חיוב התפילה על הזולת

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בחיוב להתפלל על הזולת, האם החיוב הוא רק על צדיק או גם על רשע? האם היה תביעה על נח בכך שלא התפלל על דור המבול? מדוע נח הקריב את הקרבנות רק לאחר המבול כדי לבקש שגם אם יחטאו לא יבוא שוב מבול, ולא הקריבם קודם המבול כדי שלא יבוא מבול? האם מוטל עלינו להתפלל על רשעים גם אם יש חשש שבכך נרגיש קשר ושייכות אליהם ואל מעשיהם? כיצד יש להתפלל על אדם שמציק לו? האם יש הבדל בין תפילה על חכם סתם יהודי ונכרי עובד עבודה זרה? מהו מעלת המתפלל על חברו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרינו השבוע.

 

חיוב התפילה על הזולת

פרשתנו עוסקת בדור המבול, ובהצלתו של נח ומשפחתו הצדיקים היחיד בדור מושחת זה.

התביעה על נח על שלא התפלל על בני דורו

נאמר בפסוק (ישעיהו נד ט): 'כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ', וביאר בזוהר (נח סז: ויקרא יד:) שמי המבול נקראו 'מי נח' משום שהיתה תביעה על נח מדוע לא התפלל על דורו, ולכן נחשב שהוא גרם לכל דורו להאבד במבול.

הזוהר מספר שהקב"ה אמר לנח (בראשית ו יג): 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ'. ושאלו נח 'ולי מה אתה עושה'? והשיבו הקב"ה (בראשית ו יח): 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ'. כיון ששמע נח שהוא ומשפחתו ינצלו מהמבול, נרגע ולא התפלל לבטל את הגזירה. ומשכך נקרא המבול על שמו.

מצד שני כותב הזוהר שמשה רבינו לא נהג כך, ובשעה שאמר לו הקב"ה (שמות לב י): 'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם [בעם ישראל] וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל', אף שהבטיחו הבורא שאתה תנצל, ולא עוד אלא שאתה עתיד להיות גוי גדול, בכל זאת השיב משה רבינו לבורא שהוא מעדיף למות, מאשר שעם ישראל יכלה. וכפי שאמר משה רבינו לבורא (שמות לב לב): 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'.

הזוהר מבאר בכך את הפסוק האמור כשיצא נח מהתיבה (בראשית ט כ): 'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם', ויחל הוא מלשון חולין, נח נעשה חולין כיון שהוא האיש שבגלל שלא התפלל נשחתה כל האדמה. כלומר כיון שהיתה תביעה על נח על כך שלא התפלל ירד מדרגתו, ונעשה באופן יחסי חולין.

אולם הזוהר מביא פירוש נוסף להיפך שנח נקרא איש האדמה כיון שע"י שהוא הקריב קרבנות וביקש רחמים לאחר המבול התקבלה תפילתו, כפי שנאמר (בראשית ח כא): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם', ולכן נקרא נח איש האדמה, שהרי כל קיום האדמה היא מחמתו. ונעמוד על נקודה זו בהמשך.

דוגמא נוספת מצינו באברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, אף שהיו חטאים ורעים, ונאמר במדרש (ויקרא רבה פ"י רמז א) שהקב"ה השיב לאברהם אבינו (תהלים מה ח): 'אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ', כיון שאהבת להצדיק את בריותי, ושנאת להרשיעם, וחיפשת כל לימוד זכות על אנשי סדום, לכן בוחר אני בך מחברך, ומכל עשרה הדורות מנח ועד ימיך לא דיברתי עם איש, אף שהיו צדיקים כנח שם ועבר, ורק עמך בזכות כך אני מדבר.

מדוע להתפלל על הרשעים

השאלה הנשאלת היא, אם כל בשר השחית את דרכו והרשיע, מדוע הוטל על נח להתפלל על הרשעים הללו. וכי אין מצוה לשנוא רשעים כאלו?

