פתיחת קופסת שימורים בשבת

שאלה:

שלום רב.
ברצוני לשאול האם מותר בשבת לפתוח קופסא של תרכיז כמו בקופסת שימורים שצריך לעשות בזה חור כדי שהמיץ יצא?

תשובה:

שלום רב

הנידון אם מותר לפתוח קופסת שימורים בשבת נתון במחלוקת גדולה, יש סוברים שהואיל והקופסה אטומה מכל צד על ידי פתיחתה נחשב הדבר כעשיית כלי בשת, ויש סוברים להיפך, שהיות וכרגע היא משמשת לאיחסון פתיחתה נחשבת סתירת כלי בשבת ואף זה אסור, ויש מקילים, ולדעתם קופסת שימורים בזמנינו אינה נחשבת לכלי אלא כעטיפה בעלמא.

לכן, הטוב ביותר לעשות נקב קטן בתחתית הקופסה ועל ידי כך לקלקל אותה קודם פתיחתה, ורק אחר כך לפותחה מהצד השני [בכך לא יוצאים ידי חובת אלו הסבורים שיש בכך סותר, אולם העיקר כדעת אלו הסבורים שפתיחתה נחשבת עשיית כלי  וזאת ניתן למנוע באופן האמור].

כמובן הרעיון לקלקל את הקופסה, ולא להשתמש בה על ידי עשיית חור קטן שממנו המיץ יוצא.

מקורות:

מתוך מאמרו של הגאון רבי אברהם צבי הכהן שליט"א מרבני בית ההוראה:

איתא במשנה (שבת קמ”ו ע”א): “שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי”. בגמ’ (ביצה ל”ג ע”ב) מבואר אליבא דרבי אליעזר, דמיירי במוסתקי, דהינו – “חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ”, אבל חבית שלימה אסור לשבור. התוס’ (עירובין ל”ד ע”ב) כתבו, שעל כרחך גם אליבא דחכמים שחולקים על רבי אליעזר, מדובר דוקא במוסתקי, שהרי יש בנין וסתירה גמורים בכלים (כמשנ”ת לעיל בשמם), וא”כ אסור לשבור חבית שלימה משום איסור סותר.

בטעם הדבר שבשבירת מוסתקי אפשר להקל יותר מאשר בשבירת חבית שלימה, מפרש הלבוש (סי’ שי”ד סעי’ א’): “אם נשברה ודיבק שבריה בזפת, אין הדיבוק הזה דיבוק גמור, ואינו בנין ממש, ואם יחזור וישבור אותו הדיבוק, גם כן, אינו שבירה גמורה”. מלשון הלבוש עולה, שמותר לשבור את החבית רק באופן שהשברים שנתחברו ע”י הזפת, ישובו ויפרדו זה מזה, כי חיבורם אינו נחשב חיבור גמור, אבל לא באופן שגוף השברים שמהם מורכבת החבית ישברו, כי החבית עצמה נחשבת כלי ככל הכלים, ורק הפרדת השברים זה מזה במקום דיבוקם, שאינו חיבור גמור, אינה נחשבת לשבירה גמורה[62]. כך משמע גם מלשון הלבושי שרד (שם), שכתב שמותר לשבור מוסתקי, כי – “אין זה סתירה גמורה”[63]. אבל בש”ע הרב (סי’ שי”ד סעי’ א’) סתם וכתב: “מותר לשברה בשבת… ואין בה משום סתירה, מפני שאינה בנין גמור”, ומשמע שמותר אפילו לשבור את חלקי החבית עצמם, כיון שהחבית עצמה אינה “בנין גמור”, אלא כלי גרוע.

כך נפסק להלכה בש”ע (שם): “אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה…אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי’ בענין שאינו עושה כלי”. וכ”פ המג”א הש”ע הרב והמ”ב שם[64]. אבל הגר”א (שם) נוקט לדינא שאין בנין וסתירה בכלים כלל, כמשנ”ת, ומשמע מדברי  המ”ב (שם ס”ק ז’) שלדעתו מותר לשבור אפילו חבית שלימה (אמנם החזון איש סי’ נ”א  ס”ק ו’ פירש, שאפילו לדעת הגר”א אין היתר לשבור חבית שלימה, שמא יתכוין לעשות כלי).

