לתרומות לחץ כאן

לסכן עצמו להצלת חברו

שאלה:

שלום לכבוד הרב, יש לי שאלה הלכתית מהו הגבול בין ההקרבה לזולת מצד 'ואהבת' לבין השמירה על החיים עצמם מצד 'ונשמרתם'? ומה דין כניסת יחיד להצלת יחיד או רבים מותר או אסור?
אשמח לתשובה
אריאל

תשובה:

שלום וברכה

השאלה שאתה שואל היא מאוד כללית, אז ננסה פשוט להתמקד יותר בדוגמא שהבאת… ואני מעתיק לך בזה ממאמר שכבר פורסם כאן בעבר באתר:

במאמר זה נתמקד כעת בשאלה המסוימת: כיון שיש חיוב לשמור על בריאות הגוף, האם יש לאדם לסכן את חייו כדי להציל את זולתו?

התורה מצווה עלינו "לא תעמוד על דם רעך", ועל-פי פסוק זה, וכן על פי צו התורה "והשבות לו", למדה הגמרא (סנהדרין עג, א) שכאשר אדם רואה את חברו במצב של סכנת נפשות, חייב הוא מן התורה להצילו.

חיוב זה ננקט כהלכה פשוטה בדברי הרמב"ם (רוצח א, יד) והשולחן ערוך (חו"מ סימן תכו, א), כלשונם: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך', וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו … וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'".

מנגד, אנו יודעים מדברי הגמרא בבא מציעא (סף סב, ב) שלדעת רבי עקיבא (שהלכה כמותו) כאשר שנים מהלכים במדבר, ולאחר קיטון של מים, ואילו ישתה הוא את מימיו חברו ימות בצמא, מותר לו לשתות את המים. "חייך", לדברי רבי עקיבא, "קודמים לחיי חברך".

האם הלכה זו נאמרה גם במקום סכנה בלבד? כפי שאין אדם חייב להקריב את חייו כדי להציל את חיי חברו, כך ניתן לומר שאין אדם חייב לסכן את עצמו כדי להציל את חיי חברו. כן, ייתכן שהדבר מהווה איסור גמור: אסור להסתכן למעט הצלת חברו. ומנגד, שמא יש לחלק: אמנם אין חיוב להקריב את עצמו למען הצלת הזולת, אך יש לאדם להיכנס לסכנה לשם כך.

פסקי הלכה

בבית יוסף (חושן משפט תכו) ובכסף משנה (הלכות רוצח, שם) הביאו דברי הגהות מימוניות: "בתלמוד ירושלמי מסיק, כי אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב". מבואר אפוא שבמצב שנשקפת סכנה ודאית לאדם, מוטל על חברו להיכנס לספק סכנה, מדין "אין ספק מוציא מידי ודאי".

אולם, הלכה זו לא הובאה בשולחן ערוך עצמו, וכן שאר פוסקים לא הזכירוה, ומכאן כתב הסמ"ע (תכו, ב) שאין אנו פוסקים כן. בפתחי תשובה (שם, ס"ק ב) ביאר עוד שעל-פי דברי הבבלי ניכר שאין אדם נכנס לסכנה גם לצורך הצלת הנפש, והב"ח (שם) כתב שכן עולה מלשון הרמב"ם שציין את חלות החיוב רק כאשר האדם "יכול" להציל את חברו (ואילו במקום שהדבר מהווה סכנה עבור המציל, הרי שאינו "יכול" להצילו בוודאות).

מכאן פסק בשולחן ערוך הרב (נזקי גוף, סעיף ז) כי "ואפילו להיכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך, כדי להציל את חברו ממיתה ודאית. ויש חולקים בזה, וספק נפשות להקל". עם זאת, בפתחי תשובה הוסיף שאמנם אין חיוב גמור, אך מנגד יש להיזהר שלא להקל בדבר יתר על המידה, ולהחליט על סכנה כאשר אין סכנה ממשית. כן הדגיש גם במשנה ברורה (שכט, יט), כלשונו: "אם יש סכנה להמציל אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו, ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך".

במנחת חינוך (רלז) ציין שהחיוב של "וחי בהם", שממנו אנו למדים שאין שחיי האדם קודמים לחיי חברו, לכאורה יורה שאין להציל את הזולת גם במקום ספק סכנה – שהרי "וחי בהם" כתיב – ואף יהיה בכך גם איסור. אולם, בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ב, סימן קעד, ענף ד) כתב שמותר לאדם להסתכן כדי להציל את זולתו. אמנם אין על האדם חיוב להיכנס למצב של סכנה כדי שלא יעבור על "לא תעמוד על דם רעך", אך מותר לעשות כן כדי להציל את הנפש.

דעת הרדב"ז: חילוקי דרגות בסכנה

דעה מרכזית בסוגיה זו היא דעת הברדב"ז, שנשאל כיצד יש לנהוג כאשר אחר מאיים שיהרוג את חברו, אלא אם יאפשר לו לכרות אחד מאבריו. לאחר שהביא כמה הוכחות לעניין זה (כאשר לא מדובר בסכנת נפש), כתב הרדב"ז (ח"ג, סימן תרכז) שכאשר יש ספק סכנה בדבר, בוודאי שאין לאדם להסכים לכריתת אבר, ומי שעושה כן ייחשב "חסיד שוטה".

במקום אחר (חלק ה, סימן ריח) ביאר עוד הרדב"ז שאם מדובר בפעולה שיש בה סכנה מוחשית לחיי המציל ["ספק הנוטה אל הודאי"], הרי שאינו חייב למסור עצמו כדי להציל את חברו. יתרה-מזו, אפילו ב"ספק שקול" אינו חייב למסור נפשו, שכן חייו קודמים לחיי חברו, ואילו דמו של חברו סמוק מדמו שלו.

מנגד, אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה – ספק קלוש בלבד – ולמרות זאת החליט האדם שלא להסתכן ולא להציל, הרי שעובר בכך על איסור "לא תעמוד על דם רעך".

על-פי דברי הרדב"ז פסק הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד) שמותר לאדם לתרום כליה לקרוב משפחה או לאחרים כדי להציל את הנפש. הסכנה עבור התורם של תרומת כליה היא קלושה מאד (הוא מציין 1%), ואין בכך כדי לאסור את התרומה.

חובת הרופאים

הרמב"ם פוסק שכפי שעל האדם להציל את חברו הנמצא במצב של סכנה, כן על הרופא לרפא את החולה כדי להציל את חייו מן החולי. לעתים לא רחוקות, הטיפול בחולה מהווה סכנה, ברמה כלשהי, עבור הרופא. האם גם במצבים אלו על הרופא לרפא את החולה, תוך הסתכנות עצמית?

לעניין זה דן הרב אליעזר ולדנרג באריכות (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, סימן טו, וח"ט, סימן יז), כפי שסיכם ד"ר אברהם שטיינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ח"י, עמ' 178-177).

לדבריו שם, הגם שביחס לאדם רגיל אין להיכנס לסכנה כדי להציל את הנפש, אך דינו של הרופא שונה, "ובוודאי שלא יקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית". מכאן ש"מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה זו". הוא ממשיך לבאר את טעם הדבר, שכן "בדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה ודאית; התורה נתנה רשות לרופא לרפא הן במחלה שאינה מדבקת והן במחלה מדבקת; ברופא אפשר לומר שזהו 'דרכו של עולם'; כיון שהרופא עוסק במלאכתו לפרנסתו, מצינו שמותר להסתכן בספק סכנה עבור פרנסה". על דרך זו פסק גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ח, סימן רנא, אות ז).

הרב ולדנברג מוסיף שטיפול כאמור עבור רופא מהווה חובה דתית נעלה, ועליו להתפלל להשגחה והגנה מן השמיים בזכות הטיפול המסור. בשו"ת ציץ אליעזר מוסיף שבוודאי שמותר לרופא צבאי להעניק טיפול לחייל פצוע בשדה הקרב, גם תוך סכנה עצמית, וכתב עוד שהלכה זו נאמרה גם כשיש ספק שמא החייל הפצוע לא ישרוד. כן, מותר לחייל אחר לסכן את חיי עצמו כדי להציל חייל פצוע שנפל בשדה הקרב.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל