שאלה:
שאלה…
כשיש אומדנה די ברורה שמה שכתוב בשטר לא תואם כוונה אמיתית של הצדדים ומה שכתוב הוא רק לצורכי מס וכדומה
אך צד אחת מתמם ומשחק … ורוצה שמה שמופיע בשטר יכריע…
ע' חו"מ בסוף סי' סא…
האם סעיפים טו' וטז' 2 דעות סותרות אחת את השני??
אמנם לשון מרן מתייחס ל"תנאי" אבל לכאורה זה אותו דין, וכפי שהנו"כ מדמים הדין לנדרים, שהמציאות וכוונות ברורות גוברים על הלשון ע"ש
מה נהוג בפועל במקרים כאלו??
זה לא דבר נדיר!!
ידוע לי שיש גם הרבה פדרי"ם בעניין כתובה בגובה שנראית מוגזמת
בכב"ר
תשובה:
שלום וברכה,
כל הנכתב בשטר מחייב את הצדדים ולא יכול לומר לא התכוונתי. אולם תנאים שכותבים בשטר הולכים אחר הכוונה. ולכן אין סתירה בלשון המחבר שבסעיף טו מדבר על הלשון הכתוב בשטר. ובסעיף טז מדבר על התנאים שהתנו ביניהם. וכן מבואר בערוך השלחן סימן סא סעיף ז. ולכן חוזה שנכתב וצד אחד אומר שהכתוב בשטר הוא רק בגלל המיסים, אם היה תנאי בדיבור שהנכתב בשטר הוא רק לצורך מיסים, יש ללכת אחר הכוונה. אבל אם לא הותנה מראש אלא חתמו על השטר, לא יכול האחד לומר שהחוזה נכתב רק עבור צורכי מס, כיון שיתכן ונכתב בדווקא. ורק אם הוסיפו תנאים הולכים אחר הכוונה של התנאים. ויש לדיין לבחון כל מקרה לגופו.
אם יש אומדנא ברורה מול השטר, דינו כאומדנא נגד קניין שתלוי בפרטים המוזכרים בסימן רז סעיפים ג-ד מתי אומדנא דמוכח מבטל את הקניין ומתי לא מבטל את הקניין.
בהצלחה.
ברור שצד אחד טוען שהיה בדיבור שהחוזה רק לצרכי מס.. ויש גם זכרון דברים שחתמו על סכום גבוהה בהרבה… אך הצד שני מתכחש לכך… וצמוד למה שכתוב
האומדנא כאן שכבר שילם מעבר לסכום המופיע בשטר!!
מה שהבחנתם ב2 הסעיפים… גם עבדכם הקטן היה סבור כן…אך הנו"כ במקום משווים סעיף ט"ז לדין נדרים, שהכוונה גובר על מה שנאמר מפורשות!
שלום,
הנו"כ דימו את סעיף טז לנדרים שהכוונה גוברת כדין נדרים, וכן סובר הערוך השלחן. ואדרבה בסעיף טו לא דימו לנדרים משום ששם הכוונה לא תועיל אלא אם כן יש אומדנא דמוכח של סימן רז שלרוב הכוונה לא מבטלת את הקניין. ודברי הערוך השלחן שווים לכל הנו"כ.
לגבי החוזה שנחתם, אם היה דיבור לפני כתיבת החוזה ודאי שהחוזה לא מחייב, וכמבואר בפוסקים לגבי הדין המובא בסימן מה שחתימה על שטר מחייבית, אבל אם היה דיבור לפני אין הכתיבה מחייבת. אם תרצה אני ירחיב לך בל"נ.
השאר תגובה