גם הקרבן נתנאל (שבת פכ”ב סי’ ו’ אות ה’) כתב על דברי הרא”ש שם, שמותר לשבור רק מוסתקי ולא כל חבית: “אבל בהלכות (הרי”ף) וברמב”ם הביאו מתניתין דשובר חבית כצורתה, ולא חילקו דוקא במוסתקי…ומהתימה על רבינו ועל כל המחברים דאתי בתריה, ובפרט על הרב בית יוסף, דכליל כללא בהקדמתו, כל מקום שהרי”ף והרמב”ם קיימי בחד שיטה, שקים ליה כוותייהו, ומאיזה טעם לא הביא כלל דעת הרי”ף והרמב”ם להתיר אפילו לכתחילה בלא מוסתקי, וצ”ע. ועכ”פ אני אומר לדינא, ע”י צירוף היתר קל, אני אסמוך על דבריהם, להתיר לשבור כלי שלם להוציא אוכלין, אפילו לכתחילה”.

בספר שבת של מי (בשבת שם) כתב לתרץ את תמיהת הקרבן נתנאל, מדוע לא פסק הש”ע כסתימת הרי”ף והרמב”ם: “ואנכי תולעת יעקב לא ידעתי, איך החליט כך. דמאי דהורה לן מרן הקדוש בהקדמתו, דנקטינן כהני תרי אשלי רברבי, הינו דוקא היכי דבפירושא איתמר בשפתותיהם הקדושות דינא אחד, ולא מילתא דאתיא בסתמא. דהא ידעינן ג”כ כלל אחר דכייל לן מרן הקדוש וכל שאר גדולי המחברים, דזה דרכו של רבינו הגדול הרמב”ם ז”ל, למינקט המשנה או הברייתא כצורתה. וכל מאי דמפרש הש”ס במשנה או בברייתא, מפרשינן דברי קדשו, הגם דלא שרטט וכתב בידו החזקה. א”כ הכא נמי נימא הכי, וליכא שום הכרח מדברי הרמב”ם לומר איפכא, דמיירי בכל גוונא, ולא במוסתקי לחודיה…ודין הוא טעמא דסמך עליו מרן ז”ל, כיון דליכא שום הכרח מדברי הרמב”ם, באיזה אופן איירינן” (גם בשלטי גבורים שם נקט, שהרמב”ם מתיר רק במוסתקי).

ובכף החיים (שם ס”ק ה’) כתב: “ונראה דהגם דקיימא לן כפסק הש”ע, דדוקא בחבית שנשברה וכו’ מותר, אבל בשלימה אסור, מ”מ אפשר דבשעת הדחק ומצטער שאין לו מה לאכול, דיש לסמוך על המקילין”.

שבירת חבית באופן שנעשה נקב יפה

שנינו במשנה הנ”ל: “שובר אדם את החבית…ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ופירש”י: “לנוקבה יפה בפתח נאה”. למדנו מדבריו, ששבירת כלי מותרת, רק אם ע”י השבירה לא נוצר בכלי פתח הראוי לשימוש. טעם איסור עשיית נקב, יבואר להלן עמ’ 63 – 64. לפמשנ”ת, שההיתר לשבור חבית נאמר רק במוסתקי עולה, שאפילו כלי גרוע מותר לשבור, רק אם לאחר השבירה לא יווצר בכלי פתח הראוי לשימוש. וכ”פ בש”ע (שם).

חותלות של תמרים

הכל בו (סי’ לא כ”ו ע”ד והו”ד בב”י סי’ שי”ד) כתב: “חותלות של תמרים, מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות. לפי שכל זה כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם”. וכ”פ בש”ע (שם סעי’ ח’).

וכתב המג”א (שם ס”ק י”ג): “משמע דוקא הני, דלאו כלים גמורים, דאינם עשויין אלא כדי שיתבשלו התמרים בתוכם. אבל כלי גמור פשיטא דאסור, וכן משמע בירושלמי”. ותמה הפמ”ג (בא”א שם): “לכאורה אין צריך ראיה מהירושלמי. דכבר מבואר, אי לאו מוסתקי, שייך בנין וסתירה גמורה בכלי”.

התהל”ד (סי’ שי”ד ס”ק י”ב) מבאר את הוכחת המג”א מהירושלמי: “וכפי הנראה נתכוין להא דאמרינן בירושלמי שבת פ”ז ה”ב, חותלת של תמרים קורע ומתיר, ואין זה התרה, נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ע”כ. וכיון דבשובר חבית אין היתר, אלא בנשברה ודבק שבריה בזפת, על כרחך צריך לומר דגם חותל לא הוי כלי גמור. והיינו כיון דאינם עשויים אלא כדי שיתבשלו התמרים בתוכם, אין עושים אותם כלים גמורים. אבל כלי גמור פשיטא דאסור, אף אם עושים אותם כדי שיתבשלו התמרים”.

מדברי התהלה לדוד עולה, שיסוד ההיתר בחותלות של תמרים הוא, מפני שהם כלי גרוע, ודומים בזה למוסתקי, שאף הוא כלי גרוע. וכך מפורש בש”ע הרב (שם סעי’ י”ח): “חותלות… מותר להפקיע ולחתוך, מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות של תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה”[65].

אבל בשו”ת אגרות משה (או”ח ח”א סי’ קכ”ב ענף ט’) מבאר באופן אחר את יסוד ההיתר בחותלות של תמרים: “הנכון לע”ד, שחותלות הם כלים שעשוין רק לתמרים וגרוגרות אלו. שאחרי שאוכלין אותם, זורקין הכלים לאשפה, ואין משמרין אותם להניח בהם תמרים וגרוגרות אחרים, או להשתמש בהם לדברים אחרים. ולכן אינם בשם כלים, כיון דעשוין שישתמשו רק לתמרים וגרוגרות אלו, אלא נבטלו להתמרים וגרוגרות שבהם, ונחשבו כמו קליפת אגוזים. דהוי רק כמו שעשו קליפה להם, כיון דשייכין רק להם, ויותר לא ישתמשו בהם. ומה לי קליפה שבידי שמים, או שנעשה בידי אדם. ואין נוגע לנו מאיזה טעם עושין זה, כיון דעכ”פ נעשה הכלי רק לפירות אלו, הוא רק כקליפה ואינו בשם כלי. ולהש”ע שאוסר בכל כלים, הוי ההיתר בחותלות, מטעם שהוא כקליפה. אבל לא מחמת שמתבשלין בו הוא כקליפה. דאם היו משתמשין בו אח”כ לבשל בו תמרים אחרים או לדברים אחרים, היה זה בשם כלי, אף שמתבשלים שם. אלא שהוא מחמת דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד, וא”כ נעשה רק לתמרים אלו, שלכן הוא כקליפה…וזהו פירוש אמת ונכון לע”ד בדברי הש”ע”.

והנה בש”ע הרב (סי’ שי”ד סעי’ י”ח) כתב: “חותלות של תמרים…ואפילו גופן של כלים אלו מותר להפקיע ולחתוך, מפני שבנין כלים אלו העשוים מכפות תמרים הוא בנין גרוע, שאינו עשוי להתקיים הרבה, וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם”. מוכח להדיא מלשונו כפירוש התהל”ד ולא כפירוש האגרות משה. שהרי לפי האגר”מ היה לו לכתוב, שאינו עשוי אלא לתמרים אלו. אבל הלשון שכתב – שאינו עשוי להתקים הרבה, מורה שכוונתו שהחותלות גרועות בעצמותן, וכפירוש התהל”ד.

קופסאות שימורים

לפי ביאורו בדברי המג”א, כותב התהלה לדוד (שם): “ויצא לנו מדברי המג”א, בפידעלי”ך סערדעלי”ן (קופסאות סרדינים), שהם כלים גמורים, אסור לפתחם בשבת. אף דנימא שעיקר עשיית הפידעלי”ך הוא כדי שיגמרו בתוכם הסערדעלין, מ”מ כיון שהם כלים גמורים, אסור לפתחם משום סותר דאורייתא. דמה שמדובקים השוליים והדפנות באבר, פשיטא דלא מקרי נשברה ודיבק שבריה בזפת, ועדיף טפי ממחובר ע”י חישוקים” (שאסר המג”א שם ס”ק י”ד לפרק את החישוקים).

