית.
בברית של רופא יהודי שאינו מאמין בברית מילה או של מחלל שבת, נחלקו האחרונים האם הברית כשרה. ולדעת האגרות משה צריך להטיף שוב דם ברית, ואילו לדעת השבט הלוי אין להטיף שוב דם ברית, ולדעת הגר"מ שטרנבוך אין להורות להטיף שוב דם ברית, אולם הרוצה להחמיר לעצמו בפרט בימינו שאין בהטפה כמעט כאב ואין שום סיכון יחמיר תבא עליו ברכה.
אף שיש מקום להקל שאין צורך בכוונה, ראוי לבחור במוהל שכוונתו לשם קיום המצוה, ולא לשם התועלת הרפואית שיש בברית. הדבר חשוב בפרט כשהברית נערכת במרפאה ולא בבית הכנסת או במקום שניכר שהכוונה לשם מצוה.
לכתחילה ראוי לבחור במוהל ירא שמים, והדבר מביא תועלת לתינוק, ויש בכך גם סייעתא דשמיא להצלחת הברית.
יש גם מעלה מקצועית במוהל שחי את ברית המילה 24 שעות ביממה ומשתלם בנושא זה תדיר, מאשר רופא הרואה בכך טיפול רפואי שולי וזעיר.
המקום הראוי ביותר לקיום הברית הוא בבית הכנסת.
לסיום נביא את דברי ספר הברית (סי' רסד ליקוטי הלכות ס"ק ל): 'ושמעתי שכמה גדולים בדורות העבר מיחו לתפא כשר למול בנו של אחר, במקום שיש מוהל, משום דאם ירגילו להיות מוהל, יבא תקלה שגם חבריו הרופאים שאינן שומרי שבת יבואו להתעסק במצות מילה וירבה המכשלה ודי למבין'. וכן כתב באוצר הברית (ח"ג שער ב סי' לד): 'יש מגדולי ישראל בדורות האחרונים שהעדיפו מילת מוהל על מילת רופא כשאינו אבי התינוק. ולצערינו פרצות גדולות היו ע"י שהעדיפו רופא ואין כאן מקום להאריך'.
