שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א,
בעסק מתוך נדל"ן, האם אפשר לו לסדר מראש עם גוי שאם יהיה צורך להראות בית דירה וכו' ללוקח ואם במקרה יהיה יום טוב שבת והיהודי אינו יכול להראות לו שהגוי יראה לו באופן שאינו יהיה שלוחו של היהודי? ולא יהיה בעיה של חילול שבת.
ומה לגבי עם לוקח המתווך יהודי רוצה לסיים ולחתום על הדירה בשבת, ואם לא יעשו ביום שהוא מעוניין שלא יקנה דהיינו מדובר בלוקח שלא היה אמור לקנות ושינה דעתו ועכשיו אמר שנעשה זה מחר או לא אקנה? האם יש איזה שהוא אופן לסדר זה מראש שלא יהעה בעיה של חיולול שבת ושהמתון תוכל לקבל אחוז מן זה היות וכבר עשה רוב העבודה בימי השבוע רק לשבת ולחתום ביום טוב או שבת אי אפשר וחבירו נכרי יעשה זה ויקבל כמעט בחינם בלי טורח רק על ישיבה כזו דהיינו לעצמו כיון שהיהודי אינו יכול וחלק היהודי בא מן כל עבודה שעשה בשבוע דהיינו להראות דירה לחפש דירה ללוקח ולדבר עמו עד שהחליט לקנות.
נשמח לקבל בירור
ברכה
תשובה:
שלום וברכה
יש אפשרות עקרונית לערוך חוזה משפטי תקף עם הגוי שהעסק שלו בשבת לגמרי, ההיתר להעסיק גוי בחנות בשבת, אמור דוקא באופן שהגוי נחשב שותף ממש בעסק ולא פועל של היהודי, ובתנאי ששותפות זו ידועה ומפורסמת לכל , כך שלא יהיה חשש של “מראית העין”, שיהיו הרואים סבורים שגוי זה עובד לצורך היהודי. לכן, כדי להעסיק גוי בעסק צריך להכין חוזה מפורט בו יקבע שכל רווחי החנות מהעבודה ביום השבת ניתנים לגוי [בתמורה הוא יכול להתחייב לעבוד במשך השבוע או לשלם שכירות וכיוצא בזה, כך שבפועל הוא יקבל רק אחוז מועט מהרווחים], וכמו כן יש לפרסם שאותו גוי הוא שותף בחנות. כלומר, שבמקום בו רשום שם בעל העסק יכתב גם שמו, ושביום השבת החנות שלו בלבד, וכמו כן הוא יהיה רשאי להתנהג בחנות כמו בעל הבית בכל הענינים. מלבד זאת, על היהודי להדיר רגליו מהעסק ביום השבת, שלא יראה לאנשים שהוא עובד שם באותה שעה. יש לשים לב היטב לתנאי זה, כדי שלא לבוא לידי מכשול חלילה!
באופן כללי, אם העסק מיועד עבור קונים יהודים, נראה לי שכדאי להמנע מכך ככל שניתן, שהרי סוף סוף על ידי אותו עסק רבים מחללים את השבת, וודאי שאין בכך כבוד שמים… וזכות השבת תעמוד לך שתצליח מאוד בכל עסקיך, ותראה שפע של פרנסה בנקל ובנחת.
מקורות:
ההיתר הנ”ל מבוסס על דברי הרמ”א (או”ח סי’ רמה ס”א) על פי הר”ן, שכאשר יש גוי ויהודי שותפים בעסק, האיסור הוא דוקא כשכל יום עובד אחד מהם בעסק, אז כל אחד שעובד, הרי הוא כשלוחו של שותפו, וכשבשבת הגוי עובד הרי הוא גם שלוחו של הישראל, ואסור. אולם אם בכל יום מימי החול שניהם עובדים יחדיו בעסק, הרי מוכח שבשבת שהגוי עושה לבדו אי”ז בכלל השותפות, ומותרים אח”כ ליטול שכר בשוה, דהגוי – אדעתא דנפשיה עביד. [שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמה: ישראל ואינו יהודי שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפות, או שהם שותפין בחנות בסחורה, אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לאינו יהודי לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום א' כנגד יום השבת לישראל לבדו, מותר. ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל א"י שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו; ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטול הא"י לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר. הגה: ויש מתירין השכר בדיעבד, אפילו לא התנו וחלקו סתם (הרא"ש פ"ק דע"א ורבי' ירוחם חי"ב). ונ"ל דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו; וי"א שכל זה לא מיירי אלא בשותפות שכל אחד עוסק ביומו (ב"י), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול, ובשבת עסק האינו יהודי לבדו, מותר לחלוק עמו כל השכר, דאינו יהודי אדעתא דנפשיה קא עביד, ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת, כיון שאין המלאכה מוטלת עליו לעשות; ומ"מ לא יטול שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים (ר"ן פ"ק דשבת סוף פרק כל כתבי)].
ורבים מהאחרונים נקטו עיקר כדעת הרמ”א, כמ”ש הב”ח (סי’ רמה ס”ב), [ב"ח אורח חיים סימן רמה: וכתב ב"י (ד"ה ומרחץ) דלכאורה משמע דאין כן דעת הרמב"ם אלא דאם לא התנו אסור בכל ענין ומיהו אפשר לומר דהרמב"ם לא אסר אלא דוקא כשאין שניהם מתעסקים תמיד יחד במלאכה אבל אם היו שניהם יחד מתעסקים תמיד במלאכה או בסחורה ובשבת מתעסק בה הגוי לבדו שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת וכדכתב הר"ן. ולפי עניות דעתי נראה אפילו היה דעת הרמב"ם לאסור בכל ענין שלא כדעת הר"ן אפילו הכי כהר"ן נקטינן דמסתבר טעמיה כל שכן דאיכא לפרש דגם הרמב"ם הכי סבירא ליה וכדכתב ב"י וכן פסק בהגהות שולחן ערוך (ס"א) והכי נקטינן:]
ובשו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סי’ ד) והחתם סופר (או”ח סי’ נח), ועוד. ואף אם בפועל עובדים בשבת בבית המסחר הפועלים ולא הגוי בעצמו, ופועלים אלו הם פועלים גם של הישראל, מכל מקום מאחר והם פועלים השכורים לכל ימות החול ולא רק לשבת, כתב האגרות משה (או”ח ב סי’ סה) להתיר בזה.
ומ”ש דאף אם מקבל רק אחוזים מועטים נחשב כשותף, כ”כ הנודע ביהודה (תנינא או”ח כט ועוד).
אלא דיש להזהר שלא יהיה חשש מראית העין, וכגון שהכל יודעים שיש לנכרים חלק בבית מסחר. (אג”מ שם). וכן אם היהודי אינו יושב בחנות כלל, גם לא בימי החול. (נוב”י תנינא או”ח כט).
