לחמול על הנמלים או על התינוקת?

שאלה:

שלום כבוד הרב,

בזמן אחרון קראתי לא פעם על עניין החמלה אפילו לטפילים בזמן המגפה(קורונה). יש לי מתקפת נמלים בבית וגם תינוקת בת 6 חודשים שרק החלה לזחול והם עוקצים!! האם מותר לי להדביר אותם בימים האלה? מה עליי לעשות? תודה מראש.

תשובה:

חובה להדביר! קודם שחומלים על הנמלים יש לחמול על בני האדם שיהיה להם נוח ונעים…

בהצלחה רבה.

חובה להדביר! קודם שחומלים על הנמלים יש לחמול על בני האדם שיהיה להם נוח ונעים…

בהצלחה רבה.

מקורות:

בגמרא במסכת בבא מציעא דף פה עמוד א, מובא מעשה נפלא על רבי שלא חס בתחילה על בעלי חיים וקיבל יסורים ולאחר מכן כשחס עברו ממנו ואלו דברי הגמרא שם "ואפ"ה יסורי דר' אלעזר בר' שמעון עדיפי מדרבי דאילו ר"א בר"ש מאהבה באו ומאהבה הלכו דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו ע"י מעשה באו מאי היא דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין וע"י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב (תהלים קמה, ט) ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה"

ומדברי הגמרא הללו נראה כי אכן אין לגרום כל נזק וצער לבעלי חיים ולו הפחותים ביותר, כמו רבי שחס על החולדות. אמנם יש על כך תשובה חשובה בספר שאילת יעב"ץ חלק א' תשובה קי, והוא מאריך לבאר את ההבדלים בין רמות בעלי החיים וששקצים ורמשים הם מאוסים ואין בהריגתם צער בעלי חיים. ומביא לכך ראיות מהא דמותר להורין בשבת והחשש רק משום נטילת נשמה. ובמעשה דרבי מסביר שאין זה חובה על כל אדם אלא רק מידת ואף הא דיש לרחם על העגל אין זה אלא מידת חסידות, ושאני רבי שהיה עליו ענין של שרב גובריה ואפשר שהיה בה גם ענינים גבוהים יותר, עיי"ש.

ואלו דבריו שם: צל"ע בהא דצער ב"ח דאורייתא. אם הוא כלל עובר לכל אשר נשמת רוח חיים באפיו גדול וקטן ואפי' שקצים ורמשים (בלבד שלא יהיו ממיתין כי כל המזיקין נהרגין אפי' בשבת) ושלשול קטן שבים במשמע לכאורה. ויראה שאינו באמת אלא בב"ח =בבעלי חיים= דבני מלאכה נינהו כענינא דקרא דכתיב בבהמה הנושאת משא. ואפשר שאפי' כלב וחתול בכלל. לפי שגם המה בני תרבות ובעלי מלאכה כמ"ש במ"א לענין להקדים להם האכילה כבהמה (ע"ל סי"ז) אבל הקטנים שאינם ראוים למלאכת אדם. לא מיבעיא זבובים ופרעושים ושאר שקצים ורמשים דמאיסי וגם יש בהן חשש מכשול ואף קצת סכנה וצער לבני אדם. דלית לן בה. וש"ד למיקטלינהו. והא ר"נ דאמר קטלן להו ואשמען קלא דסנותי ולא תימא הנהו משום דלית בהו משום נטילת נשמה. דמשו"ה אפי' בשבת שרי. אבל שארא דאית בהו משום נטילת נשמה. דילמא אית בהו נמי משום צב"ח =צער בעלי חיים=. כי לא מזקי ודאי. אלא ודאי כל הני דאמרן, אין להם סמך מן התורה להקפיד על צערן ועל הריגתן. ואצ"ל פרעושים דקמצערו טובא. (אף על פי שהאר"י ז"ל ממדת חסידות וע"פ הסוד ודברים בגו משום גלגול נגע בה) ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפי' כינה. והא דאשכחן לר' בפ' הפועלים דחזי לאמתיה דכנשה בני כרכושתא דשדיין וא"ל שבקינהו ורחמיו על כל מעשיו כתיב. מלבד שאינה ראייה להטיל חובה על כל אדם ואפי' ממדת חסידות. דהא רבי גופיה משמע קצת דמקמי הכי לא אקפיד בהכי. ושוב אחז במדת רחמנות יתרה שלכן רחמו עליו משמים להקל יסוריו. תדע שהרי אמרו שם דמעיקרא ע"י מעשה באו כדאי' התם מעובדא דעגל. ותמה על עצמך וכי לא זו מדת כל אדם ואפי' חסיד שבחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה. שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כ"ש שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. א"כ בכך ימלטו כל ב"ח חייהם מיד השוחט. אלא פשיטא שאני ר' דרב גובריה. ומי עמד בסוד ה' לידע מה טיבו של עגל ההוא ואם אולי איזה נפש מישראל שנתגלגל בו. והיה מבקש תיקונו מרבי. שלא יצטרך למות מותא תנינא בבהמה והמ"י. עוד י"ל שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם. אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו. ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה שם כנ"ל יעב"ץ ס"ט.