שאלה:
כיום שאין הנשים מרגישות האם נומר שטומאתן רק מדרבנן?
תשובה:
שלום וברכה
ודאי שלא, ואכן השאלה ידועה, וההגדרה המקובלת היא שכל מה שנחשב ממש ראייה גם בזמנינו הוא דאורייתא ובחזקת שהרגישה ואינה יודעת לאבחן את הרגשתה. השאלה מה זו ראייה, וסת – מחזור הוא ודאי ראייה, אבל גם כתם גדול כשלוש אצבעות הורו פוסקי הזמן שנחשב ראייה גמורה לענין זה.
עי' בפתחי תשובה קפג: (א) שתרגיש עבה"ט ודע דשלשה מיני הרגשות יש לענין שתהא טמאה מדאורייתא א' שנזדעזע גופה כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב דין י"ז. ב' שנפתח מקורה כמבואר בסי' קפ"ח ובסי' ק"ץ ס"א. והשלישית נמצא בשו"ת האחרונים ז"ל כשמרגשת שדבר לח זב ממנה בפנים וע' בזה (בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' נ"ה) ובספר ח"ד סי' ק"צ סק"א [אמנם בת' ח"ס חולק ע"ז בכמה תשובות והאריך לבאר דזיבת דבר לח לאו הרגשה הוא ע"ש (בסי' קמ"ה) (וקנ"ג) (וקס"ז) (וקע"א) וכתב שם שכן הוא מורה ובא הלכה למעשה וכן קיבל ממורו הגאון מוהר"ר נתן אדלער ז"ל] ואם מצאה דם בבדיקה בלא הרגשה או אחר תשמיש בלא הרגשה אי הוי ספק דאורייתא ונימא הא דלא ארגשה משום דסברה הרגש עד או שמש הוא או לא ע' בשו"ת שב יעקב ובתשובת כתר כהונה סי' מ"ח שהאריכו בזה וע' בדברי השל"ה שהבאתי לקמן סי' קפ"ח ס"א אמנם הכו"פ והס"ט וח"ד כתבו דהוא דאורייתא אבל בקינוח או שלא הכניסה העד בעומק אלא מהפרוזדור ולחוץ אינו אלא מדרבנן כשלא הרגישה וכן סמוך להטלת מי רגלים הוא ג"כ דאורייתא ח"ד ע"ש:
ואבאר קצת את הדברים אלו הם השיטות שהפתחי תשוש מביא שם בענין ההרגשה שיטת הרמב"ם ששההרגשה שבה עוסקים היא תחושה שנזדעזע גופה של האישה ואלו דבריו: האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין שהשתינה והיא עומדת בין שהשתינה והיא יושבת הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו שאין מי רגלים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא. נמצא שזו ההרגשה האסור והיא שונה לחלוטין מתחושה של יציאת מי רגלים. שיטת התרומההת הדשן שההרגשה היא הרגשה של פתיחת המקור, ושיטת הנודע ביהודה ועוד אחרונים שההגשה היא תחושה של נוזל שיורד בפנים באו"מ והחם סופר חלק בזה על הנוב"י. ויש שכתבו וכך גם נפסק להלכה בשו"ת ציץ אליעזר שההרגשות שאישה חשה בזמן ווסת יש להם מן התורה שם הרגשה ולכן היא נחשבת טמאה מן התורה ואלו דבריו: זהו עוד רק בקשר להרגשת פתיחת פי המקור בלבד. אבל הרי ישנה עוד הרגשה עיקרית וקובעת, והוא הרגשת הזדעזעות וצער וכדומה בשעת קבלת הוסת, וזה ברור בלי צל של ספק שזה ישנו גם כיום עכ"פ אצל רוב הנשים. ואבאר את דברי. הרמב"ם בפ"ח מאיסו"ב ה"ב פוסק דהרגשת דם וסת הוא שתרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו. וכן פוסק בפ"ג מה' מטמאי משכב ומושב ה"ו, ומוסיף עלה: או ראשה כבד עליה או אבריה כבדין וכיוצא באלו. וכוונת הרמב"ם מבורר בזה דהיינו דבהרגשת דם וסת זה טמאה היא מה"ת. והרי ברור דעכ"פ אחת מכל ההרגשות האלה ישנן גם לנשי דידן לפני או עם קבלת וסתן. ועיין בפרדס רימונים בפתחי נדה ד' כ"ד דעפ"י הרמב"ם הנ"ל קובע נמי ההרגשות הנ"ל כהרגשה שטומאתה לפי"ז מה"ת, ובד' ל"ג ע"ב שם מסכם וכותב דעיקר ההרגשה הרי מבואר ברמב"ם בפ"ה וברפ"ח דדרך כל הנשים שיש להם וסתות שמרגשת בגופה בעת וסתה מיחושים כמו מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה וכן הוא באמת בזה"ז וזהו ההרגשה האמורה בתורה לדעת הר"מ וכמ"ש ה"ה שם לדעתו וכו' ובע"כ צ"ל דכל הני שמעינן לה מקרא דבבשרה וכו' ומעתה לפי"ז י"ל דהשתא בזה"ז שאין הנשים בקיאות בפה"מ =בפתיחת המקור= וכמ"ש בתשורת ש"י בשם מהרשש"ך הרי ראתה כדרך ראייתה תמיד וטמאה מה"ת עיין שם. הרי שפתי חכם בעל פרדס רמונים ברור מללו דלפי הרמב"ם הנ"ל זהו ההרגשה האמורה בתורה (וזה באמת מפורש ברמב"ם בעצמו) והרגשה זאת ישנה באמת גם בזה"ז בכל הנשים ושלכן אף לפי המובא בש"י /בתש"י =בתשורת שי=/ דהשתא בזה"ז אין הנשים בקיאות בפה"מ בכל זאת טמאות הן מה"ת עם קבלת וסתן מכיון שרואות נמי בזה"ז כדרך ראיית הנשים באחת מההרגשות המפורטות ברמב"ם והדומה להן כל אחת בצורת תופעה שונה, ואשר הצד השוה שבהן שמרגישות הרגשה של וכיוצא במאורעות אלו (כלשונו של הרמב"ם) לפני או עם קבלת הוסת אשר טומאתה לפי"ז מה"ת. ועיין גם בשו"ת משיבת נפש חיו"ד סי' ל' (מובא בקצרה גם בספר ערך שי על יו"ד סי' קס"ג) שמבאר נמי בדעת רש"י והרמב"ם דהרגשה אינה הרגשת פתיחת המקור רק הרגשת צער שהיא מצטערת בשעת יציאת הדם ממנה עיין שם, וכידוע כל נשי דידן בזה"ז יש להם נמי הרגשת צער בשעת יציאת דם של וסתן.
