"חולי נפש" לעומת נביאים או בעלי רוח הקודש

שאלה:

שאלה שמעניינת אותי; איך ידעו וכיצד היו כ"כ בטוחים בימי התנ"ך.. בימי הנביאים.. שה' בכבודו מדבר אליהם ושם להם דברי תוכחות ונבואות במוחם כדי שימסרו את רצון ה' למי שהיה צריך למסור להם?
הרי גם בימינו אנו ישנם רבים שאובחנו כ"חולי נפש" אשר גם הם בטוחים כי ה' דיבר אליהם ומסר להם דברים. ונכון שכיום כבר פסקו הנביאים אך עדין קיימת רוח הקודש. הייתכן כי יש ביננו לא מעט אנשים שקיים אצלם רוח הקודש אך הם אובחנו כסובלים ממחלה נפשית?

תשובה:

שלום וברכה

ראשית לגבי נבואה ראה ברמב"ם הל' יסודי התורה, שאין להאמין לנביא עד שיתן אות או מופת המעיד על אמיתתו כנביא אמת. כמובן שאחר כך אינו צריך להוכיח את אמינותו שוב ושוב,. אבל בשלב ראשון אכן עליו נטל ההוכחה. אבל שוב זה בשבילנו, כיצד הנביא עצמו יודע זו אינה שאלה כלל, הנבואה אינה הזייה שניתן לטעות בה, היא משהו מאוד מוחשי שאדם חש בו כפי שהוא חש בכל דבר אחר, כשם שאם אני אשוחח איתל הדבר יהיה ברור לך ללא כל ספק, ואין צד שאתה פשוט "הוזה", כך בקבלת נבואה. הנקודה היא שאתה מקשר קבלת נבואה והאופן בו זה נעשה, לכל מיני הוזים ומיסטיקנים שמוכרים לנו היום… אבל זה לא כך, זה היה מוחשי לחלוטין. בימינו פסקה נבואה, וכל אותם שסבורים שה' מדבר אליהם אכן זקוקים סיוע נפשי…

אני מביא לך את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי תורה שבהם מבו' באופן שונה לגמרי שהנבואה היא מעלה רוחנית גובהה ששייכת דווקא לאנשים החכמים וחזקים ביותר גם במידותיהם ולא לאנשים לא יציבים והוא מופיע על האדם בצורה מאוד מסוימת ולא כהזייה וכן שהיא באה מתוך שמחה ושלימות הדת ושוב לא דומה בכלל לטירוף וכן שהנביא מביא אות או סימן, למד את דברי הרמב"ם היטב, זה שונה לחלוטין מהתיאור שלך

א] מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. ב] הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר: במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם: והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר: בדניאל: והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ד] כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה, וזהו שנאמר: והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל. ז] הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר: אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר: כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.