שאלה זו בעצם שאל גם יונה הנביא את הבורא, כאשר אנשי נינוה הרשעים שבו בתשובה וניצלו חרה הדבר ליונה הנביא, עד שהוא התבטא יונה (ד ג): 'וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי'. הבורא השיב לו בכך שהוא הצמיח לו קיקיון שנתן לו צל והשיב את נפשו, למחרת שלח הבורא תולעת אשר אכלה את הקיקיון, ובמקביל שלח רוח מזרחית חמה עם שמש רותחת, ובהעדר צל יונה התעלף והרגיש שוב שטוב מותו מחייו, ואז אמר לו הבורא את המשפטים הבאים (יונה ד ט-יא): 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן, וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת. וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה'.

הכאב על עמל לשוא, על שעות השקעה שירדו לטמיון הוא מהכאבים הקשים ביותר שהאדם יכול לחוות. כאב זה בא לתת לנו יכולת לתפוס מדוע כביכול יש לבורא כאב על מעשי ידיו שטובעים בים, על מעשי ידיו שנכשלו. וכפי שהבורא המחיש ליונה שגם כאב על קיקיון על נכס שקיבלת בהפתעה בלי עמל אך הביאה תועלת מרובה, כשהאדם מאבד אותה הכאב הוא בלתי נסבל, על מעשי ידי לא אחוס. ומסיבה זו מוטל עלינו לכאוב ולחוס על מעשי ידיו של הבורא, ולהתפלל שלא יאבדו.

בגמרא (מגילה י:) מבואר שמסיבה זו לא הניח הקב"ה למלאכים לומר שירה בזמן קריעת ים סוף, שהרי מעשי ידי המצרים טובעים בים, ואתם אומרים שירה. והבית יוסף (או"ח סי' תצ סעיף ד) הביא בשם מדרש הרנינו שלכן אין אומרים הלל שלם בשביעי של פסח.

בדומה נאמר בגמרא (שם) על הפסוק כי לאחר שנתנבא יחזיאל בן זכריהו שמואב עמון ועמלק שהתאספו למלחמה להשמיד את עם ישראל, ינגפו לפני יהושפט, נאמר (דברי הימים ב' כ כא): 'בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', אך לא אמרו 'כי טוב כי לעולם חסדו', לפי שאין הקב"ה שמח במפלת רשעים, ולכן על מפלת אויבי ישראל יש להודות על חסד והצלה, אך אן לומר על שעה זו 'כי טוב'.

כך גם מספרת הגמרא (ברכות ז.) על מין [כינוי בגמרא לנוצרים] שהציק מאד לרבי יהושע בן לוי בעזרת טענות שוא מהתנ"ך, ורבי יהושע בן לוי שסבל מאד מהצקותיו ידע שישינו רגע בשעות הבוקר שבו הקב"ה כועס וכל קללה ברגע זה מתקיימת, והסימן לכך היא שברגע זה כרבולת התרנגול נהפכת לרגע ללבנה. ולכן העמיד רבי יהושע בן לוי מולו תרנגול והביט בה, אולם ברגע הקריטי רבי יהושע בן לוי נמנם. ומשראה כך הבין שאין ראוי לנהוג כך, שהרי נאמר (תהלים קמה ט): 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו', וכן נאמר (משלי יז כו): 'גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב'.

כך כותב בעל העקידה (במדבר שער פב): 'הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות, אע"פ שחטאו, וכמו שנאמר בו יתברך (יחזקאל יח כג): 'הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה', הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה'.

אף על מחית עמלק, האומה שהרשיעה ביותר בעולם, שמצווים אנו לשנוא אותה ולמחות את זכרה, כתבו מהרר"נ פלאג'י (יפה ללב ח"ג או"ח סי' תרפה אות ג) המהר"ם שיק (או"ח סי' שלו ד"ה עכ"פ) והכף החיים (או"ח סי' תרפה ס"ק כט), שאין מברכים על מצוה זו, שהרי יש בכך השחתה וקלקול של מעשי ידיו של הבורא.

מסיבות אלו מוטל עלינו לכאוב את הכאב של מעשי ידיו של הבורא שנכשלו ונענשים, ולהתפלל שהם ינצלו, ויזכו לשוב בתשובה. ומצד שני עלינו לשאוף ולפעול שהבריאה כולה תגיע למציאות של (תהלים קד לא): 'יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו'.

צער על בעלי חיים

יש להוסיף שאף על אבדן בעלי חיים יש להצטער, כפי שמסופר בגמרא (ב"מ פה.) שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, והעגל ברח והכניס את ראשו תחת כנפי בגדו של רבינו הקדוש ובכה, רבי אמר לעגל לך לשחיטה שהרי לכך נוצרת, וכיון שלא ריחם רבי באו עליו 13 שנה יסורים. עד שפעם אחת שפחתו של רבי טאטאה את הבית, והיו שם ולדות של חולדה שהיא רצתה לטאטא ולהשליך לאשפה, ורבי אמר לה 'הניחי להם', שהרי נאמר (תהלים קמה ט): 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'. וכיון שהוא ריחם על בעלי חיים אלו, ריחמו עליו מהשמים, ויסוריו נפסקו.

וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' כח סעיף ב) שאף שכל מצוה בפעם הראשונה שמקיים מצוה זו מברך שהחיינו, על מצות שחיטה אינו מברך שהרי הוא מזיק. וביאר התבואות שור (שם סק"ה) שהרי מצינו שהיה תביעה על רבי לרחם על העגל שלא רצה להשחט, ולכן אי אפשר לברך 'שהחיינו והגענו לזמן הזה' שבו אנחנו שוחטים בעל חי.

כך גם פסק הרמ"א (או"ח סי' רכג סעיף ו), שאין אומרים על נעלים או בגד עור חדש 'תחדש ותבלה' כפי שמאחלים על כל בגד, כיון שצריך לשם כך להמית בעל חי ולהפשיט את עורו, ואין לנו לאחל איחול שכזה.

דרגות התפילה על אחר

אמנם מצינו מספר דרגות בחיוב להתפלל על חבירו:

בגמרא (ברכות יב:) נאמר שעל תלמיד חכם הנמצא בצרה חייב אדם להתפלל עד שיחלה, הדבר נלמד מדוד המלך שאמר (תהלים לה יג): 'וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב', הפסוק מדבר על שונאי דוד המלך שהיו מראשי הסנהדרין, ולמרות שנאתם ורדיפתם את דוד המלך, דוד המלך השיב להם טובה תחת רעה, וכפי שמבאר המלבי"ם: 'יצייר שהוא היה דורש טובתם, ובעת שחלו הצטער על זה כל כך עד שנפל למשכב. והם שמחו על מה שנפל למשכב וקוו יום מותו, אומר בחלותם עשיתי כל מה שאפשר, שלבשתי שק, גם עניתי נפשי בצום, גם התפללתי בכונה אל חיקי – רוצה לומר בלב ובצנעה לא למען הראות לאחרים שמשתדל בעדם כי היתה תפלתי אל חיקי, ולא תפלה אחת לבד כי תפלתי תשוב פעם אחר פעם'.

הרי שעל תלמיד חכם אף אם יש מחלוקת חריפה בינו לבין אותו תלמיד חכם, והלה רודף אותו, חייב האדם להתפלל עליו עד שיחלה המתפלל מרוב צער.

דרגה שניה מצינו בגמרא (שם) שאף על כל אדם מישראל יש חיוב להתפלל על צרתו, 'ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש – נקרא חוטא. שנאמר (שמואל א' יב כג) 'גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם'. הרי ששמואל אמר כי אילו היה נמנע מלהתפלל על אדם מישראל הדבר היה נחשב לו לחטא. ומכאן שכל שאפשר להתפלל על חבירו ואינו מתפלל נחשב הדבר לחטא.

