לעולם יהא אדם רך כקנה

שאלה:

שלום וברכה,

ידוע גנות הכעס וכמה הדבר חמור…

מי שמתחזק הרבה בזה עד שהגיע למצב שכמעט הוא לא כועס כלל (דהיינו להרים את הקול ולהיות קצת לא שולט על עצמו) אלא שמדי פעם כשמפצירים עליו הרבה או עושים דברים נגדו (בכוונה או בלי כוונה) מרגיש ש"רותח" בתוך תוכו אלא שאינו כועס דהיינו אינו אומר דברים לא יפים (ואינו מפזר מעותיו בחמתו וכו׳, כמו שכתוב במסכת שבת), האם הוא בכלל כועס ?

אף מי שעובד הרבה על זה, לפעמים כשמלחיצים עליו יותר מדי יכול להרגיש שהוא "רותח" אף שסוף כל סוף לא צועק אלא "מושל ברוחו" כדי שלא יגיע למצב שלא יהיה שולט…

באופן כללי רצוני לדעת מה נקרא "כעס" ? האם למשל זה רק כשעושים פעולה לא טובה (מקרע בגדיו בחמתו…) או אפילו כשמרגישים בלב ?

לדעתי, ברור שטוב לאדם שיגיע למצב שלא ירגיש בכלל, אלא שמי שעדיין לא זכה לזה, האם לפחות ניצול מאיסור החמור של הכעס או לא ?

תודה רבה.

תשובה:

בכל מעלה רוחנית יש אין ספור דרגות, ברור שאדם סבלן כהלל שאינו יודע טעם הקפדה מה הוא, מעלתו רבה יותר מזה שכועס בליבו ומושל במעשיו… אבל יש לנו כלל "לב חכם לימינו" כלומר אדם צריך להביט תמיד במה שכבר הצליח לכבוש ולא להסתכל לשמאלו מה שעוד לא הצליח ולהתייאש לחינם… כבישת מידה אחת היא עבודת חיים של ממש!

ניכר מדבריך שאתה משקיע מאמץ רב בניסיון לגבור על מידת הכעס, ולכן חשוב שתדע שעיקר הדבר הוא להיות בתנועה כל הזמן כל הזמן לעבוד על הדבר לא להסיח מכך דעת ולא לעצור דבר זה נראה לי הוא מידת הזהירות המופיעה במסילת ישרים "הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העורון הטבעי או מפני העורון הרצוני דהיינו סתימת העינים בבחירה וחפץ, אחד הוא. והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם (ירמיהו ח, ו): אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה, ט): תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א, ה): שימו לבבכם על דרכיכם. ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו, ד-ה): אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וגו'. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה, א): כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא. ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו לינצל אלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז, לב): צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו וגו'. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג, א): כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו (אבות א, יד): אם אין אני לי מי לי." וכלומר להתובננן כל הזמן לעשות חשבון נפש כשהאדם מפקח ובודק את עצמו, וכך גם במידת הכעס יכול להיות שיש בלב עדיין ויכול להיות שגם לא תמיד מצליח אך אם אתה מתבונן על דרכיך שומר ומפקח ולא מפסיק ומתיאש זו הדרך לגדול בכך.