מאמרנו השבוע עוסק בשבע מצות בני נח? מה הם שבע מצות בני נח? האם מותר ליהודי לסייע לנכרי לעבור על אחד משבע מצות אלו? האם יש רק שבע או שיש יותר? האם מותר לסייע לנוצרי שרוצה ללכת לכנסיה? האם מותר לתת לנוצרי להשבע בבית המשפט באלוהיו? מה הדין במוסלמי האם הוא עובד עבודה זרה? האם הוא עובר על שבע מצוות בני נח? סיוע להפלה מה דינה? איזה עריות נאסרו על בן נח? האם יש חשיבות לכך שבן נח שחוטא במשכב זכר לא יצהיר על כך בפומבי? מדוע אסור לבן נח להשבע לשקר, הרי זה אינו כלול בשבע מצות בני נח? מה הגדרת גזל בבן נח? האם בן נח מחוייב לדיני תורה? האם יש חיוב לקיים מערכת חוקה? איזה איסורים נוספים חלים על בן נח? בשאלות אלו ועוד יעסוק מאמרנו השבוע.

מצוות בני נח

שבע מצוות בני נח

בפרשתנו נאמר (בראשית ב טז): 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל'. מפסוק זה דרשו חז"ל (סנהדרין נו:) שבני נח נצטוו על שבע מצות בני נח.

שבע המצוות הן: ג' העבירות החמורות – עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, אבר מן החי, ברכת השם, גזל, דינים.

סיוע לבן נח העובר על חיובו

ידיעת מצות אלו ופרטם נוגעות למעשה אף ליהודים, משום שמבואר בגמרא (ע"ז ו:) שבאופן שאין אפשרות לבן נח לעבור על האיסור בלי סיוע של היהודי, אסור להכשילו מדין לפני עור לא תתן מכשול. אמנם לא נוהג בבן נח האיסור מדרבנן של 'מסייע לדבר עבירה', והוא איסור על יהודי לסייע ליהודי אחר העובר עבירה אף שהעבריין יכול לעבור את העבירה בלי סיוע חברו. ולכן אם נכרי מבקש מיהודי להסיעו לבית העבודה זרה, ואין לו שום אפשרות להגיע למקום בלי הסעה זו, אסור לישראל להסיעו.

איסורים נוספים

בגמרא (חולין צב.) נאמר שיש 30 מצות שבני נח התחייבו בהם, רש"י (שם) מציין שלא מצא היכן התפרשו מצות אלו. רבינו ניסים גאון (הקדמת מפתח מנעולי התלמוד) מציין שלאחר שהתחייב אדם הראשון בשבע מצות התווספו מצוות נוספות, ועד מתן תורה הגיע מנינם ל28 ויש אומרים 30 מצוות.

החינוך (מ' תטז) כתב, ששבע מצוות בני נח הן כללים, ויש בהן פרטים רבים, למשל גילוי עריות נחשבת מצוה אחת אף שכוללת אשת איש, משכב זכר, ובהמה, וכן מספר קרובים, ואילו לעם ישראל רצה הקב"ה להרבות שכרם, ולכן חילק כל דבר למצוה נפרדת כדי שנקבל שכר נפרד. ובכך ביאר הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ג פכ"א) את דברי הגמרא שיש 30 מצוות, ופירט שם מה הם 30 המצות הפרטיות היוצאות משבע מצות אלו. [יש לציין שחלק מהמצות המנויות שם הם לדעת יחיד שלא נפסקה להלכה].

כמו מבואר בגמרא שרק איסורים שיש בהם גם חיוב של שב ואל תעשה [איסורי לאו] נמנו בשבע מצות נח, אך יש מצוות נוספות שהם בקום ועשה [מצוות עשה] שלא נמנו.

וכן מצינו איסורים נוספים הנוהגים בבני נח מלבד שבע מצות אלו, ונפרט אותם בהמשך [הרמ"ע מפאנו מנה את כולם כחלק מהמצות הפרטיות של שבעה כללים אלו].

מה כלול בשבע המצוות

נפרט כעת את שבע המצות שהתחייבו בהם בני נח, ומה הם כוללות:

מצוה א – עבודה זרה

נכרי העובד אלילים כפשוטו הוא בודאי עובד עבודה זרה, אולם השאלה המעשית היא האם גם הדתות הנפוצות הנצרות והאיסלם נאסרו על בני נח?

האם הנצרות אסורה על בני נח

מצינו 3 שיטות האם הנוצרים הם עובדי עבודה זרה:

א. התוספות (סנהדרין סג: ד"ה אסור; בכורות ב: ד"ה שמא) כתבו שאין איסור לגרום לנוצרי להשבע, כיון שהם נשבעים בשם השם אלא שמשתפים יחד שם עבודת אלילים, ובן נח לא הוזהר על השיתוף. וכן פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סי' קנו סעיף א). להבנת הש"ך (יו"ד סי' קנא סק"ז) הכוונה שמותר לנכרי אף לעבוד את השם בשיתוף, כפי שהנוצרים מאמינים בהשם אך בשיתוף אותו האיש. וכן ביאר הגר"א (ע"פ הגמרא סוכה מה: סנהדרין סג.) שרק עם ישראל נצטוה (שמות כב יט): 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ', ומכאן נלמד שאסור לישראל לשתף דבר נוסף יחד עם הבורא, אך לבן נח אין מקור שהדבר אסור. ולדעה זו מותר לנכרי לעבוד בשיתוף.

ב. העולת תמיד (סי' קנו סק"ג) כתב שנוצרי המאמין שהבורא מעל אותו האיש אינו מוזהר להאמין בהבליו, אולם אם הוא מאמין ששניהם שוים הרי הוא עבודה זרה שאף נכרי מוזהר עליו. [ודבר זה תלוי בכל כת של נוצרים מה היא אמונתם].

וקרוב לכך כתב בשאלת יעבץ (ח"א סי' מא ד"ה ולפמ"ש) שמה שהותר שיתוף לבן נח, היינו כשמאמין שהשם שולט על הבריאה אלא שמסר כוחות לאמצעיים שונים בהנהגת העולם השפל וחולק להם כבוד. אך המאמין שיש יותר מאחד, אף שאומר על שלשתם לשון אחדות, אפילו אחד אין לו, והם גרועים יותר משיתוף. [ולדבריו כל הנוצרים עובדי עבודה זרה].

ג. אחרונים רבים כתבו, שגם התוספות והרמ"א התירו רק להשביע נכרי כשישבע בשיתוף, אך אסור לעבוד עבודה זרה בשיתוף. [כן דעת פלפולא חריפתא (סנהדרין פ"ז סי' ג אות ה); שער אפרים (סי' כד) בשם חלקת מחוקק; ושב הכהן (סי' לח); מעיל צדקה (סי' כב); נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קמח ד"ה הנה); רעק"א (הג' שו"ע או"ח סי' קנו); חתם סופר (הג' שו"ע או"ח סי' קנו מג"א סק"ב); פרי מגדים (או"ח סי' קנו א"א סק"ב; יו"ד סי' סה שפ"ד יא); מחצית השקל (או"ח סי' קנו סק"ב); ערוך השולחן (או"ח סי' קנו סעיף ד)].

ונאמר שתי סברות לחלק: א. משום שאם הנכרי נשבע באותו האיש ואינו מזכיר בפירוש שהוא אלוהים, או שהוא נשבע בשם אלוקים סתם ואינו מפרש מיהו האלוקים, אין בכך איסור לבן נח. ב. משום ששבועה בשם עבודה זרה אצל ישראל אסורה רק בלאו, ולכן אצל בן נח כשנשבע בשיתוף אין איסור. אולם לעבודה עבודה זרה ממש, אסור לנכרי אף כשהוא בשיתוף.

העולה מדברינו: שיטת הש"ך והגר"א שהנצרות לא נאסרה על בן נח, כיון שהוא מאמין בבורא אלא שמשתף הבלים שונים יחד עם הבורא. ורק ישראל הוזהר שלא להאמין או לעבוד שום כח נוסף מלבד הבורא. שיטת העולת תמיד והיעב"ץ שבן נח מוזהר שלא יאמין שיש כח השוה לבורא, אך יש אופנים שמותר לבן נח להאמין שיש כח נוסף מתחת הבורא. שיטת אחרונים רבים שגם לבן נח יש איסור גמור לעבוד ולפנות לגוף נוסף מלבד הבורא, וכל ההיתר הוא שאין לנו איסור לגרום לנוצרי להשבע במה שהוא מאמין בו.

האם האיסלם נאסרה על בני נח

נידון נוסף הוא האם יש איסור על בן נח להיות מוסלמי, שהרי הם מאמינים בקל אחד, ובן נח לא נצטווה להאמין בתורת ישראל ובמשה רבינו, ואין עליו איסור להאמין בנביא שקר.

מאידך בגמרא (ע"ז יא:) מוזכר עבודה זרה בשם נשרא בערביא, וביאר הערוך (ערך נשר ג) שהוא אבן שחקוק עליו נשר הנמצא בערב. ובהגהות הערוך כתב שהיא בעיר מכה. וביאר הרמב"ם (מהדורת בלאו תשו' תמח) שבעיר מכה יש אבן שחורה שחקוק עליה דמות נשר, ובימי קדם היו עובדים שם לשלשה עבודות זרות שונות: פעור, מרקוליס, וכמוש. וכאשר המשוגע כבש את מכה וביער משם את עבודות האלילים, השאיר את האבן השחורה והמשיך לעובדה כפי שנהגו לעבודה עד אז, אלא שנתן משמעות אחרת לעבודתה. שבעוד שעבודתה של פעור הוא שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה את ערותו מולה, הפך את הפעולה להשתחויה בתפילה לקל [וכיודע בהתחלה היו מפנים את גבם לאבן ומשתחווים לכיוון ירושלים]. את עבודת רגימת האבנים למרקוליס, הפך לעבודה לזרוק אבנים על השטן לערבבו. או רגימת הצלמים שהיו במקום. ועבודת כמוש שהיתה לעמוד לפניו בפריעת ראש ובבגד בלי תפירות, הפך לעבודה להכנע לפני האל יתעלה ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו.

הרי שהמוסלמים ממשיכים לעשות את אותן פעולות לאבן השחורה שהיו עושים אבותיהם עובדי האלילים, אלא שכעת יש להם פרשנות שונה לפעולות אלו. ומצינו 3 שיטות בראשונים כיצד להתייחס לכך:

א. הרמב"ם (שם ומאכ"א פי"א ה"ז) פסק שאף שהיה במכה עבודת אלילים של פעור מרקוליס וכמוש, בימינו כוונתם לשמים ואין בכך עבודה זרה.

ב. האבן עזרא (דניאל יא ל) כתב, שהסיבה שלא הסיר המשוגע עבודה הזרה זו, כיון שאנשי מכה לא הסכימו לסור למשמעתו עד שנשבע להם שלא יסיר את עבודת מרקוליס. ולפיכך גם בימינו הם עובדי עבודה זרה, שהרי הם ממשיכים לעבוד לאבן השחורה במכה.

בדומה כתב הכוזרי (מאמר ד אות יא) שאף שהם מודים בפיהם בקל אחד, הם סותרים זאת במעשיהם שהם ממשיכים לעבוד את אותן עבודות שעבדו לעבודה זרה. וביאר מה שהוכיח השם את ישראל: 'וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן' הכוונה לשתי וערב העשוי מעץ במדינות הנוצריות, ולאבן השחורה במדינות המוסלמיות.

וכן נראה דעת היד רמה (סנהדרין ס: ד"ה העובד) האשכול (אלבק, סי' טז יין נסך; אויערבך סי' נח) בשם רב נחשון גאון, והמאירי (ע"ז נז. ד"ה ישמעאלים) בשם חכמי ספרד.

ולפי שיטות אלו, למרות שהעובד אינו מתכון לעבוד עבודה זרה, כיון שהוא ממשיך לעשות את הפעולות והמעשים שעשו אבותיו, הרי הוא עובד עבודה זרה.

ג. דעה נוספת מצינו בר"ן (סנהדרין סא: ד"ה יכול) כיון שהישמעאלים משתחוים השתחויה של אלהות להבליהם, אף שאינם טועים לעשותו אלהות, הרי זו פעולה של עבודת עבודה זרה והיא אסורה למרות שאינם מאמינים שיש באבן כח של אלהות, ולכן דינם של הישמעאלים כעובדי עבודה זרה.

העולה מדברינו: שדעת הרמב"ם שלמרות שמנהגי האיסלם הם מנהגי עבודות אלילים כיון שמייסד האיסלם נתן להם פרשנות של עבודת הקל, אין בכל איסור של עבודה זרה. דעת האבן עזרא הכוזרי היד רמה האשכול בשם רב נחשון גאון והמאירי שכיון שהפעולות הם פעולות של עבודת אלילים, והאבן השחורה היא עבודה זרה שמעולם לא התבטלה, המוסלמים הם עובדי עבודה זרה. דעת הר"ן שפעולה של השתחויה של אלהות לאבן אסורה אף כשאינו מקבל עליו את האבן לאלוה, ולכן הם עובדי עבודה זרה.

למעשה הפוסקים נקטו כדעת הרמב"ם וסוברים שאין על המוסלמים דין עובדי אלילים.

דין ישראל שכופים עליו להתאסלם

אמנם יש להעיר שאף לדעת הסוברים שלבן נח אין איסור בכך, כתבו הריטב"א (פסחים כה: ד"ה וכתב) והרדב"ז (ח"ד סי' צב) שישראל שכופים עליו להתאסלם חייב למסור את הנפש, משום שהם כופרים בתורת משה, ולכן כלפי ישראל הוא בודאי איסור שנאמר עליו יהרג ואל יעבור.

מצוה ב – שפיכות דמים

בן נח מוזהר על רציחה יותר מישראל, ויש מקרים שאצל ישראל אף שהוא איסור חמור אין עליו חיוב מיתה, אך אצל בן נח יש חיוב מיתה:

א. הריגת עובר (רבי ישמעאל סנהדרין נז: וכפי שנפסק להלכה רמב"ם מלכים פ"ט ה"ד).

ב. הריגת טרפה [אדם שיש בגופו אחד מסימני הטריפה שאינו יכול לשרוד מחמתם]. (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ד).

ג. הריגה בגרמא, כגון הכופת אדם ומניחו לפי אריה, או שהניחו כפות עד שמת ברעב. (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ד).

ד. הריגה ע"י שליח. (בראשית רבה פל"ד סי' יד).

מצוה ג – עריות

איסור עריות בבני נח כולל שני חלקים: איסור שלא מחמת קורבה. וכן קרובים שונים שגם בני נח נצטוו עליהם.

עריות שאינם קרובים

איסורי עריות שאינם קרובים כוללים אשת איש, משכב זכר, ובהמה, ונדרש בגמרא (סנהדרין נח:) מהפסוק (בראשית ב כד): 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד', מ'ודבק' נלמד שהותר רק דרך דבקות ולא משכב זכר. מב'אשתו' נלמד שהותר רק באשתו ולא באשת חברו. מ'והיו לבשר אחד' נלמד שאסור עם בהמה שאינם נעשים בשר אחד, כלומר האב והאם נעשים לבשר אחד בוולד, אך אדם ובהמה אינם ראויים להוליד ולהעשות לבשר אחד.

עריות של קורבה

בגמרא (סנהדרין נח.) יש מחלוקת תנאים איזה קרובים נאסרו, ומחלוקת זו מסתעפת ממספר מחלוקות שונות, ויש מחלוקת נרחבת בראשונים כיצד נפסק הלכה למעשה, הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"ה) פסק שרק 3 עריות נאסרו: האם, אשת האב וכולל מפותת האב, ואחותו מאמו. אולם יש ראשונים המוסיפים עריות נוספים, ובמקרה הצורך יש לשאול רב כיצד לנהוג.

כתיבת כתובה על זכר

בגמרא (חולין צב.) נאמר שבני נח נצטוו על 30 מצוות, ואין מקיימים אלא שלשה ואחד מהם הוא שאף שחשודים על משכב זכר ומייחדים להם זכר קבוע, מכל מקום אין כותבים על כך כתובה, שהוא קלות ראש מיוחדת. וכן מצינו במדרש (בראשית רבה פכ"ו סי' ה) שדור המבול לא נימחו עד שלא כתבו כתובה לזכר ולבהמה. ומכך נלמד שגם בן נח שאינו שולט על יצריו ומייחד לעצמו זכר, יש איסור חמור הרבה יותר כשהוא מצהיר על כך בפומבי ונוהג בו כבן זוג.

מצוה ד – אבר מן החי

איסור אבר מהחי כולל בין אבר שלם שנחתך מהבהמה בחייה, ובין בשר כלשהו שנתלש מהבמה בחייה. (חולין קכא:). אולם נחלקו התנאים (סנהדרין נט.) האם נכרי מוזהר על דם שיצא מהבהמה בחייה, לדעת רבי חנניה בן גמליאל הדבר אסור, ואילו לחכמים הדבר מותר, ולהלכה פסק הרמב"ם (מלכים פ"ט ה"י) שהדם אינו בכלל האיסור.

מצוה ה – ברכת השם

ברכת השם פירושו המקלל חס ושלום את הבורא ובלשון 'סגי נהור' נקרא ברכת השם. דינו של בן נח חמור יותר מישראל משום שגם אם הוא רק מקלל כינוי של הבורא, ולא את שמו המיוחד חייב מיתה. (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ג).

שבועת שקר

המשנה למלך (מלכים פ"י ה"ז) תמה כיצד מצינו בתורה שאברהם השביע את אליעזר, וכן אברהם ואבימלך נשבעו זה לזה ועוד, והרי בן נח לא חייב לקיים את שבועתו, שהרי אינה משבע מצות בני נח. ותירץ, ששבועה היא בכלל האיסור של ברכת השם. וביאור דבריו שכל שבועה פירושה שהאדם נשבע בחייו של הבורא, כלומר אם לא יעשה כך וכך כביכול אין השם חי, ולכן העובר על שבעתו נחשב שקילל את הבורא, ומכאן העונש החמור והגדול על מי שעובר על שבועתו.

אמנם האבני נזר (יו"ד סי' שו אות יז) סבור שאין איסור לאו על בן נח שלא לקיים את שבועתו, אך השכל מחייב שאם נשבע לחבירו חייב לקיים. ולכן באמת אן חיוב לבן נח לקיים את שבועתו שנשבע לעצמו, ואף כשנשבע לחברו כיון שהוא רק חיוב מצד השכל, אך אין לכך מקור בתורה, אינו נענש על כך בבית דין, אך כיון שהשכל מחייב זאת הרי הוא נענש בידי שמים.

מצוה ו – גזל

איסור גזל בבן נח כולל מובן רחב ביותר של איסורים, הוא כולל גם גזל בפחות משוה פרוטה (עירובין סב. סנהדרין נז.), וכן נכרי העוסק בתורה שהיא ירושה של עם ישראל, ונחשב שהוא גוזלה מהם (סנהדרין נט.). לדעת החינוך (מצוה תטז) כולל גם שלא לקבוע במחשבתו להתאוות לרכוש הזולת. לדעה אחת בר"ן (סנהדרין נח: ד"ה כותי) אף המכה את חברו הוא בכלל גזל.  בשם הגרי"ז מבריסק נמסר כי הגדרת גזל בבן נח שונה במהותה מהגדרתה אצל ישראל, משום שבישראל האיסור הוא נטילת הממון שלא כדין, אולם עצם בן נח עצם מעשה הגניבה נאסרה, ולכן איסור זה כולל גם פעולות שהגזלן לא נטל לעצמו שום דבר.

מצוה ז – דינים

בגמרא (סנהדרין נו:) מבואר שיש חיוב על בני נח להושיב דיינים בכל מקום לשפוט משפט צדק. ונחלקו הראשונים מה עוד נכלל במצוה זו:

דעת השאילתות (שאילתא ב) שאסור לישראל או לבן נח לדון דין בעצמו באלימות, אלא חייב ללכת לדיין שיפסוק בדינו, והוא חייב לקבל את הכרעת הדיין.

דעת הרמב"ם (מלכים פ"ט הי"ד) שאין במצוה זו תוספת דין מיוחד, אלא הוא חובה להעמיד מי שידון את העיר ויפקח על קיום שאר מצות בני נח. והחיוב זה הוא על כל אחד, ובני עיר שלא עשו כן חייבים מיתה. ולכן תושבי העיר שכם שראו את שכם בן חמור עושה עוול בדינה ושתקו ולא מחו התחייבו מיתה, והותר לבני יעקב להורגם.

דעת הרמב"ן (בראשית לד יג) שבן נח שלא הושיב דיינים או מחה על עוול אינו חייב מיתה, לפי שחיוב מיתה הוא רק על איסור לא תעשה, ולא על חיוב עשה. ועיקר מצוה זו הוא שהתחייבו בכל הלכות חושן משפט כעין ישראל. והסתפקו הרמ"א (סי' י) והחתם סופר (ח"ו סי' יד) האם כוונתו שחל על הנכרי כל דיני חושן משפט כישראל, ולמשל אם נכרי מסר לחברו חפץ לשמור עליו נוהגים בהם דיני השומרים כישראל. או שאינם חייבים לדון כדיני התורה, אולם מוטל על דייני העיר לתקן חוקים הגיוניים וטובים לכלל המקרים. והסיקו שיש בדבר מחלוקת אמוראים. אולם הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא ב) סבור שבודאי לא התחייבו לדון כדיני התורה, אלא התחייבו לחוקק חוקים הגיוניים וטובים לתועלת בני העיר.

והוסיף הרמב"ן שאם בן נח גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהם חייב מיתה. וכן אם הטה הדיין את הדין או לקח שוחד חייב הדיין מיתה. אולם הדיין אינו חייב לדון את הדין, ומותר לומר לבעלי הדין שאינו רוצה להתעסק במשפט זה.

החתם סופר (ח"ו סי' יד) כותב שלכל הדעות אסור לישראל לתת שוחד לשופט נכרי, כיון שהוא עובר על לפני עור, שהרי השופט הנכרי מחוייב לשפוט דין אמת, ואסור לו לקחת שוחד.

איסורים נוספים

סירוס

נחלקו בגמרא (סנהדרין נו:) האם בן נח נאסר לסרס בעל חי, והביא הרמ"א (אה"ע סי' ה סעיף יד) מחלוקת כיצד פוסקים להלכה.

כלאים

נחלקו בגמרא (סנהדרין נו:) האם בן נח נאסר להרביע שני מיני בהמות, או להרכיב שני מיני אילנות. אך בשאר איסורי כלאים מותרים לבן נח לכל הדעות. להלכה דעת השאילתות (שאילתא צט) והרמב"ם (מלכים פ"י ה"ו) שבן נח נאסר בהרבעה והרכבה. וכן פסק הדרישה (יו"ד סי' רצז השני אות א). אך דעת הריטב"א (קידושין לט. ד"ה חקים) שבן נח לא נאסר כלל באיסורי כלאים, וכן פסק הש"ך (יו"ד סי' רצז השני סק"ג).

איסורי כישוף וניחוש

נחלקו בגמרא (סנהדרין נו:) האם בן נח נאסר באיסורי כישוף קוסם מנחש מעונן חובר חבר אוב וידעוני ודורש אל המתים, ודעת הכסף משנה (ע"ז פי"א ה"ד) שנחלקו הרמב"ם והראב"ד (שם) האם להלכה בן נח נאסר באיסורים אלו. אך שיטת הרדב"ז והלחם משנה (מלכים פ"י ה"ו) שאף הרמב"ם סובר שאיסורים אלו לא נאסרו בבני נח.