דרגה שלישית הוא להתפלל על כלל העולם ואף על הרשעים. זהו אמנם אינו חיוב, ומי שנמנע מכך אינו נקרא חוטא, ואף שנח לא התפלל על בני דורו הוא עדיין היה צדיק תמים, אולם היתה עליו תביעה כפי שמבואר בזוהר, ונחשב הדבר שהוא גרם לאבדן העולם.

ועל כך נאמר בגמרא (ב"ק צב.) שאף שאבימלך הציק לאברהם אבינו, בזכות שאברהם אבינו התפלל עליו כפי שנאמר (בראשית כ יז): 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ', אברהם אבינו נענה תחילה ומיד השם פקד את שרה. ומכאן נלמד שכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. הרי לנו שגם על נכרי כאבימלך, אף שחטא כלפי אברהם, יש ענין להתפלל עליו, ובזכות זה נושע אברהם אבינו מצרתו הפרטית.

מדוע נח לא התפלל על דורו

הזוהר (נח סח.) מביא מחלוקת, מדוע נח לא הקריב את הקרבנות והתפלל לפני המבול, רבי יצחק סבר שאכן יש תביעה על נח שלא עשה כן, שמא היה מונע בכך את המבול. אולם רבי יהודה סבר שנח פחד על עצמו שמא אם הוא יתפלל עליהם הוא יספה יחד עם דור המבול. ביאור הדבר נראה ע"פ מה שכתב המזרחי (בראשית ו ט) בהבדל בין נח לאברהם, נח היה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו שלא ילמד ממעשיהם, מפני שלא היה חזק באמונתו, ולכן היה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות ה', כאלו היה עם ה'. אבל אברהם אבינו עליו השלום שהיה חזק באמונתו, לא היה מתיירא שמא ילמד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהם ומוכיחם להכניסם באמונתו. מכך ניתן ללמוד שאדם שמרגיש שאם הוא יצטער על עונש הרשעים ויתפלל עליהם ירגיש בנפשו חיבור ושייכות עמהם, מוטב לו להבדל מהם, כדי שלא יספה עמהם. אך אדם שמרגיש מספיק חזק להתחבר עמהם ולהשיבם למוטב, מוטל עליו לעשות זאת.

המבי"ט (בית אלוקים שער היסודות פמ"ג) מבאר בצורה שונה את הסיבה שנח נמנע מלהתפלל על בני דורו כיון שנח לא בטח בצדקותו ובתמימותו שיכול הוא להתפלל על דור המבול, ולהצילם. אך כפי שנענה כאשר ביקש שלא יחרב שוב העולם, וניתן לו ברית קשת שגם אם האנושות תגיע שוב לחטאי דור המבול, לא יביא הבורא שוב מבול על הארץ, כך היה בכוחו להציל את האנושות למנוע את המבול.

לעיתים העובדה שאנחנו נמנעים להתפלל אינו נובע מחוסר רגישות ואכפתיות על הזולת, להיפך רש"י (בראשית ו יד) מציין כי נח הקדיש 120 שנה מחייו להוכיח את בני דורו ולנסות ולהחזירם למוטב, וכפי שמתואר בגמרא (סנהדרין קח:) שבמשך כל שנות בניית התיבה היה נח מוכיח את בני דורו, ומנסה להחזירם למוטב, והם היו מבזים אותו ולועגים עליו. אולם המבי"ט כותב כי נח לא בטח בבורא שיקבל את תפילתו, הוא הרגיש שאין לו את הזכות לבקש מהבורא. ועל כך מבאר המבי"ט כי מעלת האבות היתה שהם בטחו בבורא שיקבל את תפילתם למרות ענוותם ושפלותם.

להרגיש שצרת השני הוא צרתי האישית

נציין גם כי על דברי מלאכי (ג ד): 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת' נחלקו במדרש (איכה רבה פ"ה רמז כא) מהו אותה מנחה ערבה שמתפללים אנו שגם מנחתנו תהיה כה ערבה, דעתו של רבי היא ש'כימי עולם' זהו קרבנו ותפילתו של נח, ו'כשנים קדמוניות' זהו כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם. ומבואר שב' קרבנות אלו היו הערבות ביותר לפני הבורא, ולכן מבקשים אנו שכל הקרבנות והתפילות שלנו יהיו כה ערבות לפני ה'.

כל קיום העולם בימינו הוא מכח אותו תפילה עריבה, מכח אותו ברית שנכרתה לאחריו, וכפי שנאמר בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ג) שלכן התקינו שבכל יום בקריאת שמע, יזכירו את הבטחה זו הרמוזה בפסוק  (דברים יא כא) 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה'.

במדרש (בראשית רבה פל"ד רמז ו) מובא שלאחר המבול והבורא אמר לו לצאת מהתיבה, השיב לבורא כיצד יצא מהתיבה ויקים מחדש את העולם יפרה וירבה, והכל למארה, הכל יחרב שוב, עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם. הרי שגם נח שלא בטח בתמימותו וצדקותו שהבורא יענה לתפילתו, כאשר הרגיש את חוסר האונים לטרוח ולבנות שוב עולם, שיחרב כאשר הבריות יחטאו, הרגשת העבודה והעמל לשוא, אז נח התפלל לבורא למרות שלא בטח בצדקותו ובתמימותו, ותפילה זו לא רק שהתקבלה ונכרתה עימו ברית קשת, ברית אשר בזכותה אנו קיימים.

כאשר אדם מתקשה להתפלל על חבירו, מוטל עליו קודם כל להרגיש שזה צרתו האישית, להצטער בצער חבירו ואז יעלה בידו להתפלל כראוי על צער חבירו.

וכך מבואר בזוהר הנ"ל כאשר משה רבינו בא להתפלל על עם ישראל, לא הסתפק בכך שהוא התפלל עליהם, אלא אמר לבורא שהוא מעדיף למות מאשר שעם ישראל יענש, וביקש שימחה שמו מספר התורה אם לא יסלח הבורא לעם ישראל, ובכך שהפך את צרת עם ישראל לצרתו האישית התקבלה תפילתו.

אימתי היה נח צדיק תמים

התורת חיים (עירובין יח:) מעיר שבפסוק (בראשית ו ט) נאמר: 'נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו', ואילו בפסוק (שם ז א) נאמר: 'כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה', הגמרא לומדת מכך שאין אומרים לאדם אלא מקצת שבחו בפניו, שהרי אף שנח היה צדיק תמים, כאשר הבורא דיבר עימו אמר לו רק מקצת שבחו שהוא צדיק. ומוסיף התורת חיים שאכן כלפי כלל הדורות 'בְּדֹרֹתָיו' היה צדיק תמים, שהרי ע"י שקרבנו נתקבלה קיימים כל הדורות, אולם כאשר רוצים להדגיש רק מקצת שבחיו, מוזכר שהוא צדיק בדור הזה, שהרי כלפי דור המבול שיש עליו תביעה שלא התפלל עליהם, לא היה צדיק תמים מושלם אלא רק צדיק.

מעלת המתפלל על אחר

המבי"ט (בית אלוקים שער התפילה פי"ב) מבאר, שמצד שני יש מעלה למתפלל על חבירו, ולכן הוא נענה תחילה, משום שהמתפלל על חבירו כוונתו טהורה לשם שמים, הוא יכול לכוון ביתר קלות שהוא מבקש מהבורא שיחוס הבורא על מעשיו. בעוד שהוא מתפלל על עצמו יש לו נגיעות אישיות ועיקר כוונתו שהוא יצא מהצרה. ולכן המתפלל על חבירו ומוכיח שכוונתו בתפילה שהוא רוצה שהבורא ישמח במעשיו, גם תפילתו האישית וצרכיו האישים נענים ביתר קלות.

כיצד להתפלל על רשעים

בגמרא (ברכות י.) מובא שהיו בריונים שהציקו לרבי מאיר מאד, והוא רצה להתפלל שהם ימותו, אולם אשתו ברוריה אמרה לו, שבפסוק (תהלים קד לה) נאמר: 'יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם', הרי שהתפילה אינה אמורה להיות שיתמו החוטאים, אלא שיתמו החַטָּאִים, כלומר שישובו הרשעים בתשובה, וכיון שיפסיקו לחטוא , הרשעים לשעבר אינם עוד רשעים. ואכן רבי מאיר קיבל את דעתה, והתפלל שהבריונים הללו ישובו בתשובה. ותפילתו התקבלה וכך היה.

סיכום

מהפרשה נלמד שיש תביעה על נח שלא התפלל על דור המבול, אף שהיו רשעים, ואף בשעה שמוטל עלינו להרוג את הרשעים, כמחיית עמלק, או השמדת אויבי ישראל, אינו זמן של שמחה, ויש לחוש כאב על כך שמעשיו של הבורא נאבדו ולא הגיעו לתכליתם הראויה. ואף על מיתת בעלי חיים יש לחוש צער.

ומוטל על האדם להתפלל הבריאה כולה תגיע למצב שישמח השם במעשיו, והרשעים ישובו בתשובה.

אולם בתפילה על חברו מצינו 3 דרגות:

על תלמיד חכם אף שישנו בינו לבין אותו חכם מחלוקת חריפה ביותר, חייב להתפלל עליו עד שיחלה המתפלל.

על כל אדם מישראל חייב להתפלל ואם אינו מתפלל הרי הוא חוטא.

על אומות העולם יש ענין ומעלה שיתפלל, אך לא מצינו שמי שנמנע מלהתפלל עליהם הרי הוא חוטא. ואם הוא מרגיש שע"י התפילה עליהם הוא ירגיש קשר וחיבור למעשיהם, ימנע מלהתפלל עליהם.

כמו כן על האדם לבטוח בבורא שיקבל את תפילתו ואף שאין לו מעשים טובים, תפילתו רצויה לפני הבורא.

הצטרף לדיון

4 תגובות

  1. תודה רבה על כל מאמרים באתר קוראים בשקיקה רציתי לשאול בענין שנאת הרשעים הרב קוק אורות הקודש ח"ד עמ תצז כתב שיש לחלק בין צדיק גדול (ז"ל הצדיקים הטהורים) הם יכולים לאהוב את הרשעים אבל סתם אנשים מחויבים לשנוא ומסביר טעמו כדי שלא ימשכו אחרי הרישעה

  2. יש להבדיל בין מי שנחשב "משנאיך ה'" כמו אדם ששנה ופירש שמצוה לשנאותו, לבין תינוק שנשבה וכדומה שמצוה לאוהבו ולקרבו.

  3. קראתי בעניין רב את מאמרכם ואתייחס לשורת הסיכום:
    "השמדת אויבי ישראל, אינו זמן של שמחה.כיצד תסבירו לפי דבריכם את:שירת הים של משה וכן שירת הבאר.
    שירת דבורה על מפלת האוייב.
    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד א
    ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה.
    ובכלל כל הקורא בפרקי תהילים אומר:ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת,ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע.לא מצאתי ולו פעם אחת בתהילים את דוד מבקש מאלוקים שיחזיר בתשובה את הרשעים כמו שעשה אברהם.למה?
    אשמח לתשובתכם
    תודה

  4. נאמר בכתוב בנפול אויבך אל תשמח. אבל ככל שמדובר בגילוי ניסי ה', או בנפילת רשעים המבזים כבוד שמים והחשמחה היא על כבוד שמים, על נצחון ה"צדיק" על "רשע" ולא נצחון "ראובן על שמעון" זה מותר ונדרש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *