בס"ד מאמר השבוע עוסק בחיוב הזהירות ממחלות מדבקות, נעסוק בשאלות, מהי חובת הזהירות ממחלות מדבקות? האם החיוב על המדביק או על הנדבק? מדוע צריך להזהר והרי הכל נגזר בראש השנה? האם מותר ללמוד תורה עם חולה במחלה מדבקת כדוגמת קורונה, והרי התורה מגנת ומצלת? האם מותר לבקר חולה במחלה מדבקת כגון קורונה? האם רופא חייב לטפל בחולה קורונה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

הזהירות והאחריות במחלה מדבקת

בפרשתנו הובאו הקללות הקשות רח"ל כאשר אין מקיימים את התורה והמצוות, ואחת מהן היא (דברים כח כא): 'יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר'. השדי חמד (כללים מערכת ב סוף אות קטז) מביא שהשלחן גבוה (יו"ד סי' שלה סק"א) למד מפסוק זה שמחלת הדבר מדבקת, ולכן נופל עליה הלשון יַדְבֵּק, ולכן מכאן שאסור לבקר חולה החולה במגיפה. במאמרנו השבוע נביא את השיטות בחובת הזהירות מלהדבק או להדביק, ביקור החולים במחלה מדבקת, והאם הרופא חייב לטפל בהם.

חובת הזהירות ממחלות מדבקות

חז"ל הרחיבו במספר מקומות בחובה להזהר ממחלות מדבקות: הגמרא (כתובות עז:) מביאה שרבי יוחנן הזהיר להתרחק מהזבובים הנדבקים לחולה בשם ראתן [סוג של שחין, שהעינים דולפות, ויוצא ריר מהפה, והאף מנוזל, והזבובים נדבקים לחולה]. רבי זירא נזהר שלא לשבת במקום שהרוח נושבת על החולה ועליו, רבי אלעזר לא נכנס לאהל החולה, ורבי אמי ורבי אסי נזהרו אף שלא לאכול ביצים מהמבוי שיש שם חולה. בדומה נאמר במדרש (ויקרא רבה פרשה טז אות ג) שאסור להתקרב למצורע כפי שנאמר ברעיו של איוב (איוב ב יב): 'וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק', כלומר מאחר ואיוב לקה בשחין שהוא צרעת, רעיו שבאו לנחמו ישבו רחוק ממנו. רבי יוחנן וריש לקיש סברו שבשעה שאין רוח יש להתרחק ד' אמות, אך בשעה שיש רוח יש להתרחק אפילו מאה אמה. רבי מאיר לא אכל ביצים ממבוי שיש שם מצורע. רבי אמי ורבי אסי לא נכנסו למבוי שיש שם מצורע. ריש לקיש כאשר היה רואה מצורע המגיע לעיר, היה רוגמו באבנים ואומר לו שוב למקומך ואל תזהם מקום אחר. רבי אליעזר בן רבי שמעון כשהיה רואה מצורע היה מתחבא ממנו. ועל כך נאמר בתורה (ויקרא יג מו): 'בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ'. וכן מצינו בגמרא (נדרים מא:) שאסור לבקר חולה במחלת בורדם, מפני שהוא כמעיין הנובע. ונחלקו הראשונים בפירוש הגמרא, הר"ן מפרש שמחלה זו פירושו בור דם – שנובע מהחולה דם מלמטה, ולכן אין לבקרו משום שהדבר מצער אותו כשנצרך לנקביו, ויש לו מבקרים. אולם המפרש שם מבאר, שהחולי הוא שלשול, ויש אומרים דם מלמטה, ויש אומרים פצע חמור המוציא דם, ואסור לבקרו משום שהחולי קופץ מאדם לאדם. ולדברי המפרש מבואר שבמחלה הקופצת מאדם לאדם כגון בורדם אסור לבקר את החולה. [לגבי ביקור חולים במחלה מדבקת ראה בהמשך]. וכן מצינו בגמרא (ב"ק ס:): 'דֶבֶר בעיר כנס רגליך, שנאמר 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר', ואומר 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך', ואומר 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". ומסופר שם שרבא היה סותם את החלונות בזמן שהבורא רתח, שנאמר 'כי עלה מות בחלונינו'. ופירש המהרש"ל (ב"ק פ"ו סי' כו) שהזמן שהבורא רתח היינו בזמן שיש מחלת דֶבֶר, והיה סותם החלונות כדי שלא יכנס בהן אויר המעופש. ובדומה מפרש האלשיך (ירמיהו ט): 'כי בזמנים ההם היו נחבאים במסתרים, ואמר שהיו פותחים חלון להכניס אורה או להוציא הבל ומשם עלה מות'. בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) מובא שאסור להניח מטבעות בפיו, משום שהכל נוגעים במטבעות אלו ויש לחוש שיש עליהם רוק יבש של מוכי שחין, או מחלה מדבקת אחרת, וכן לא יניח את ידו בבית השחי, כיון שידו נוגעת בדברים רבים, יש חשש שיש שם שאריות של אדם חולה, והכנסת הרוק לפיו או תחת בית השחי יכול לגרום לו ללקות בשחין או במחלות אלו. וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' קטז סעיף ה, ובש"ך סק"ג). הרמ"א (שם) פסק: 'שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר, ולא בסופו'. יש לציין שהמהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ו סי' כו) לאחר שמרחיב על החובה להשמר מהתדבקות בתקופת הדבר, כותב כי מי שכבר חלה פעם אחת בדבר, אינו צריך לחשוש עוד כיון שהוא מחוסן ואין חשש שיחלה שוב.

מדוע יש להשמר הרי הכל נגזר בראש השנה?

הרשב"ש (סי' קצה) כותב שרבותינו ז"ל היו נשמרים מהמגיפה, ומצווים על השמירה מהמגיפה, וגדולי חכמינו ז"ל היו בורחים ממנה, כמו ששמענו שהרב רבינו נסים ז"ל ברח ממנה פעמיים. ולכאורה הכל נגזר בראש השנה. ומבאר שבראש השנה יש אנשים שזכו מכח מצוה המחייבת אריכות ימים שיכתבו בספרי החיים, ועל אנשים אלו נגזר שהם יחיו בכל מצב, ואכן לפעמים רואים אדם שנעשו לו כמה ניסים במשך השנה שלא כדרך הטבע. ואדם כזה אף אם הוא יהיה במקום המגיפה אין לו לחשוש. מאידך יש אנשים שלא עלינו נכתבים בספר המתים, ואנשים אלו בכל מקרה יסתלקו במשך השנה. אולם יש אנשים שלא נכתבים לא בספרי החיים ולא בספרי המתים, ואנשים אלו אם ישמרו מהמגיפה ינצלו, ואם חס ושלום לא ישמרו הם עלולים למות ממנה. בדומה לכך על דברי הרמ"א שיש לברוח בשעת המגיפה, מביא רעק"א (סי' קטז סעיף ה) את דברי רבינו בחיי, שהקשה מדוע ציווה הקב"ה במעשה קרח (במדבר טז כא): 'הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע', והרי הקב"ה יודע מי חטא, וביאר כיון שהביא הקב"ה עליהם מגיפת דֶבֶר, אשר היא מדבקת מאד, ולכן הזהיר שלא ידבקו מהעדה הרעה, ועוד כשמידת הדין מתוחה בשעת המגיפה אינה מבחנת בין צדיק לרשע.

האם מותר ללמוד תורה יחד עם חולה במחלה מדבקת

לאחר שהגמרא (כתובות עז:) מביאה כמה יש להתרחק מחולי הראתן, כותבת כי רבי יהושע בן לוי היה יושב כרוך יחד עם החולים ועוסק עמהם בתורה, משום שסמך על כך שהתורה תגן ותציל אותו מהמחלה המדבקת. ואם כן לכאורה מותר לאדם ללמוד בבתי המדרש יחד עם חולים, ואין מקום לחשוש שהרי התורה מגנת ומצלת. אולם בגמרא שם מבואר כי רבי חנינא בר פפא אף שקיים בשלמות את כל התורה לא היה בדרגה זו. וביאר המהר"ל מפראג (חידושי אגדות שם) שדבר זה שייך רק במי שזיכך את גופו ונבדל לגמרי מבני אדם, ובכל דור שייך שיהיה רק אדם אחד או שנים כאלו, משום שאם יהיו שלשה הם כבר רבים, ואין כאן הבדלה מבני אדם, ולכן אף אמורא קדוש כרבי חנינא בר פפא לא הגיע לדרגה זו. בדומה כותב האברבנאל (ישועות משיחו ח"ב העיון הראשון פ"ב): 'שרבי יהושע בן לוי היה כל כך דבק בתורתו ומתבודד באלקיות, שהדברים הטבעים כמו בעלי ראתן לא היו מזיקין אותו'. הגר"נ גשטטנער (הקדמת להורות נתן ח"ו) מבאר את הדברים: 'רבי יהושע בן לוי זכה למדרגה זו, שזיכך את גופו על ידי דבקות בבוראו עד שנהפך גופו לבחינת נשמה, והראיה לזה שהרי כרך נפשו עם בעלי ראתן ועסק בתורה, ולא חשש לסכן נפשו ולהדבק מחליים, ואף דכתיב וחי בהם, כי באמת ליכא סכנת חולי על ידי חיבור בבעלי ראתן אלא לבעלי הגוף הגשמיים. אבל רבי יהושע בן לוי נזדכך עד שגופו היה משולל מכל טבע גשמי, כי כולו נהפך רוחני לבחינת נשמה, ולכן היה רשאי לכרוך עצמו עם בעלי ראתן וללמוד תורה, כי גוף שהוא נשמה אינו עלול לקבל שום חולי גשמי'. וכן הורה הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סי' שצט) שאין להתיר לימוד תורה עם חולה במחלה מדבקת, משום שצריך קדושת התורה בדרגת רבי יהושע בן לוי.

גרימת חולי לאחר

כמו כן מצינו בחז"ל ובראשונים אזהרות רבות שמוטל על האדם למנוע סכנה מחברו, ובפרט שיזהר שלא יגרום הוא סכנה לחברו. וכפי שפסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תכז סעיף ח): 'וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (דברים ד ט)'. ונביא מספר דוגמאות: מצינו בגמרא (חולין צד.) שאסור למכור סנדל של בהמה מתה משום שמתעהו ומשום הסכנה, ופירש רש"י, שהסכנה היא שמא הבהמה מתה מנשיכת נחש, ויש ארס בעור ותזיק לאדם. וכתב האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קלג) שהטעם שאסר בצוואת רבי יהודה החסיד ללבוש נעל של מת, הוא משום שחוששים שהבהמה מתה ממחלה מדבקת, ונעליו יעבירו את המחלה. אולם הגמרא לא חששה מכך שהרי נאמר בגמרא (תענית כא.) מחלות מדבקות בבהמות אינם עוברות לבני אדם, מלבד מחלות מדבקות בחזירים, ונאמר בגמרא (חולין קכב.) שעור החזיר רך והוא נאכל, ולכן לא מצוי שיעשה נעלים מעור החזיר. בספר חסידים (סי' תרעג) כתב, שאסור למוכה שחין [והוא הדין כל מחלה מדבקת] לרחוץ יחד עם אדם אחר, אלא אם כן יודיע לו מראש שהוא חולה, ומוטל עליו להזהר ממנו, שהרי נאמר (ויקרא יט יח): 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', וכן נאמר (ויקרא יט טז): 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. הגר"ח פלאג'י (נשמת כל חי ח"ב חו"מ סי' מט) נשאל לגבי רופא המטפל בחולים מדבקים, ובני הקהילה חששו שמא ידביק אותם, ובקשו לאסור עליו להתפלל בבית הכנסת. רבי חיים פלאג'י השיב, שאם הרופא רוצה להתפלל בבית הכנסת עליו להתקין מחיצה מסביב למקום מושבו שיחצוץ בינו ובין שכניו [קפסולה], ועליו להכנס ראשון ולצאת אחרון, וכמו שמצינו לגבי מצורע (נגעים פי"ג מי"ב). וכתב שם, כשם שאדם צריך לשמור על גחלתו שלא יגיע לאחרים נזק ממנו, כך מוטל על המזיק להרחיק את עצמו, ואם יש חשש כי הוא חלה במחלה מדבקת, מוטל עליו להרחיק את עצמו.

טבילה במקוה או שהיה בבריכה לבעל מחלה זיהומית

הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד נדרים מ:) נשאל באדם הסובל מפטריות ברגליו, שנדבק אצל רופא עור, והרופא אמר לו שזה מדבק, אך הוסיף שלדעתו מותר לו לטבול במקוה, שהרי בין כך ישנם שם רבים הטובלים יחד עם פטריותיהם, ומי שהוא רגיש להידבק בין כך ידבק. אולם הרב זילברשטיין השיב שלא יטבול עד שיתרפא, משום שכל חולה הטובל מוסיף חיידקים למים, ולפעמים אין אחרים שיזהמו את המים ורק הוא יכניס בהם חיידקים. וניתן ללמוד מכך לגבי מחלת הקורונה שאף אם יש רבים שאינם נזהרים ובאים למקומות ציבורים, מכל מקום על כל אדם יש חיוב להמנע מלהדביק אחרים, ואינו יכול להפטר בכך שבין כה אחרים מדביקים.

חיוב ביקור חולים כשיש סכנת הדבקות קלה

ומעתה עלינו לדון האם מותר לבקר חולה קורונה, והאם מותר לרופא לטפל בו. הגמרא (נדרים לט:) כותבת שהמבקר חולה נוטל אחד משישים מחוליו. ואומרת הגמרא שאין המדובר בכל מבקר, אלא דוקא בבן גילו. ופירש הר"ן שהכוונה שנולד המבקר במזלו של חולה. וכן מפרשת הגמרא (ב"מ לג.) את הפסוק (שמות יח כ): 'וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן', את הדרך זו גמילות חסדים, אשר ילכו בה זה ביקור חולים. ומקשה הגמרא שהרי ביקור חולים הוא חלק מגמילות חסדים, ומדוע צריך פסוק נוסף. ומתרצת הגמרא שכוונת הפסוק בבן גילו הנוטל אחד משישים מהחולי, וכיון שבאופן זה המבקר נוטל על עצמו אחד משישים מהחולי, מצד גמילות חסדים אינו חייב לסכן את עצמו, ולכן הוצרכה התורה לכתוב כי גם באופן זה חייב לבקר את החולה. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שלה סעיף ב): 'אפילו הגדול ילך לבקר הקטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ואפילו בן גילו'. רש"ר הירש (שמות יח) מבאר את דרשת חז"ל שהיא נלמד מכך שמוטל עלינו להודיע את הדרך, 'דרך היא לעולם תנועה לעבר מטרה, דהיינו השאיפה להגיע אל התכלית. בתחום המעשים שבחיי האדם מציינת דרך ברגיל את פעילות הפרט לשם השגת פרנסה וסיפוק צרכיו, ובמידת הטוהר של פעילות זו תלויה מידת הטוהר של חיי המוסר. ובכן, לפי הבנת חז"ל – כך נאמר כאן למשה: למד אותם את הדרך אשר ילכו בה בסיפוק צורכי קיומם וטובתם. בנוהג שבעולם, אין אדם מבקש אלא את טובת עצמו, ואילו הם – לא זו בלבד שיגמלו חסד זה עם זה, אלא גמילות – חסדים זו כל עצמה לא תהא אלא תכלית בקשת טובת עצמם. כל אחד ואחד ידאג לעצמו רק למען חברו, ולא עוד אלא עשיית חסד זו קודמת לשמירת נפש עצמם. כגון ביקור חולים לבן גילו, ואפילו כשיש סכנה של מחלה מדבקת, וכבוד עצמם – קבורה לזקן ואינו לפי כבודו. אדם שלא קיבל מאור זוהרו של מוסר התורה – הוא יראה כמטרת הדרך, אשר ילך בה עלי אדמות, רק את טובת עצמו ואת שלום עצמו. אם תאיר את עיניו – 'והודעת להם' – ישכיל ויבין, כי הווייתו וחייו עלי אדמות אינם אלא למען שלום הזולת; הוא יבקש את הדרך לבית חייו רק בגמילות חסד, ותוך הקרבה עצמית ישאף אליה ויתמסר לה בכל נימי נפשו'. אולם עדיין יש לדון האם זה רק בחשש קל שמא הוא בן גילו, ואף אז נוטל רק אחד משישים מהחולי, או שגם כאשר יש חשש מוחשי להדבקות במחלה מדבקת יש חיוב של ביקור חולים.

מחלוקת הפוסקים כשיש סכנת התדבקות מצויה

הרמ"א (שו"ת סי' כ) כותב לגבי מחלת צהבת שיש חיוב ביקור חולים, ולא חילקו חכמים בין חולי המדבק לחולי אחר, והשם יתעלה הוא המוחץ והמרפא, ורק בחולי ראתן אסרו חכמים משום שהוא מדבק. והנה דבר זה ברור שאין כוונת הרמ"א שאין לחשוש כלל למחלות מדבקות, שהרי הרמ"א עצמו פוסק שיש לברוח מהעיר בתחילת המגיפה. וכן בהקדמתו לספרו מחיר יין על מגילת אסתר כותב, שאת הספר חיבר בשנת שט"ז, מחמת החולי שנגרם מעיפוש האוויר בעירו קראקא, והוא ברח לשידלוב, וחיבר שם את הספר ושלחו כמשלוח מנות לאביו. וביאר הציץ אליעזר (ח"ט סי' יז קונ' רפואה בשבת פ"ה סק"ג-ה) שהרמ"א סבר שאין ראיה ברורה ששאר החליים מדבקים, לפי שהידע בזמנם היה השערות רחוקות, והיום ברור לנו על מחלות רבות שהיו נחשבות מדבקות שאינן כאלו. וכן כתב בחסד לאברהם (אזולאי, עין משפט נהר כח) בנוגע לדֶבֶר. ובמצב הזה כל מחלה שלא מסרו לנו חכמים ברוח קדשם שהיא מדבקת אף שיש ספק בכך, המצוה מגנת ומצלת בזמן קיום המצוה, וניתן לסמוך על כך שלא ידבק מהחולה, ולא תאונה אליו כל רע. וסיים שכן שמענו על כמה וכמה שעסקו לשם שמים בנפגעים במחלות מדבקות ולא אונה להם כל רע. אמנם המהר"ח פלאג'י הנ"ל נחלק על הרמ"א, והביא מהרמב"ן (בראשית יט יז) שהמחלות מדבקות. וכן השדי חמד (כללים מערכת ב אות קטז) הביא שהכנסת הגדולה והקמח סולת פסקו כרמ"א שמצות ביקור חולים הוא גם על חולי המגיפה, מלבד צרעת. אך השלחן גבוה (יו"ד סי' שלה סק"א) כתב על כך: 'ומי שומע לו להכנס בסכנת נפשות דכתיב במגיפה – 'ידבק', וכן נוהגים שלא לבקר חולי המגפה זולת חברת המיוחדים לזה בכסף מלא'. השדי חמד עצמו מסיים: 'ובאמת קשה להכריע לשום צד, אלוקינו מרחם ירחם על בריותיו, ויעשה שלום במרומיו, וימנע מגיפה וכל דבר רע'. למעשה כתב השבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות ה) כי בימינו שמחלות מדבקות הם מיעוט, וידוע לנו כללי הזהירות, יש להחמיר שלא לבקר חולה במחלה מדבקת כאשר מצוי הדבר שידבק ממנו, ואת מצות ביקור חולים בחולים במחלות מדבקות יקיים ע"פ הוראות הרפואה, למשל כאשר הוא נכנס לחדר החיצוני ומברר אצל החולה ממרחק בטוח במה ניתן לסייע לו. ובדומה הכריע האדמו"ר מקלויזנבורג (דברי יציב חו"מ סי' עט אות לז).

האם רופא חייב לטפל בחולה קורונה?

אולם כלפי רופא כתב הציץ אליעזר (ח"ט סי' יז קונ' רפואה בשבת פ"ה סק"ז-ט) שאף לאוסרים לבקר חולה מדבק, הרופא חייב לטפל גם בחולי מדבק מכמה סיבות: א. התורה ציוותה (שמות כא יט): 'וְרַפֹּא יְרַפֵּא' ולמדה מכאן הגמרא (ברכות ס.) שניתנה רשות לרופא לרפאות, ובכלל זה היתר לרפאות חולה מדבק. ולכן יכול לסמוך על הרמ"א הכנסת הגדולה והחסד לאברהם שהתירו אף לבקר חולה מדבק. 'ומבטיחים על דברתם צדק שאם יעשו לשם שמים לא תאונה להם כל רע'. ב. מכיון שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם עזרה הדרושה, ואם לא כן תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד, ולכן אינו נחשב כמסכן את עצמו. ג. הרופא מרפא לפרנסתו, ולצורך פרנסה כתב הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) שמותר להסתכן. וכן כתב האדמו"ר מקלויזנבורג (דברי יציב חו"מ סי' עט אות לח) שאם לא ירפא תפרוץ מגיפה וכולם יהיו בסכנה, ולכן חייב לסכן עצמו להציל את עצמו ואת הכלל. וכן כתב השבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות ז) שאסור לרופאים שיכולים להועיל לחולים לברוח מתפקידם, רק ישמרו עצמם ככל האפשר שלא להתדבק כתקנת הרפואה בעתים הללו. וכפי שתיקן רבי עקיבא איגר בשעת מגיפת הכולירע בעיר פוזן, שאנשים שיכולים לשמש החולים האלה יהיו באופן קבוע בחדר הלאצארעט, והוא עצמו שכר אנשים אלו.

סיכום

למדנו שחכמים הזהירו מאד להשמר מפני הדבקות בחולי מדבק, וכן זהירות יתרה נדרשת מהאדם שלא ידביק אחרים. ואדם שלא הגיע לדרגתו של רבי יהושע בן לוי, אף כשהוא עוסק בתורה לא הותר לו להסתכן בכך. והגר"ח פלאג'י אף פסק שגם רופא הפועל לטובת הכלל, כיון שהוא בא במגע עם חולים מדבקים, מוטל עליו לעשות מחיצה בבואו לבית הכנסת, להכנס ראשון ולצאת אחרון שלא ידביק את הבריאים. לגבי ביקור חולים מצינו שיש חיוב אף שיש סיכון קל, אולם במקום שיש סיכון מוחשי נחלקו הפוסקים, והכרעת פוסקי זמנינו שיקיים את המצוה בצורה שאין בה חשש הדבקות. אך על רופא מוטלת האחריות לדאוג לחולים אף במקום שהוא מסתכן בעצמו בהדבקות.