עקירת עצי מאכל

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק באיסור לקצוץ עצי מאכל. נעסוק בשאלות מהו האיסור לקצוץ? מהו הסכנה בדבר? ומדוע יש בכך סכנה, והקפדה יתירה כל כך? מהו השכר של המדקדק בכך? כיצד ניתן לקצוץ עצי מאכל בשעת הצורך? האם מותר לקצוץ עצים זקנים המניבים יבול די? ומהו השיעור לכך? ומה הדין בעץ שהוזנח ולכן מניב יבול דל? האם מותר להסיר עץ המפריע או מזיק לרבים? או עץ שיש בו סכנה, עץ שעבדו אותו כעבודה זרה? כאשר אדם רוצה לבנות במקום של העץ מה יעשה? עץ המחשיך את החדר? האם לצורך בנית בית כנסת או מקוה מותר לקצוץ את העץ? בשאלות אלו ועוד יעסוק מאמרנו השבוע.

 

עקירת עצי מאכל

בפרשתינו נאמר (דברים כ יט-כ): 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית'. מכאן נלמד שיש לאו שלא לקצוץ אילן מאכל, מאידך מתירה התורה לכרות אילן סרק. ובגמרא (מכות כב.) מבואר שהקוצץ אילנות טובות לוקה.

האיסור והסכנה

מלבד איסור ה'לאו' – מצינו שיש בכך גם סכנה כפי שסיפר רבי חנינא (ב"ק צא: ב"ב כו.) שבנו שכחת [או שיבחת] לא היה נפטר מהעולם אילולי חטא אחד שקצץ עץ תאנה קודם זמנה. [ע"פ רבינו גרשום (ב"ב כו. ד"ה שכחת) רשב"ם (ב"ב קכו: ד"ה שכחת) שהנפטר היה בנו של רבי חנינא, אך לדעת רש"י (ב"ב כו. ד"ה שכחת ע"פ סדר הדורות ערך שבחת) לא היה בנו של רבי חנינא אלא אדם בשם 'שכחת ברי'. בערוך לנר (סוכה כט. ד"ה בשביל) והדברי חיים (ח"ב יו"ד סי' נז) כתבו שרבי חנינא עצמו הוא שקצץ את עץ התאנה, וכעונש בנו נסתלק קודם זמנו].

וכתבו האחרונים [שאלת יעב"ץ (ח"א סי' עו) בנין ציון (סי' סא) דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' נז) שבט הלוי (ח"ו סי' קיד אות ב) ועוד] שכאשר יש בכך צורך מסוים ואין איסור, עדיין יש סכנה אלא אם יש צורך גדול ונחוץ הניכר לכל שיש כאן צורך, וכפי שנביא לקמן דוגמאות מהו צורך גדול ונחוץ. ורבי חנינא קצץ עץ תאנה באופן שהיה בו צורך ולא היה איסור הלכתי, אך כיון שהצורך לא היה ניכר כל כך עדיין היה בכך סכנה ובנו נפטר.

וכן הביא הט"ז (יו"ד סי' קטז סק"ו) שיש בכך איסור משום שהוא סכנה, ובהכרח כוונתו שמעבר לאיסור ההלכתי, גם במקום שאינו בכלל הלאו של 'בל תשחית', עדיין יש בכך סכנה.

בדומה לכך מצינו בגמרא ענינים נוספים הנגרמים ע"י קציצת אילנות:

מיתת ילדיו כשהם קטנים

הגמרא (ב"מ קח.) מספרת שהיה נהר שהעצים הפריעו למעבר בו, חלק מהעצים היו שייכים למושל הנכרי שסירב לקוצצם, ואילו העצים שבמרכז היו שייכים לרבה בר רב הונא. כיון שלא היה תועלת בקציצת עציו של רבה בר רב הונא ללא קציצת עציו של המושל, נמנע רבה בר רב הונא מלקוצצם. לימים עבר במקום רבה בר רב נחמן בספינתו, וכשראה עצים אלו המפריעים למעבר הספינות, בירר של מי עצים אלו, ונאמר לו שהם של רבה בר רב הונא, אמר שעל כך נאמר (עזרא ט ב): 'וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה', כלומר שהגדולים והחשובים חוטאים בחטא להזיק את הרבים, והורה לקצוץ את העצים, בלי לדעת שאין תועלת בקציצת העצים שהרי בכל מקרה עצי המושל יפריעו למעבר. כאשר ראה רבה בר רב הונא שעציו קצוצים, אמר שמי שקצץ לא יתקיימו ילדיו, ואכן כל שנותיו של רבה בר רב הונא נפטרו ילדיו של רבה בר רב נחמן כשהם קטנים.

בדומה לכך מצינו (סוטה יא. ע"פ המהרש"א והמהר"ל שם) שאבשלום נענש שמתו בניו בחייו בכך משום ששרף את תבואתו של יואב. וביאר הכרם נטע (ד"ה השורף) שהשורף תבואת עצמו מת בעצמו קודם זמנו, כפי שמצינו בבנו של רבי חנינא, אך השורף תבואת חברו מתים בניו בחייו. וסבר שגם השורף תבואה הוא בכלל איסור קוצץ אילן מאכל. [וכן דעת המגן אברהם (זית רענן שופטים רמז תתקכג)]. אולם בתורת קנאות (ד"ה השורף) נחלק עליו, וסבר שהעונש אינו משום בל תשחית אלא משום שהזיק לחברו ואינו משלם, ולכן נפטרו בניו בחייו.

אינו רואה סימן ברכה

וכן נאמר בגמרא (פסחים נ: ע"פ רש"י) שהקוצצים אילנות טובות למוכרם לעצים אינם רואים סימן ברכה לעולם. ופירש רש"י שקוצצם למוכרם לעצים ולכן שולטת עליו עין הרע.

המהרש"א (ח"א פסחים נ: ד"ה ומגדלי) ביאר שמלבד האיסור מבואר בגמרא שהעונש הוא שאינם רואים סימן ברכה לעולם. אך החיד"א (חיים שאל סי' כג) כתב שבשעת הקציצה יש איסור וסכנה, ואילו בשעת המכירה יש עליו עין הרע כשמפיק רווחים מקציצת עצי המאכל, ולכן אינו רואה סימן ברכה לעולם.

גורם לליקוי המאורות

עוד מצינו בגמרא (סוכה כט.) שהקוצצים אילנות טובות גורמים לליקוי המאורות. וביאר הערוך לנר (שם ד"ה ובשביל) שלמרות שהזמנים שבהם יש ליקוי חמה וליקוי לבנה קבועים, זמנים אלו נקבעו מתחילת הבריאה לזמנים שיש בהם מידת הדין, וישנם חטאים מסוימים כגון קציצת אילנות טובות הגורמים בזמנים אלו לחרון אף בעולם.

טעם האיסור

בפרקי דרבי אליעזר (פל"ד) מובא שבשעה שקוצצים עץ מאכל, משמיעה העץ קול מסוף העולם ועד סופו, אלא שקול זה אינו נשמע באוזנינו. והמדרש (בראשית רבה פי"ג סי' ב) דורשת מהפסוק (בראשית ב ה) 'וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה', שהאילנות שחות עם הבריות, ונבראו להנאת הבריות. ומעשה באדם שבצר את כרמו, ולן במקום ובא רוח והזיקו. ופירש רש"י (על המדרש) שהאדם משקיע באילן, והוא משיב לו ע"י הפקת היבול הרבה או מעט. [אגב ידוע היום שבמחקרים שונים עלתה השערה כי דיבור אל הצמחים גורמת להם לצמיחה טובה יותר]. ומכך נראה שאינם עצמים דוממים, אלא יש בהם כח לשוח וכאשר מזיקים להם הם משמיעות קול, ואף מזיקים למי שמזיק להם.

הרד"ל (שם) מציין שזהו שיחת הדקלים שרבי יוחנן בן זכאי היה בקי בו (סוכה כח. ב"ב קלד.). ומובא בתשובות הגאונים (מוסאפיה סי' לג; הובא בערוך ערך סח, וברשב"א ריטב"א ב"ב קלד.) ששיחת הדקלים ניכרת ע"י שפורסים סדין ביניהם וניכר לפי נשיבת הרוח ביניהם, ובימי רב האי גאון היה חכם בשם מר אברהם קאבסי ז"ל גאון שהיה בקי בחכמה זו, והבין את שיחתם. [בתשובות הגאונים נזכר שחי בשנת ד' אלפים תקפ"ט].

נציין שמפרשי המדרש אור השכל וידי משה פירשו, שכל עוד שאדם זה לן בכרמו קודם שעקרו, כיון שהעצים היו משוחחות אינו נחשב שלן יחידי לבדו בלילה, ולא היה כח לרוח הרעה להזיקו. אך לאחר שבצר את כרמו, היה בכח הרוח להזיקו.

הדעת קדושים בספרו מילי דחסידותא (על צואת ריה"ח סי' נג) כתב ע"פ האר"י שיש נשמות מגולגלים בעצים, וכאשר כורתם מונע מהם את תיקונם, ולכן יש סכנה בדבר.

טעם נוסף מצינו בספרי (שופטים פיסקא רג) מדרש תנאים (דברים כ יט) ובאבן עזרא (שם) שחייו של האדם הוא מאילנות, וכיון שהוא חיי נפש אין ראוי לקוצצו. ולפי זה כתב המגן אברהם (זית רענן רמז תתקכג) שהאיסור הוא אף על חיטה שאף היא חייו של אדם.

החינוך (מצוה תקכט) ביאר שדרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ואילו הרשעים אחיהם של מזיקים, שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים. ועל כך מבאר החינוך שיש בכך מידה כנגד מידה, אדם החס על הבריאה שלא ישחת, ובפרט עץ מאכל, וחפץ בטוב וקיום העולם, נדבק בו לעולם מידת הטוב ושמחת הנפש. בעוד שמי שיש בו מידת השחתה, נדבק בו מידה זו, וכפי שנאמר (משלי יז ה): 'שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה', כלומר מי ששמח בהשחתה לא ינקה מכך שההשחתה תפגע אף בו.

והערוך לנר (סוכה כט. ד"ה ובשביל) מבאר שטעם האיסור הוא שהוא בועט בטובתו של הבורא, ולכן גם המאורות לוקים, שגם הירח נתמעטה על שקטרגה שאין זה ראוי שגם החמה יהיה אורו רב כשלה, ובכך בעטה בטובתו של הבורא.

שכר המדקדק בכך

בספר החסידים (הוצ' מקיצי נרדמים סי' תתתתקעה) מובא על אדם שנמנע מלקצוץ פרות האילן עד שיהיו בשלים, ומנע מאנשים להכנס לפרדסו עד שהפרות יהיו בשלים, כדי שלא יקטפו את הפירות קודם זמנם, ואמר שיש בידו קבלה שהעושה כן מאריכים לו ימיו ושנותיו, ואכן אדם זה זכה לאריכות ימים עושר וכבוד, ולהנחיל את עושרו לבניו אחריו. ועל כך מרמזים הפסוקים (איוב ה כו): 'תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר [תזכה להקבר לעת זקנותך] כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ [כגדיש שנקצר רק כשהוא בשל בעיתו], והפסוק מרמז גם שהמקפיד שלא ליטול מפירותיו וגדישו קודם הזמן, זוכה להגיע לקבר רק בעת זקנותו. וכן הפסוק (תהלים א ג): 'אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ', כלומר הפסוק מרמז שאם יקצור את פירותיו בעיתו ולא קודם, כל אשר יעשה יצליח.

האופנים שמותר לקצוץ אילן מאכל

למעשה מצינו מספר אופנים שמותר לקצוץ אילן מאכל, לדוגמא כאשר יש צורך גדול מאד בקציצה, כאשר העץ הזקין וסיים את תפקידו, כאשר יש צורך לדלל את העצים, כאשר עץ מזיק, ועוד. נביא כמה דוגמאות מעשיות, והרוצה ללמוד את הנושא ביסודיות מומלץ לעיין בספרו של הגאון רבי יצחק אליהו שטסמן שליט"א 'עץ השדה' אשר הקיף בצורה יסודיות את כל ההלכות של איסור זה.

עץ זקן

בגמרא (ב"ק צא:) מבואר שכל עוד דקל מניב קב תמרים, וזית מניב רבע קב זיתים אסור לקצוץ אותם, [קב לדעת החזון איש הוא 2.4 ליטר, ולדעת הגרא"ח נאה 1.376 ליטר]. אולם אם הזקינו וכבר אינם מניבים כמות זו, מותר לקצוץ אותם. וכן פסק הרמב"ם (מלכים פ"ו ה"ט) שכל אילן שהזקין שעושה כמות מועטה שלא ראוי לטרוח בו, כדוגמת השיעורים הנ"ל מותר לקצוצו.

אולם החתם סופר (ח"ב יו"ד סי' קב) כתב שאם יש ספק האם האילן כבר אינו מניב די פירות שכדאי לטרוח בו, עדיין יש איסור ויש סכנה. והמנחת חינוך (מ"ע שמנה הרמב"ן מצוה ו) דייק מהפסוק (דברים כ כ): 'רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית', שהתורה אסרה כאשר יש לך ספק שמא עץ זה הוא עץ מאכל, והתירה רק כאשר ברור לך הדבר שהעץ אינו עץ מאכל.

עץ מוזנח

אולם הגר"מ ברנדסדורפר (קנה בשם ח"ג סי' נ ד"ה ומ"מ נראה) והגר"י ליברמן (משנת יוסף ח"ג סי' כז ד"ה אבל לגבי) כתב שכל זה אם העץ הזקין ולכן אינו נותן פירות, ואז נחשב לאילן סרק, אולם אם העץ אינו נותן פירות מחמת הזנחה וחוסר טיפול, אין היתר לקוצצו.

הדבר נוגע למשל לעץ הפאפיה אשר צומח במהירות משנה לשנה למגיע עד גובה 8 מטר, אולם הפירות מצוים רק בראש האילן, ועלות הטיפוס להוריד את הפירות יקרה, ולכן נוהגים המגדלים לכורתו ולשתול במקומו עץ צעיר אשר מניב פירות במהירות בגובה שנח לקוטפם. ולכן לא ניתן להגדירו כאילן סרק, אולם מצד הטרחה עדיף לכורתו ולנטוע אילן חדש מאשר לטפס בעזרת מנוף וכדומה לקטוף את הפירות. [לשיטות שפאפיה הוא עשב ולא עץ וברכתו בורא פרי האדמה, יש מקום להקל שאינו בכלל האיסור].

עץ שיש בו תקלה

בגמרא (ב"ק צב.) מבואר שעץ הנטוע בסביבת עצים אחרים, ומונע מהם לתת תנובה כראוי, מותר לעוקרם, ולכן מותר לדלל עצים בפרדס כדי שהפרדס יגיע לתנובה מקסימלית.

בדומה לכך מצינו (ב"ק צא:) שיש עצים העומדים לקציצה, ופירש רש"י (ד"ה עומד) שהכוונה לעץ אשירה שעבדו אותה לעבודה זרה, שמצוה לקוצצו אף שהיא נותנת פירות. וכן עץ הנוטה לרשות הרבים ויש חשש שהיא תפול על אדם, מצוה לקוצצה. וכן פסק הרמב"ם (מלכים פ"ו ה"ח) שאילן שיש בו סכנה, או מזיק לאחרים אין איסור לקוצצו.

עץ הגורם נזק לחברו

אולם כאשר אילן מזיק לחברו, נחלקו הראשונים האם יש סכנה לקוצצו, יסוד המחלוקת הוא ע"פ מעשה שמובא בגמרא (ב"ב כו.) שלרבא בר רב חנן היה דקל שהיה נטוע בסמוך לפרדס של רב יוסף, הדקל משך ציפורים אשר הזיקו לפרדס, ולכן רב יוסף דרש ממנו שיקצוץ את הדקל. והשיבו רבא בר רב חנן שאינו מוכן לקצוץ את הדקל בעצמו כיון שיש בכך סכנה, אולם אם רב יוסף מעונין הוא מתיר לו לקצוץ בעצמו את הדקל.

ונחלקו הראשונים מה היה הוויכוח ביניהם, דעת רוב הראשונים (רמב"ן רבינו יונה רשב"א ריטב"א ב"ב כו. רא"ש ב"ב פ"ב סי' כח) שרבא בר רב חנן סבר שאינו חייב לקצוץ את הדקל מחמת הלכות נזיקין, ולכן אמר לרב יוסף שאף שאני רוצה להתנהג בחסידות שלא לגרום לך שום נזק, כיון שלדעתי אני לא חייב אם כן יש איסור וסכנה בדבר, ולכן אני לא רוצה לקוץ בעצמי, אולם אף שלדעתי אני לא חייב, אם לדעתך יש כאן אילן שמזיק ומותר לקוצו, הריני מתיר לך לקוצו.

אמנם בתוספות (שם ד"ה אנא) מבואר שלמרות שגם רבא בר רב חנן סבר שהוא מחוייב להסיראת הדקל מחמת שהוא גורם נזק, הוא נמנע לקוצצו מחמת הסכנה.

וביאר הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ שיעורים ב"ב אות צד) שרוב הראשונים סברו שאיסור להזיק הוא משום איסור גזל, ולכן חייב אדם לקצוץ את האילן המזיק ולא לגזול מהזולת אף שוה פרוטה. אולם התוס' סברו שהאיסור להזיק הוא איסור צדדי, ולכן יש לפניו שני איסורים אחד בל תשחית, והשני להמנע מלהזיק את חברו, וכיון שכך כאשר האדם בכל מקרה יעבור על איסור, עדיף לנקוט בשב ואל תעשה, ולהמנע מלעשות מעשה בידים.

כשצריך את המקום

הרא"ש (ב"ק פ"ח סי' טו) והט"ז (יו"ד סי' קטז סק"ו) התירו לעקור אילן כאשר צריך את מקום האילן לבנות בית.

וכתב החוות יאיר (סי' קצה) שהרא"ש התיר רק לצורך בנית הבית, אך כשצריך לצורך מקום לטייל או העץ מסתיר את האור אינו בכלל ההיתר. וכאשר האילן מסתיר את האור ומפריע מאד, יש לקצוץ את ענפי האילן, אך לא את האילן עצמו, אף שיש בכך טרחה בכל פעם שהענפים צומחים לשוב ולקוצצם.

אולם עקב חומרת הענין ובפרט עקב כך שלדעת פוסקים רבים גם כאשר הדבר מותר, כשאינו לצורך גדול מאד עדיין יש סכנה, ולכן החמירו בענין, וכאשר יש צורך לעשות זאת כתבו הפוסקים (ראה שאלת יעב"ץ ח"א סי' עו; חיים שאל ח"א סי' כג; חתם סופר ח"ב סי' קב; בנין ציון סי' סא; ועוד) שמומלץ לעשות זאת ע"י מכירת האילן לנכרי, ושכירת הנכרי שיעקור את האילן יחד עם העפר שסביבו, וישתול אותו במקום אחר [ואין זה אחריותנו אם הנכרי אכן שתלו במקום אחר].

השבט הלוי (ח"ה סי' צה) נשאל כאשר רוצה לעקור עצי פרי לצורך בנין, אולם עקירת עם השורשים ונטיעתם במקום אחר תעלה סכום עצום. והשיב השבט הלוי כי גם הוצאה כספית עצומה היא בל תשחית, ולכן ימכור את העצים לנכרי, והנכרי יעקור אותם, וכמה פעמים הורה כך, וברוך השם לא אירע חס ושלום דבר רע.

לצורך מצוה

היעב"ץ (ח"א סי' עו) כתב שאין להתיר ע"פ דברי הרא"ש והט"ז כשנצרך למקום אלא לצורך בנית בית הכנסת, אך לא לצורך בית פרטי. ואף בבית כנסת אם אפשר יעשו ע"י מכירה לנכרי, אך כאשר לא מתאפשר אין בכך חשש. וכן כתב הדעת קדושים בספרו מילי דחסידותא (על צואת ריה"ח סי' נג), והוסיף שאף לפי הטעם שבעצים מגולגלים נשמות, וכאשר כורתם נמנע מהם תיקונם, כאשר בונה בית כנסת וכדומה וגורם להרחבת והתפשטות גבולות הקדושה, וריבוי כבוד שמים, זה עצמו גורם להם נחת רוח ומביאם אל התיקון השלם. וכן פסק בשבט הלוי (ח"ו סי' קיד ענף ב אות ה).

הבנין ציון (ח"א סי' סא) נשאל ע"י אדם שרצה לשאת אשה, אולם החוק במקום קבע שאסור לשאת אשה אלא אם כן יש לך בית משלך, והאופציה היחידה שלו לבנות בית היה ע"י עקירת עצי מאכל, השואל ציין שהמדובר בעצים זקנים שאמנם יתכן והם עדיין מניבים פרי בשיעור האמור בגמרא, אך אם יעקרו אותם הם כבר לא יהיה ניתן לשותלם במקום אחר.

הבנין ציון השיב לו כי מצד האיסור מותר לצורך בנית דירה, אולם מחמת הסכנה ראוי לחשוש ולעשות ע"י נכרי ולקנות את הקרקע מהנכרי רק לאחר שהנכרי יעקור משם את עצי הפרי, אולם אם אין אפשרות אלא ע"י יהודי, כיון שיש כאן מצוה גדולה של נישואין הדבר מותר.

בדומה לכך השיב הדברי חיים (ח"ב יו"ד סי' נז) כאשר לצורך בנית מקוה נדרש לעקור עצי פרי, שאם ניתן לעשות ע"י נכרי, הדבר עדיף, משום שיש סכנה גם כאשר יש צורך, אולם בלית ברירה מותר לצורך מצוה.

סיכום

דעת רוב הפוסקים שמעיקר הדין האיסור הוא רק בדרך השחתה, אך כאשר הדבר משתלם כלכלית אין איסור, אולם הפוסקים נקטו שגם במקרים אלו יש סכנה, ורק כאשר הדבר ניכר מאד ויש צורך גדול הדבר מותר. ולכן יש להתיר רק כאשר יש צורך מצוה או רווח גדול מאד, וכן מותר רק בעצים שהזקינו ויצאו מכלל עצי מאכל, ונידונים כאילנות סרק.

אולם כאשר הדבר מתאפשר ראוי להקנות את האילן לנכרי, ולשלם לו על העברת האילן למקום אחר יחד עם השורשים והאדמה, ואז אינו נחשב שעקר את האילן. ובכל מקרה כדאי להתייעץ עם מורה הוראה.

במשנת יוסף (ח"ג סוף סי' כג) כתב, שהוא רגיל להורות שיפנו לרב או לבית דין בעיר המדוברת, כיון שיש סכנה בדבר, אולם כאשר בית דין פוסקים שהדבר מותר גם בית דין שלמעלה מסכימים עם הפסק כמבואר בגמרא (ר"ה ח: כה.), ולכן לאחר שנפסק לו שהדבר מותר, אין גם סכנה בדבר.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *