איגרוף – אב ובנו

שאלה:

אני הולך לאימונים כמו איגרוף ואני מתאמן עם הבן שלי . האם מותר לי לעמוד איתו באימון כשהוא נותן מכות במהלך אימון וכמובן שאני מרשה ומוחל על זה?

תשובה:

אין לאפשר לבן להכות את אביו, גם אם המטרה היא אימון והאב מרשה, אעתיק לך מאמר שכתבנו בענין זה לגבי עשיית חבורה באב, כאשר זה לצורך רפואי והאב רוצה בכך, ומכאן יש ללמוד גם לנושא שלנו.

[לטעמי זה גם לא נכון מבחינה חינוכית, אבל זה נושא נוסף].

רוב נחת.

מקורות:

 
 

מקור הדין בסנהדרין (פ”ד:): “איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך, רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא (קוץ). מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא (כויה להוציא ליחה ממנה) דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור. אי הכי אחֵר נמי (גם לא יוציא קוץ לחברו שמא יחבול בו ויעבור על איסור “לא יוסיף”)? אחֵר שגגת לאו, בנו שגגת חנק.

נמצא שלגבי השאלה אם מותר לבן להקיז דם לאביו לצרכי רפואה, נאמרו בגמ’ שתי דעות המתירות: דעת רב מתנא שהדבר מותר משום “ואהבת לרעך כמוך” שכיון שהאב רוצה בדבר אין בזה איסור ומותר דכל שאוהבים ורוצים בכך לא נכלל כלל בשם “מכה”. ורב דימי התיר משום שכל החיוב בעושה חבורה נלמד ממכה נפש בהמה, וכשם שהחובל בבהמה לרפואה לא חשיב מכה כלל, כך גם החובל באביו לצרכי רפואה לא חשיב מכה. (עיין בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ ע”ז אות ג’ שכתב כן בביאור הגמ’).

כנגד זה הביאה הגמ’ את דעת רב (ולגרסה אחרת: רב פפא) שלא התיר לבנו להוציא לו את הקוץ. ומר בריה דרבינא לא התיר לבנו לפתוח לו כויה להוציא ממנה ליחה, שמא יצא דם ונמצא חובל באביו ויבא לידי שגגת חנק.

 מחלוקת הראשונים

 נחלקו הראשונים אם רב מר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי ואסרו גם הקזת דם, או לא חלקו ובהקזת דם יודו שיש להתיר:

שיטת הרמב”ן (בהו”א)

הרמב”ן (בספרו תורת האדם, עניין הסכנה) כתב בתחילה שיש לומר שאין מחלוקת כלל בין האמוראים, ולכל הדעותהקזת דםלצרכי רפואה לאביו מותרת, משום שעצם הוצאת הדם נצרכת לרפואה, וגם אם מזומן לפניהם אדם אחר שבאפשרותו להקיז, אין חילוק בין הבן לאחר, כיון שאם יוציא דם יותר מדי והאב ימות, הרי שבין הבן ובין האחר בשגגת מיתה ואין עדיפות לאחר על פני הבן. מה שאין כן לגבי הוצאת קוץ ופתיחת כויה שהוצאת הדם לא נזקקת כלל לצרכי הרפואה והוי חבלה מיותרת, הרי שאם יש אדם אחר שיכול להוציא את הקוץ אסור לבן להוציאו, כיון שעדיף שאחר יעשה זאת שאינו אלא בחשש שגגת לאו (של מכה רעהו- “לא יוסיף”) ולא הבן שהוא בחשש שגגת חנק.

נמצא שלפי הבנה זו הנידון בגמרא היה באופן שהיה מזומן לפניהם אדם אחר שיכל לעשות את אותה פעולה, ובזה יש לחלק בין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה ע”י הבן, לבין הקזת דם שמותרת. ומשמע שאם אין אדם אחר שיעשה זאת, גם הוצאת הקוץ תהא מותרת.

אולם, עיין להלן שהרמב”ן לא אחז כשיטה הנ”ל, אלא הביא את שיטת הרי”ף ונראה שהסכים עימו וכך ביאר הב”ח שהרמב”ן במסקנתו סבר כהבנתו ברי”ף.

 

שיטת הרי”ף

הרי”ף (ריש פרק אלו הנחנקין) הביא את בעיית הגמ’ אם בן מותר להקיז דם לאביו, וכתשובה על כך לא הביא כלל את דברי רב מתנא ורב דימי בגמ’ שהתירו לצורך רפואה, אלא רק את רב פפא ומר בריה דרבינא שאסרו להוציא קוץ ולפתוח כוויה: “ואסיקנא רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל סילווא, מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח כוותא, מאי טעמא דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור”. ונחלקו הראשונים בהבנת שיטתו:

א) הרא”ש (סנהדרין פ”י סי’ א’) הבין את הרי”ף כפשוטו, שלשיטתו רב פפא ומר בריה דרבינא חלקו על רב מתנא ורב דימי, וכיון שאסרו להוציא את הקוץ מוכח שלשיטתם כל פעולה לשם רפואה אסור לבן לעשות לאביו אם יש חשש שיצא דם, ואין חילוק בין הקזת דם להוצאת קוץ או בין איכא אחר לליכא אחר, ובכל גוונא אסור, והרי”ף פסק כשיטת האוסרים.

 

ב) אולם הרמב”ן למד ברי”ף שגם הוא למד שאין מחלוקת בין רב מתנא ורב דימי לרב פפא ומר בריה דרבינא, ובאמת אין לחלק בין הקזת דם להוצאת קוץ ופתיחת כויה, משום שגם בהקזת דם יש לחוש דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה ונמצא שהוא בשגגת חנק, אלא שרב מתנא ורב דימי התירו לעשות כן משום “ואהבת לרעך כמוך” וכו’ כי דיברו באופן דליכא אחר, אבל רב פפא ומר בריה דרבינא שאסרו, דיברו באופן שהיה מזומן לפניהם אדם אחר שיעשה כן, וא”כ עדיף שהוא יעשה שהוא בשגגת לאו (אם יוציא דם מיותר) ואילו הבן בשגגת חנק. ואמנם, אם ליכא אחר (כלומר כשלא מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת), ודאי שמותר לבן להקיז דם לאביו ולהוציא לו קוץ וכו’.

 

ג) גם שיטת הרמב”ם  כשיטת הרמב”ן כפי שביאר ברי”ף, שכן פסק (בפ”ה מהלכ’ ממרים ה”ז): “המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע”פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון (קוץ) מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה. במה דברים אמורים כשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא והרי הן מצטערין, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות” עכ”ל. מפורש ברמב”ם שחילק בין איכא אחר לליכא אחר, ולא חילק בין הקזת דם להוצאת קוץ. ואם אין שם אחר מותר לבן להקיז דם לאביו ואם יש אחר, אסור לבן לעשות כן.

 

לסיכום:

נמצא שישנן ג’ שיטות בראשונים בעניין הטיפול הרפואי באב ואם:

א.      לשיטת הרי”ף (להבנת הרא”ש): אסור לבן, בין להקיז דם לאביו ובין להוציא לו את הקוץ. ואף אם ליכא אחר.

ב.      לשיטת הרמב”ן (בהו”א): אם איכא אחר, יש לחלק בין הקזת דם שמותרת לבין הוצאת קוץ ופתיחת כויה שאסורה. ואם ליכא אחר הכל מותר.

ג.       לשיטת הרי”ף (להבנת הרמב”ן) והרמב”ם: אם איכא אחר, בין הקזת דם ובין הוצאת קוץ אסורה. ואם ליכא אחר שניהם מותרים.

 

גדר האיסור

בשאילתות (משפטים ס’) מבואר שאיסור הטיפול באביו ואמו הוא מדרבנן שמא יבוא לידי שגגת חנק. וביאר ב”העמק שאלה” (שם י”ג) דבהכרח איסור זה הוא מדרבנן דאם היה החשש מהתורה, מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ולא היה שייך לחלק בין בן לאחר, אלא ע”כ הוי איסור דרבנן ולא גזרו אלא בבן המטפל באביו.

ובגדר החשש מצאנו שתי הבנות בראשונים: הרמב”ן כתב שהחשש במקיז דם הוא “דלמא חביל ביה טפי ממה שהוא בדרך הרפואה”. וביאר דבריו הרד”ל (על השאילתות, מובא בהעמק שאלה משפטים ס’ סק”ט): החשש הוא שמא יעשה את החבורה רחבה וגדולה יותר.

ובחידושי הר”ן (סנהדרין פ”ד:) ביאר: “שלפעמים יטעה בהקזה ולא יכוון בווריד ויעשה חבורה שלא לצורך ואיכא שגגת חנק”.

 

להלכה

השו”ע (יו”ד סי’ רמ”א סעיף ג’) פסק כהבנת הרא”ש בשיטת הרי”ף שאסור לבן לטפל באביו אם יש חשש שיצא דם בכל אופן, ז”ל: “היה קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה, וכן אם הוא מקיז דם או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אף על פי שמכוון לרפואה”.

אולם הרמ”א פסק כהבנת הרמב”ן ברי”ף, וכשיטת הרמב”ם שיש לחלק בין אם מזומן לפניהם אחר שיעשה זאת שאסור לבן לטפל באביו, לבין אם ליכא אחר שמותר, וז”ל: “במה דברים אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות”.

 

מנהג בני ספרד

כפי שהתבאר, המחבר סתם לאסור על הבן להקיז דם לאביו או להוציא לו את הקוץ ולא חילק כלל בין אם יש אחר המזומן לפניו או לא.

אולם ה”בן איש חי” (פרשת שופטים סעיף כ”ד) פסק בדין זה כרמ”א וכתב: “במה דברים אמורים כשיש אחר לעשות להם, אבל אם אין אחר והם מצטערים הרי זה מקיז ועושה וכו’. וכן כתב המהר”י קאשטרו בהגהותיו לסי’ רמ”א (סק”ג) שכתב: “דעת כל הפוסקים שוה שאם אין אחר לעשות, והאב מצטער, הרי זה מקיז וחותך כפי מה שהרשהו”. וממה שכתב שכך דעת כל הפוסקים, מבואר שהבין כדעת הב”ח שגם הרא”ש למד דבדליכא אחר מותר לבן להקיז דמו של אביו.

אולם יש שכתבו שמאחר והמחבר החמיר בדין זה, והדבר נוגע לאיסור חמור של שגגת חנק, ראוי לכתחילה לבן להימנע ככל האפשר מלטפל באב טיפול שיש בו חשש הוצאת דם, או אפילו להוציא לו את הקוץ. ורק אם בשום אופן לא ניתן להשיג אדם אחר שיטפל באביו והאב מצטער יש מקום לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לטפל באופן זה.

ראה עוד כאן מאמר רחב בענין זה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל