קניית ציצית בכרטיס אשראי מועיל לקניין דאורייתא

שאלה:

שלום,
יש לי כמה שאלות בדין קנייה בכרטיס אשראי
א. הקונה טלית מצוייצת בכרטיס אשראי, האם מקיים את המצווה קודם שחברת האשראי שילמה למוכר והאם הדין שייך גם באתרוג ומצת מצווה?
ב. הקונה חוטי ציצית בכרטיס אשראי, והטילם בטלית קודם שיקבל המוכר את הכסף מחברת האשראי, האם יש כאן תעשה ולא מן העשוי ועליו להוריד את הציציות ולהטיל בחזרה?
ג. המקדש אישה בטבעת שנקנתה בכרטיס אשראי, וברגע הקידושין עדיין לא קיבל המוכר את הכסף מחברת האשראי, האם מקודשת?
ד. האם דין כרטיס אשראי שווה לדין צ'ק?

אשמח גם למקורות
תודה רבה וישר כח.

תשובה:

שלום וברכה,

במצוות ציצית צריך שיהיה של הקונה ולכן צריך שיהיה מקח מושלם. אם מגביה או מושך את הציצית הרי זה קנוי לו. אלא שקניינים אלו הם מדרבנן, ויש הסוברים שקניין מדרבנן לא מועיל לדאורייתא, ולכן במצוות ציצית ראוי להחמיר לעשות קניין דאורייתא. המשנה ברורה נוקט שאם מביא את האתרוג או את הציצית לביתו הרי זה קניין דאורייתא. כמו כן אם משלם בכסף הרי זה קניין דאורייתא. תשלום בכרטיס אשראי שהחברה מעבירה את הכסף למוכר מועיל כקניין כסף מדין 'עבד כנעני'. אולם אם העברה של הכסף תהיה רק אחר זמן נמצא שעכשיו יש התחיבות בלבד ולדעת הש"ך התחייבות דבשטר ממרנ"י דינה ככסף, ולכן יועיל קניין כסף. אולם יש החולקים על דבריו. בשדי חמד כותב דרך אחרת לרוכשים בהקפה, שאם יש התחייבות לשלם מסכים המוכר להקנות את המוצר במתנה, ואז אין צורך בקניין כסף, והתשלום נזקף כחוב על הקונה. ולאור דברים אלו נמצא שתמיד יש לקונה קניין דאורייתא.

הנדון של צ'יק שונה מהנידון של כרטיס אשראי.

בהצלחה. 

מקורות:

חתן הקונה טבעת בשביל לקדש בה את אשתו, חייב לוודא שהטבעת אכן עברה לרשותו – שהרי אם לאו, הטבעת אינה כשירה לקדש בה את האשה. כך אדם שקונה ציצית בשביל לתלותם על בגדו, חייב לעשות מעשה קניין ראוי, בכדי לוודאות שהציציות "שייכות" לו במלוא המובן. וכן בארבעת המינים, בהם אמרה התורה "ולקחתם לכם", והדבר מחייב בעלות גמורה ביום הראשון של סוכות.

עקב הצורך של קבלת הבעלות בארבעת המינים קודם החג, כותב המשנה ברורה (סימן תרנח, ס"ק י) שיש להשגיח לשלם על האתרוג (ושאר ארבעת המינים) קודם החג, ולא לקנותו בהקפה: "יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה, ופרעי לאחר החג, לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן, ואנן בעינן לכם דאורייתא, אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחילה נכון ליזהר בזה, ולפרוע קודם החג". כלומר יש להימנע מלשלם בהקפה על ארבעת המינים, כיון שבאופן שלא העביר כסף למוכר, אין הקניין מועיל מן התורה אלא מתקנת חכמים.

קניין משיכה, שהוא הקניין הנעשה בדרך כלל במכר של טובין מיטלטלין, אינו אלא קניין דרבנן, ולמרות שדעת רבים מן הפוסקים ש"קניין דרבנן מהני לדאורייתא" – קניין דרבנן תקף גם בנוגע לדיני תורה – הרי שהמשנה ברורה ממליץ שלא לסמוך על כך, אלא לעשות "קניין דאורייתא" על המינים.

המשנה ברורה אמנם מזכיר שאפשר לעשות קניין דאורייתא על-ידי הכנסת המינים לתוך חצרו [או ביתו] של הקונה, אבל גם בזה לא נחה דעתו לגמרי – אולי משום שלא כל אדם מכניס את הלולב לתוך חצרו [למשל שמתארח אצל אחרים, וכדו'], ואולי משום שבאופן כזה יש חיסרון ב'דעת המקנה', שכן המוכר אינו מתכוון להקנות לקונה על-ידי חצרו.

כך או כך, המלצת המשנה ברורה לקנות את הד' מינים ב"קניין כסף", שהוא קניין דאורייתא שנעשה על-ידי מסירת התשלום מהקונה למוכר. גם בסימן יא, כתב המשנ"ב שיש לשלם על ציצית קודם תלייתן בבגד, בשביל להבטיח קניין דאורייתא על חוטי הציצית. ואם כי חז"ל ביטלו קניין כסף, והצריכו קניין משיכה (ראה מסכת בבא מציעא (מז:) שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדבר זה.), הרי שלעולם קונה קניין כסף בקניין דאורייתא, ולעניין מצוות של תורה יש להקפיד עליו.

קניין בכרטיס אשראי

כרטיסי אשראי מביאים אותנו לתחום חדש. כאן אין שום מסירת ממון מהקונה למוכר, אלא שעל-ידי העברת הכרטיס, מתחייבת חברת האשראי לשלם את התשלום למוכר, כשהחברה גובה את התשלום מחשבונו של הקונה. האם יש בזה משום קניין כסף הלכתי?

הגדרה של כרטיס אשראי, מצינו לגבי ערבות הנקראת "שלוף דוץ", ישנם שלשה סוגי ערבים: א. ערב רגיל, אשר בו רק לאחר מיצוי כל האפשרויות של גביה מהלוה, ולא שילם את חובו הרי הערב חייב. ב. "ערב קבלן", שנחשב כביכול שגם הוא קיבל את הכסף, ואשר על כן רשאי המלוה לגבות מן הערב אף אם לא מיצה את כל אפשרויות קבלת החוב מהלוה. ג. ערב "שלוף דוץ", אשר בו פוטר הערב את הלוה מתשלום למלוה ונכנס כביכול במקומו כלפי המלוה, נמצא, שאף בכרטיס אשראי גדרו כערב שלוף דוץ, שהרי חברת האשראי נכנסת במקום הקונה כלפי בעל החנות, ובעל החנות אינו יכול לתבוע את הקונה אלא את החברה בלבד.

לפי זה לכאורה אין כאן "קנין" על החפץ, אלא "התחייבות תשלום" של החברה כלפי החנות, ואם כן היאך יתקיים בקניה בכרטיס האשראי קנין כסף שהרי לא הגיע כלל כסף מהקונה למוכר.

ישנם שתי אפשרויות בהן ניתן לדון העברת כרטיס אשראי כקניין על הממכר המדובר. אפשרות אחת היא מדין "סיטומתא" – דהיינו, מדין "מנהג הסוחרים" (ראה בשו"ע, חו"מ סימן רא). משמעות הדבר היא שאקט מסוים שנעשה כסימן לקנין מהווה אף הוא קנין כל עוד הדבר הוא נוהג מקובל ושמיש.

אלא שעדיין יש לדון אם שייך קניין סיטומתא בנוגע לקביעת אמצעי תשלום כדין כסף. הדין המקורי של קנין סיטומתא, מדובר על כמין חותמת שעשו על החביות, נמצא איפוא שה'סיטומתא' הינה ביטוי לעשיית קניין, ולא על אמצעי תשלום, ואם כך לא ברור אם שייך לבסס "תורת כסף" על היסוד של מנהג הסוחרים.

אך, אף אם נדון את הקניה בכרטיס האשראי כקניין סיטומתא, וכפי שנראה שהמנהג הנפוץ הוא לשלם תשלומים על-ידי העברת כרטיס, עדיין לא יקבל העברת כרטיס כח של קניין דאורייתא, ולא יהיה אלא קניין דרבנן. כפי שהקדמנו, לצורך קניין ד' מינים ושאר מצוות הדורשות בעלות גמורה, יש להשתדל לקנות את החפץ של מצווה בקניין של תורה, כך שקניין מדין סיטומתא אינו מספיק ראה בארוכה בנדון זה בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' א(

אפשרות אחרת היא לדון משום "דין עבד כנעני" (ראה שו"ע, חו"מ סימן קצ, ס"ד), לפיו יכול אדם אחד לשלם תשלום למוכר, בכדי לקנות את הממכר לקונה אחר. בספר משפטיך ליעקב הציע לבסס את הקניין של כרטיס אשראי על דין זה: חברת האשראי משלמת את התשלום למוכר, והמוכר מוכר את הממכר לקונה, באופן שחל קניין דאורייתא עבור הקונה מדין "עבד כנעני".

אולם עדיין יש לדון האם ההתחייבות תועיל כקניין כסף, וראה בש"ך ריש סימן קצ שכתב ששטר ממרני – שטר התחייבות – מועיל ככסף, כיון שיביא לו ממון אח"כ. ומוכח שעצם ההתחייבות מועילה ככסף. אמנם ראה שם בקצות ס"ק ו שחולק

אולם, גם בזה לא יצאנו מכלל הספק. עצם ההתחייבות של חברת האשראי לשלם למוכר אינה מספיקה בשביל להחיל את הקניין, ורק העברת הכסף בפועל למוכר עשויה לשמש כתשלום לצורך קניין מדין עבד כנעני. כיון שהעברת התשלום מהחברה למוכר אינה מיידית, וזמנה תלוי בהסכם שבין החברה לבין המוכר. ולפי דעת הש"ך ריש סימן קצ שסובר ששטר ממרנ"י – שטר התחייבות מועיל ככסף, כיון שייתן לו ממון אח"כ, הרי זה נדון ככסף. אולם הקצות שם חולק על דבריו, ומידי ספיקא לא נפקא.

המוכר מקנה במתנה למשלמים בכרטיס אשראי

דרך אחרת לתרץ את דרך העולם לרכוש בכרטיס אשראי גם אם אינו קניין כסף, חידש השדי חמד (ח"ד מערכת אתרוג סימן ג אות ב) שכאשר המוכר מתרצה לקבל את המעות אחר החג, נחשב שזוקף את החוב במלווה, והקנאת האתרוג כהקנאת מתנה שמועיל משיכה מהתורה לחלק מהפוסקים. ועל כן יצא להליץ בעד המנהג שלוקחים אנשים אתרוג בהקפה שהקניין של המשיכה מועיל מהתורה. וראה שם הביא ראיה לדבריו מדברי הקצות סימן רד ס"ק ד שבמוכר בעד חובו מועיל בו משיכה מהתורה כדין מתנה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל