שאלה:
לכולנו ברור שישנו חיוב להשיב אבדה לבעליה. השאלה היא עד כמה יש לטרוח מבחינת ההלכה כדי לנסות ולהשיב?
תשובה:
שלום וברכה,
התורה חייבה את המוצא להגביה את האבדה ולהכניסה לביתו כדי לשומרה ולטפל באבדה כל זמן שהיא נמצאת בביתו. וחייב המוצא להכריז על האבדה כדי לאתר את המאבד.
"מצאנו סייג ייחודי במצווה זו 'זקן ואינה לפי כבודו פטור' – שאדם חשוב שרואה אבדה ויש לו בזיון לטפל באבדה, פטור מהשבתה. ולכן, לדוגמא, אדם רם מעלה שמצא בהמה, ולא מכבודו להוביל בהמה ברשות הרבים, פטור מלהשיב אבדה כזו שמבזה אותו. הגמרא נותנת כלל בדבר, שאילו הייתה הבהמה שלו לא היה בוש מלטפל בה, חייב לטפל גם בשל חברו. ואם לעצמו לא היה מטפל, גם באבדת חברו אינו חייב לטפל.
"מהדין הזה למד ה'חכמת שלמה' שגם בטרחה אין חובה לטרוח במציאה – אם לעצמו לא היה טורח. ולכן אדם אמיד שלא יטרח עבור דבר פעוט, גם לחברו אינו חייב לטרוח בדבר פעוט. אולם מלבד שדברי ה'חכמת שלמה' מחודשים, הרי שמצאנו מנגד את דברי השו"ע הרב שסובר שרק על כבוד הבריות התורה חסה ופוטרת זקן ולא לפי כבודו, אבל לא מצאנו פטור של טורח. וחייב אדם לטרוח 'אפילו טורח מרובה מאד על שווה פרוטה אחת'. העיר לי בזה הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, עד היכן הגדר של טורח, האם נחייב אדם לאסוף אטבי כביסה מסביב לבניין ולהשיב לבעליהם? והשיב לי הרב זצ"ל שמסתבר שאם בעל האבדה עצמה לא היה טורח עבורה, גם המוצא לא יצטרך לטרוח עבורה. אבל סוגי חפצים שהבעלים היו טורחים עבורם, גם המוצא צריך לטרוח למרות שהמוצא אדם אמיד ולא טורח עבור ערכם של חפצים אלו".
בהצלחה.
מקורות:
גמרא ב"מ ל, ב. הגהות חכמת שלמה סימן תכז. שולחן ערוך הרב הלכות מציאה הלכה לז.