אבל החזון איש (סי’ נ”א ס”ק י”א) כתב: “קופסאות של שמן או של דגים העשוין מטסי ברזל ורצופין מכל צד, וחותכין בסכין את הטס שעל הפתח…משום סתירת כלי ליכא כאן, שאין כאן סותר כלל. שהפתיחה תיקון, וסתום מכל צד לאו כלי הוא, וכשעושה לו פתח נעשה כלי. ומקום הספק בזה הוא בשאין דעתו על הקופסא, אלא להוציא מה שבתוכה ולזורקה באשפה, וזה חשיב כשובר חבית ליטול הגרוגרות…ואפילו לדעת תוס’, דלא הותר אלא במוסתקי, אבל שלימה אסור משום סתירה, הכא שרי, דאין כאן סתירה כלל.

אמנם יש לאסור משום גזירה, דלמא יכוין לשם פתח, ומשום זה מוקי לה בגמ’ במוסתקי. והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו”ב, וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא, וניחא ליה בשימושה…כל דניחא ליה בשימוש כלי דידה, חשיב פתח. ואפשר דאף בדעתו לזורקה, אין מתחשבין עם כוונתו. דלא מצינו היתר שבירה, אלא ביש לחבית פתח. אבל גשם חלול בפנים וסתום מכל צד, כל שעושה לו פתח, חשיב בנין. והרי בשובר צריך ליזהר שלא ליפות את הנקב, והכא שמחליף גוף אטום לצורת כלי, בכל שבירה שעושה, חשיב כנקב יפה”.

יש לעיין בכוונת החזון איש במסקנתו, האם כוונתו שמשום שעשיית פתח לדבר סתום מכל צד, נחשבת תמיד לנקב יפה, אסור לפתוח קופסה שדרך בני אדם לפעמים להשתמש בה,  אפילו אם דעת הפותח לזרוק את הקופסה (כמו שמשמע מתחילת דבריו – אפשר דאף בדעתו לזורקה, אין מתחשבין עם כוונתו), או שכוונתו לאסור מטעם זה אפילו אם אין דרך בני אדם להשתמש בה כלל לאחר ריקון הקופסא (כמו משמע מסוף דבריו – גשם חלול בפנים וסתום מכל צד, כל שעושה לו פתח, חשיב בנין… בכל שבירה שעושה, חשיב כנקב יפה). מדברי הגרש”ז אויערבך בתשובתו המובאת להלן נראה להדיא שהבין כצד הראשון, שגם החזון איש מודה, שמותר לפתוח קופסה שדרך בני אדם להשליך לאשפה. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ פ”ב אות ל”ו): “מדדייק החזון איש מקודם, משום דהרבה בני אדם דעתם על הקופסא, ש”מ הא היכא דנודע דאין מנהגם להשתמש עם הקופסאות, אחרי שמוציאים מה שבתוכה, היה מותר גם לדידיה”.

הגרש”ז אויערבך זצ”ל (הו”ד בשמירת שבת כהלכתה פרק ט’ הערה י’) דוחה את סברת החזון איש לאסור משום עשיית כלי: “דמסתברא שסתימת קופסת הסרדינים בבית חרושת היא למען יוכל המילוי להתקיים ימים רבים, וגם לאפשר את העברת האוכל ממקום אחד לשני. ואף דע”י הסתימה אי אפשר כלל להכניס ולהוציא מהתוכן שבקופסא, מ”מ מסתבר דהסוגר אותה בשבת נקרא בונה ולא סותר, כמו שכתוב בסוכה י”ב ע”ב בתוד”ה מהו, דאף שכלי עור אינו מקבל טומאה, אא”כ עשוי לקבל, ואין לך עשוי למלאות יותר מתפילין, ואפ”ה תנן במסכת כלים (פי”ח מ”ח) שמקבלים טומאה, והוא הדין הכא, דחשיב כעושה כלי כדי לשמור המילוי ולטלטלו ממקום למקום”[66].

גם את סברת התהל”ד, לאסור משום סותר, דוחה הגרש”ז אוירבך זצ”ל (שם): “מכיון שרגילים לזרוק מיד את הקופסה לאשפה, מסתבר דחשיב ככלי רעוע וכחבית של מוסתקי, דאף שאינה שלימה והיא מהודקת מהשברים ע”י זפת, מ”מ משמע שהיו רגילים להשתמש בה הרבה פעמים, ואפ”ה מותר לשברה… והוא הדין בנדון דידן[67]. ומה שמצאנו שאסור לשבור או לנקוב כלי שלם, היינו מפני שאז היו רגילים להשתמש בו שימוש שני. אבל בזה”ז רגילים לזורקן מיד לאשפה (וכך הובא גם להלן עמ’ 68 בשם הגרשז”א, שאין איסור עשיית נקב בכלי שהדרך לזרקו לאשפה, עיי”ש), ולכן יש מקילים לשבור או לפתוח, על דעת לזרוק את הקופסה לאחר הוצאת המאכל”.

בתשובה (מנחת שלמה ח”ב סי’ י”ב ס”ק ב’) ביאר הגרשז”א: “נלענ”ד דחבית של מוסתקי הו”ל כלי, אלא שאין זה חשוב, ולכן אין רואין את השבירה כסתירה. והכי נמי גם קופסא של סרדין, אע”ג שזה חזק מאד, מ”מ הכלי עצמו עומד רק לשימוש חד פעמי לפותחו ולזורקו. ולכן אע”פ שהדגים שבתוכו משתמרים זמן רב ע”י הכלי ומעבירים ממקום למקום, מ”מ הכלי עצמו עומד רק לזורקו לאשפה. ורק קופסא גדולה, שגם לאחר הפתיחה משתמשים בה, שפיר חשיב כסותר, או כבונה לדעת החזון איש”.

גם בכף החיים (סי’ שי”ד ס”ק ל”ח) כתב בנדון קופסאות הסרדינים: “העליתי בתשובה בספר באר מים חיים, דמותר להסיר מהם הפתח בשבת כדי לאכול הדגים, אם לא פתחו אותם מבעוד יום, אבל אם אפשר יפתחו אותם מערב שבת”[68].

האגרות משה (שם) כתב טעם אחר להתיר, לפי פירושו דלעיל, שההיתר בחותלות של תמרים הוא, מפני שנעשו לשימוש חד פעמי: “וא”כ יש למילף מזה גם לכל כלי שנעשה כה”ג, כמו שיש בהרבה קענס (קופסאות פח) ותיבות שפראטן (קופסאות סרדינים), שנעשין הכלים רק בשביל אוכלין אלו, ואחר שאוכלין אותן זורקין את הקענס לאשפה, וכל שכן כשמתקלקלין ואין ראוין כלל להשתמש בהם עוד הפעם, שיש להתיר, משום שהקענס הם כקליפה להאוכלין שבהם. אבל טעם היתר זה הוא רק כשידוע, שבני המדינה זורקין אותם אחר שאוכלין לאשפה. אבל אם יש בני אדם שמשתמשים בהם לאיזה דברים אחרים, ליכא היתר זה. ובצוקער שנמכרין חבילות כרוכין בנייר ובשק של נייר, כשהן רק לצוקער אלו, הוי כקליפה, שידוע שמשליכין את שק הנייר ונייר הנכרך בו לאשפה, יש להחשיבם כקליפה ומותר לכו”ע, מטעם הש”ע שפירש בהיתר חותלות”.

אמנם בסיום תשובתו כותב האגרות משה: “וכל זה מדינא. אבל למעשה אין להתיר, כיון שבני תורה מועטין בעוה”ר, עיין בשבת דף קל”ט, שבמקום שאינן בני תורה, יש דברים שאין להתיר, כדי שלא יבואו להקל. ורואה אני שכ”ש בזה וכ”ש בדור ובמקום פרוץ כבזמננו ומקומותינו, שצריך להחמיר, ואין לקרוע לא שק של בגד ולא של נייר ולא לשבור הקענס ותיבות השפראטן, ואף לא לחתוך ולקרוע החבל שקשור בו השק, אף בדברים שהם יותר צורך שבת, וכל שכן בדברים שאין בהם צורך שבת כ”כ, רק שהוא לכבוד ועונג, שהמניעה אף רק מחמת יראה, מחשש חלול שבת, זהו כבוד שבת היותר גדול.

אך אם יש צורך גדול, כגון בסעודת נישואין, או שהזמין אורחים ויהיה לו בושת, יקרע וישבור ע”י עכו”ם. ואם ליכא עכו”ם, אם הוא ת”ח ובצנעא, יש להתיר לו בצורך גדול כזה שיהיה לו בושת, אבל רק בדברים שכתבתי שמותרין מדינא. אבל לשבור כלי שלם, אין להתיר אף בצורך גדול כזה, אף לא לת”ח בצנעא, אלא ע”י עכו”ם יש להתיר אף בהו במקום צורך גדול”.

ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ פ”ב) פסק: “היכא דמשחית כל הכלי, אין שום מהחששות שחש החזו”א שם… ובזה נראה, היכא דעושה איזה השחתה כל שהוא בשולי הכלי, באופן שאין שום חשש באותו השחתה שמחליפו לצורת כלי, שוב אין בהפתיחה שעושה אח”כ ליטול האוכל, שום חשש מהחששות הנ”ל, דבודאי הוי כשובר כל הכלי, דאין ראוי עוד לשימוש כלל, וגרע זה ממוסתקי. ובזה תבנא לדינא, דבודאי ראוי לפתוח הקופסאות מערב שבת… בנד”ד בודאי כל ההיתרים המה בקישוי, ולכן לכתחילה יפתחו מערב שבת דוקא. ובדיעבד, אם מנהג של כל בני אותו המקום לזרוק הקופסאות אח”ז, מי שמתיר לפתוח אותם כמות שהם, יש לו על מי לסמוך.. ואם יש אנשים שמצניעים אותם לאיזה השתמשות כנ”ל, אפשר להתיר ע”י העצה הנ”ל (כלומר, לפתוח דרך השחתה). וכך פסק בתשובה אחרת (ח”ו סי’ כ”ז) לענין שקית חלב, שאם לא פתח מערב שבת, יפתחנה בדרך השחתה.

לפמשנ”ת עולה לדינא, שיש בדין פתיחת קופסאות שימורים שדרך לזורקן לאשפה שתי דעות: א. דעת התהלה לדוד, שיש לאסור משום סתירת כלי שלם ב. דעת הכף החיים להתיר בדיעבד, אם לא פתחו מערב שבת, והגרש”ז אוירבך זצ”ל מצדד להתיר גם לכתחילה, אם דרך לזורקן לאחר השימוש (וכך היא גם דעת האגרות משה מעיקר הדין, אבל למעשה לא התיר אלא לתלמיד חכם בצינעא, בשעת דחק גדול).

לדעת החזון איש, אין לאסור משום סותר, וצ”ע אם לדעתו יש לאסור משום עשיית נקב יפה בכלי, אפילו בקופסא שדרך להשליכה לאחר השימוש.

אם עושה נקב בתחתית הקופסה לפני פתיחתה, אפילו לדעת החזון איש אין מקום לאסור את פתיחת הקופסה, כיון שע”י פתיחת הקופסה לא נעשה כלי. אמנם לדעת התהל”ד, עצם עשיית הנקב אסורה משום סתירת הכלי (ועי’ בשו”ת מנחת יצחק שם ובשש”כ שם הערה כ’).

פתיחת קופסאות שדרך לפעמים לשומרן על מנת להשתמש בהן, אסורה לכ”ע, לדעת החזון איש משום עשיית כלי, ולדעת שאר הפוסקים משום עשיית נקב  (אלא ע”י גוי לצורך גדול). לדעת החזון איש אפשר לפותחן ע”י שינקב בהן נקב בתחתיתן קודם פתיחתן, אבל לדעת שאר הפוסקים עשיית הנקב כתוספת לפתיחתן, אסורה משום סותר.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. שלום רב
    בהמשך לשאלה .עדיין לא ברור לי.אם יעשה נקב בתחתית כל התרכיז ישפך ויזול .והפחית הזאת היא לא כמו סרדינים שמוציאים אותם וזורקים את הקופסא .בפחית הזאת של התרכיז משתמשים עוד הרבה פעמים.וכן האם מותר לעשות נקב בחלק העליון של הקופסא?

  2. זו בדיוק סיבת האיסור… ליצור כלי שמשמש לזמן אסור… אם מוכרחים לפתוח בשבת יעבירו את התכולה לכלי אחר. בקיצור, יש לפתוח לפני שבת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל