ונשמרתם מאד לנפשותיכם

 

מאמר השבוע עוסק בשאלה מהו חיוב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'? כיצד יתכן שמותר לאדם לצאת לעבודה אף שיש בכך חשיפה קלה לנגיף, אך אסור מדאורייתא להחשף באותה רמה לצורך בילוי? האמנם יש מצבי סכנה שהמסכן את עצמו לצורך פרנסה נחשב לו הדבר למצוה? ואילו המסכן את עצמו באותה רמה לצורך אחר נחשב עבירה חמורה? האם תומכת לידה המחללת שבת משום שיש בכך פקוח נפש ליולדת חייבת לנסוע גם כאשר היולדת אינה יכולה לשלם לה? או ביום חתונת אחותה? האם בעל שנודע לו שאשתו לפני לידה כאשר הוא נמצא במקום רחוק, חייב לשכור מסוק כדי להגיע ללידה בזמן, שהרי אם יעדר מהלידה יש סכנה לחייה של אשתו, שהרי בכל לידה הוא מחלל שבת כדי ללוות אותה ללידה? מתי מותר לאדם לבטוח בהשם שאם נגזר עליו לחלות יחלה בכל מקרה, ואם לא נגזר עליו לא יחלה, ומתי חייב אדם לשמור על בריאותו? מדוע תפילתו של אדם שמסכן את עצמו אינה מתקבלת? בשאלות אלו ועוד יעסוק מאמרינו השבוע.

 

ונשמרתם מאד לנפשותיכם

השבוע יעסוק מאמרינו בחיובים המוזכרים בפרשה (דברים ד ט): 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', וכן (דברים ד טו): 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם', אשר אקטואלית מאד לימינו, כאשר נדרשים אנו להמנע מפעולות שהתרגלנו אליהם מחמת נגיף הקורונה, לצד ימי בין הזמנים וחופשת הקיץ, שבהם נדרשים אנו תמיד לשנן הלכות אלו.

אחת השאלות הבולטות בימים אלו היא, האם מותר לצאת למקום שיש בו התקהלות, יציאה לעבודה שיש בה התקהלות, תפילה בבית הכנסת, או לחלופין יציאה למסעדה, חדר כושר. שליחת הילדים לקייטנות או לימודים. כאשר מצד אחד יש רופאים המתריעים שכל פעולה כזו היא פקוח נפש, ואיסור דאורייתא של 'ונשמרתם', ומאידך ההנחיות הרשמיות מתירות ומקילות בצורה זו או אחרת חלק מהדברים שעדיין יש בהם סיכון מסוים. והשאלה כיצד מגדירים את הדברים, איזה סיכון נחשב פקוח נפש ואסור, ואיזה סיכון נחשב דבר רחוק ומותר.

ובעיקר נשאלת השאלה כיצד יתכן שרב פוסק לאדם שיש עליו איסור גמור של 'ונשמרתם' לעשות פעולה מסוימת, אך הוא מתיר לו לכתחילה לעשות את אותה פעולה אם הוא זקוק לה לצורך פרנסתו, או צורך דחוף אחר. והדבר מצריך הסבר כיצד יתכן שלצורך פרנסתו נדחה איסור דאורייתא של 'ונשמרתם'. ובפרט שעל מקצועות מסוכנים ביותר יש איסור גם לצורך פרנסה מצד איסור 'ונשמרתם'. ואם כן נשאלת השאלה כיצד מגדירים את איסור 'ונשמרתם' באיזו רמת סכנה הוא מותר לצורך חשוב, ובאיזו רמת סכנה הוא אסור בכל מקרה, ומה המקור לחילוקים אלו.

חיוב עשיית פעולות שמחללים עבורם שבת

על מנת לחדד את הדברים אביא שתי שאלות ששמעתי מורי ורבי הגר"י לוקסנבורג שליט"א רב נאות שמחה – נוף עלית מודיעין עילית, המחדדות היטב את ההגדרה כמה אדם מחוייב לצורך פקוח נפש.

תומכת לידה שלפרנסתה נוסעות עם היולדות למרכז רפואי, וכיון שיש בכך 'יתובי דעתא' [הרגעת החולה החיונית להחלמתו] התירו לה לנסוע עם היולדת גם בשבת [לדעת המתירים זאת]. ולעיתים קורה שהתומכת יודעת על יולדות שמאד רוצה להזמין אותה, וסומכת רק עליה, אלא שאין ביכולתה לשלם על כך.

לכאורה אם מתירים לה לחלל שבת בהכרח שיש כאן ספק פקוח נפש, ובכל מקרה שאדם רואה את חבירו בסכנה ויכול לטרוח בגופו להצילו, הרי הוא חייב לטרוח בגופו אף שלא יקבל על כך שכר, ולכן לכאורה התומכת חייבת לנסוע גם בחינם בכל עת לטרוח בגופה להציל את היולדת, כפי שמי שרואה את חבירו טובע בנהר, חייב לטרוח ולעשות כל מאמץ להצילו.

ניתן לחדד את השאלה יותר, גם במקרה והיולדת רוצה לשלם על השירות, וטוענת שרק התומכת הזאת יוצרת עימה קשר רגשי נכון, ורק היא מצליחה להרגיע אותה, ולתמוך בה נכון, אלא שבאותה ערב מתקיימת חתונת אחותה של התומכת, האם מותר לה ללכת לחתונת אחותה בזמן שהיא מסכנת יולדת מישראל בכך שאינה מגישה את התמיכה שהיולדת מרגישה שרק תומכת מקצועית זו יכולה להגיש לה.

ובדומה לכך, על סמך הוראת החזון איש מותר לבעל לנסוע יחד עם אשתו היולדת בשבת, למרות שאין צורך רפואי בנוכחתו, כיון שנוכחתו מרגיעה את אשתו, והלכה קובעת שגם פעולות של 'יתובי דעתא' דוחים שבת. ונשאלת השאלה בבעל שחשב שיש עוד זמן עד הלידה, ונסע לשבת למירון. כחצי שעה לפני כניסת שבת הוא מקבל טלפון מאשתו שבמהלך ליל שבת היא תצא ללידה. והבעל שואל שיש לו 3 אופציות: א. ברגע זה הגיע מסוק למירון יחד עם אישות חשובה, וטייס המסוק מוכן לקחת אותו למרכז הרפואי תמורת כמה אלפי דולרים, ומצהיר כי הם יספיקו להגיע בלי חילול שבת. ב. במקרה ואינו חייב להוציא סכום זה, האם מותר לו לנסוע ברכב כמה שעות וחלל שבת כדי להיות עם אשתו. ג. האם מותר לו להשאר במקום על אף שלכאורה מסכן את חייה של אשתו, שהרי מתירים לו לחלל שבת כדי ללוות את אשתו, בהכרח שאם אינו נוסע מסכן את חי אשתו.

מהו החיוב 'וחי בהם'

לבאר את הדברים נביא את ספיקו של האור גדול (סי' א ג: בדפי הספר ד"ה ועתה) האם כאשר מתירים לחלל שבת משום פקוח נפש, הנלמד מ'וחי בהם', האם הכוונה שיש חיוב של 'וחי בהם', ומצות 'וחי בהם' חמורה ודוחה את כל האיסורים שבתורה. וכפי שנאמר בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה): 'תני הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים'. והיינו שמי שאינו מזדרז בקיום מצות 'וחי בהם' מחשש חילול שבת הרי זה שופך דמים, משום שעובר על איסור של 'וחי בהם'.

או שמא 'וחי בהם' מלמד שלא חייבה התורה לקיים את המצות במצב שנוגד את ה'וחי בהם', והמצות נמסרו לנו ונתחייבנו בהם, רק במצב של 'וחי בהם'. וכלשון התוספתא (שבת פט"ז הי"ד): 'לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהן', וחי בהן ולא שימות בהן'. והיינו תנאי והגבלה בחיוב המצוה, וממילא אין על אדם חיוב לקיים את המצוה במצב שמסכן את חייו.

אך 'וחי בהם' אינו מצוה וחיוב לחיות, ולא נמנה במנין המצות. והאיסור לסכן עצמו ולגרום מיתה לעצמו נלמד רק ממה שנאמר (בראשית ט ה) 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ'. וכן עובר על מה שכתוב (דברים ד ט): 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', וכן (דברים ד טו): 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם'. וכמשמעות הגמרא (ברכות לב:) הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש פי"א ה"ד) והשולחן ערוך (חו"מ סי' תכז סעיף ח) שפסוקים אלו נאמרו גם על שמירת הגוף מסכנה.

האור גדול מוכיח מכך שכל מוני המצות לא מנו מצוה של 'וחי בהם', ובהכרח שאין חיוב של וחי בהם, וכן מכך שהראשונים כתבו שחולה המסכן את עצמו עובר על האיסור 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ', ולא הזכירו שעובר על 'וחי בהם'. ובהכרח ש'וחי בהם' מלמד שהתורה התירה לעבור על המצות כאשר יש בכך סכנת נפשות. [בשיעורי מורי ורבי הגר"י לוקסנברג שליט"א הביא עוד ראיות רבות לכך].

היתר חילול שבת גם על מקרים רחוקים

השולחן ערוך (או"ח סי' שכט סעיף ג) פסק שגם כאשר יש ספיקות רבות האם יש כאן פקוח נפש, באופן שבכל התורה היינו מכריעים ע"פ כללי ספק ספיקא ורוב והנהגות נוספות שאין כאן למה לחשוש, בפקוח נפש חוששים, ואף מחללים על כך את השבת. ומקור הדברים הוא כפי שכתבו התוספות (יומא פה. ד"ה ולפקח) שנלמד מהפסוק (ויקרא יח ה) 'וחי בהם ולא שימות בהם, שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל'.

בדומה לכך כתב המשנה ברורה (סי' של סק"ה) בשם הראשונים שאף שהתירו יתובי דעתא ליולדת, אם אפשר לעשותה בשינוי יש לעשות בשינוי, משום שאחת מאלף לא מתה. כלומר אף שמדובר בסכנה רחוקה מאד, ואין חשש קרוב שיולדת תמות חס ושלום מחמת שלא הרגיעו אותה כראוי, מכל מקום מותר לחלל את השבת.

האם הנמנע מסכן את חיי החולה

אולם לא ניתן לומר שאדם שנמנע מלעשות פעולה הרגעה ליולדת מסכן את חייה, ועובר על איסור לא תעמוד על דם רעך, או איסור רציחה, שהרי ע"פ כל גדרי ההלכה אין כאן סכנה לפנינו. אך בודאי כל דבר שמחללים את השבת ודוחה את כל התורה אף שהוא נאמר בצורת היתר ואין חיוב לעשות זאת, מכל מקום בודאי נלמד מכאן שכך הוא רצון השם, ומוטל עלינו לקיים את רצון השם להשתדל ולהתאמץ כפי כוחנו.

ולכן תומכת לידה הנתקלת ביולדת שאינה יכולה לשלם, או שמעדיפה שלא לקחת את ההזמנה כיון שיש לה אירוע חשוב אחר, כגון חתונת אחותה, אי אפשר לומר שהיא מסכנת את חיי היולדת בכך שהיא נמנעת מליטול על עצמה את העבודה. אף שיהיה לה מצוה חשובה וגדולה מאד אם תעשה זאת, ותקבל שכר עצום כפי גדול ההקרבה, מכל מקום אינה חייבת לעשות זאת, ולא ניתן לומר שהיא עברה על איסור בכך שהיא סיכנה את חיי היולדת בכך שנמנעה מלהגיע עימה.

ובדומה לכך אשה במצב נפשי רגיל אינה מסתכנת עם בעלה לא יגיע עימה ללידה, ולכן בעל שנמנע משכור מסוק להגיע להיות עם אשתו בלידה אינו עובר על איסור, ואי אפשר לומר שהוא חייב לעשות זאת. אך כמובן שאם יעשה זאת, יקיים מצוה גדולה, ויוכיח עד כמה כבוד השבת וכבוד אשתו חשובים בעיניו, ושכרו ישולם מהשמים.

מתי מותר לאדם לסכן את עצמו

ע"פ הדברים הנ"ל נעבור לנידון שלנו כיצד מוטל עלינו להתנהג ביחס לנגיף הקרונה.

הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) נשאל האם מותר לצוד חיות לשם הנאה ותחביב, לאחר שהנודע ביהודה מתייחס לענין המוסרי שבכך ולאיסור צער בעלי חיים, הוא מתייחס לנושא נוסף מסעות הצייד כרוכים בסכנה, ואסור לאדם להכנס לאותם יערות מחמת הסכנה, והחיוב של 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. אולם כותב הנודע ביהודה אף שאסור לאדם להכנס ליער המסוכן למטרת צייד, מותר לרוכל העני לעבור באותם מקומות בדיוק לצורך מחייתו החיונית.

ומבאר הנודע ביהודה שישנו היתר מיוחד לסכן את עצמו לצורך פרנסתו כאשר הדבר הכרחי ונדרש, שהרי הגמרא (ב"מ קיב.) מבארת את הפסוק (דברים כד טו): 'וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' שהאדם עבור שכרו מסכן את חייו, עולה בכבש גבוה או על אילן גבוה לקטוף את הפירות, ויש חשש שיפול מהכבש או האילן. ומבואר שהתירה התורה לסכן עצמו לצורך פרנסה. וכפי שראינו שהתורה מתירה לנסוע מעבר לים לצורך פרנסה, וכן ללכת בדרך, אף שכל הדרכים בחזקת סכנה. [עצם ההיתר להסתכן לצורך פרנסה לכאורה מבואר גם בש"ך (יו"ד סי' קנז ס"ק יט)]. אולם כאשר אדם עושה זאת לצורך תחביב לא ראוי כצידת חיות, מלבד שאר האיסורים הכרוכים בכך הרי הוא עובר על איסור של ונשמרתם.

ומוסיף הנודע ביהודה כיון שעצם הדבר מסוכן ואסור מצד ונשמרתם, הרי הקב"ה כועס עליו והדבר גורם שיזכירו את שאר עונותיו, ובעוד ההולך בדרך לפרנסתו תיקנו לו חכמים תפילת הדרך, ובכך יזכה להנצל מהסכנה, העושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו.

גם לגבי פרנסה אין לאדם היתר לסכן את חייו ברמה שנחשב שעובר על האיסור 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ', אולם כאשר הסכנה אינה מוחשית ממש, הותר לסכן את חייו לצורך פרנסה, אף שהעושה אותם לצורך בילוי ושעשוע הם איסור דאורייתא.

מתי זה מידת הבטחון ומתי זה ונשמרתם

ויש להוסיף את דברי הרמח"ל במסילת ישרים (פ"ט) כאשר הוא דן על מידת הבטחון, הוא מציין שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה, ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואסור לו לסמוך על מידת הבטחון ולסכן את עצמו שהרי נאמר (דברים ד טו): 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם'.

וביאר הרמח"ל את ההבדל בין בטחון רצוי בהשם, לבין אי שמירה מסכנה: 'כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה, לשינהג עצמו על דרך טוב, וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש.

ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב ג): 'עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר, וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ'. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה'.

ומבאר הרמח"ל כיון שזה עצמו רצון הבורא שישמור האדם על נפשו, ועל בריאותו, לפעמים העובדה שהאדם לא נשמר כראוי ומת, זהו עצמו העונש על שלא קיים את מצות הבורא ושמר על נפשו.

הגדרת סכנה

לאור הדברים הללו ננסה להגדיר מהי סכנה ומה מחייב אותנו ונשמרתם.

הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תניינא סי' לז) כותב: 'ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקוח נפש ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה. אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פקוח נפש, וקרינן ביה בכהאי גוונא וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה'.

לאור הדברים הללו הדברים מובנים ומוגדרים היטב, איסור ונשמרתם אין כוונתו שאדם יכנס להיסטריה ופאניקה על כל חשש רחוק של סכנה, ולהיפך מוטל על האדם לזכור 'כי לכל כדור יש כתובת' ו'גם לכל נגיף יש כתובת', וכדברי הרמח"ל במסילת ישרים שאדם החושש חששות רחוקים יותר מידי הרי זה יראה שוטה, ומוטל על האדם לבטוח בהשם שאם נגזר עליו לחלות אינו יכול לברוח מכך, ואם לא נגזר עליו אינו צריך לפחד.

אולם בורא עולם מצוה עלינו לשמור את הנפש, לאפשר לה למלא את תפקידה ויעודה בחיים. ציווי זה כולל כל דבר שימנע מהנפש לקיים את תפקידה בעולם, שכחת מעמד הר סיני, שכחת התורה, עבודה זרה, מקלל את עצמו, כניסה למקום סכנה, אי דאגה לתזונה בריאה ונבונה.

אדם המתעלם מציווי זה, עצם זה שהוא עובר על איסור 'ונשמרתם', יכולה ח"ו לגרום לו שהסכנה תבא כעונש על אי הזהירות כפי שביארו הנודע ביהודה והרמח"ל.

משכך ניתן להבין היטב כי מוטל על האדם להתנהג בצורה מושכלת ונורמלית, להקשיב להוראות הרשויות [אלא במקרה וידוע שהוראות אלו ניתנו בקלות ראש, מתוך גישה שתרבות הבילוי עדיפה על קדושת החיים], ולהשתדל למעט את החשיפה לסכנה מלבד צורך הכרחי לניהול תקין של החיים. וכפי שהגדיר רבי שלמה זלמן את הדברים, כי מה שנחשב בעיני בני אדם [אחראים] כסכנה, נחשב פיקוח נפש, ומה שאינו נחשב סכנה אינו פקוח נפש.

ולכן אדם שמכורח הנסיבות צריך לעבוד בעבודה שיש בה סכנה מסוימת, ולנסוע בדרכים שהם בחזקת סכנה, ורק ע"י כך יכול למלא את תפקידו ויעודו בחיים, יכול לבטוח בבורא עולם להתפלל תפילת הדרך, ובזכות שהוא משתדל למלא את יעודו ותפקידו בחיים ינצל מצרה.

אולם אדם שעושה את אותה פעולה לצורך בילוי ושעשוע שאינו נצרך למהלך התקין של החים, הרי הוא מועל בפקדון שהפקיד בידו בורא עולם, ומתאכזר על נשמתו, ועובר על הציוויים האמורים בפרשה 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד', 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם'.

הצטרף לדיון

7 תגובות

  1. יישר כח על המאמר המושקע

    א) ב"דרך ה'" הרמח"ל שואל איך יתכן שאדם יפגע בעצמו? ממ"נ, אם הוא התחייב מיתה, הוא הרי ימות גם כך. ואם לאו, הרי אין מיתה בלא עוון. אז מה שייך מציאות של חובל בעצמו או מאבד עצמו לדעת? הוא מסביר על אותו יסוד. עצם הדבר שהוא הכניס עצמו לסכנה זה הרי מעורר את הדיניםוגם אם היה מקום לתלות ולהאריך אף כעת זה עלול להתבטל. וגם עצם העבירה של "ונשמרתם" יכול לחייבו מיתה באותם רגעים שהוא מסתכן.

    ב) בקשר לשורה האחרונה, איך שייך ליסוע לטיולים ובילויים? הרי כל הדרכים בחזקת סכנה ומה שהותר זה מצד פרנסה וכאמור?

  2. מה שממנהגו של עולם אינו בכלל הענין של כל הדרכים בחזקת סכנה, הרי ברור שמותר לטייל ולצאת מהבית גם שלא לצורך פרנסה, שומר פתאים ה'.

  3. החלמתי מקורונה. אימי חולה בת 70 כעת בקורונה אלמנה לבדה בבית בבידוד ללא אף סיוע. נכנסתי אליה לזמן קצוב לסייע לה בדברים הכרחיים כי מרגישה רע מאד. כמובן עם שמירת מרחק, מסכה וחיטוי. ללא מגע כלל רק דאגה לתרופות, קניות וכד'. מה שאפשר עושה בעצמה. לפי משרד הבריאות זה בסדר. מה דעת ההלכה? אציין כי שאר ילדיה-אחי לא נדבקו ולכן לא יכולים גם הם להכנס. האם אני נוהג נכון? (בחזרתי ממנה כביסת הבגדים, חיטוי רחצה למניעת העברת הנגיף חלילה)

  4. תודה רבה על המאמר שמקיף את הנושא אך לא התברר לי מה יעשה כשבמירון אם מחויב לנסוע שלכאורה למה מותר לחלל שבת אבל לטרוח לא יצטרך? וכן רציתי לשאול אם מחויב לשבות קרוב לבית חולים כדי למנוע חילול שבת? וכן באופן כללי עד כמה מחויב לא להגיע למצב שיהא אנוס ופטור?

  5. כוונת המאמר הזה לחדד נקודה מאוד חשובה: זה שמותר לחלל שבת, עדיין אינו אומר שיש חיוב לעשות פעולה זו אפילו בחול משום פיקוח נפש, חילול שבת הותר גם בשביל מצבים מאוד רחוקים וספקות קלים יחסית שאינם מחייבים אדם לטרוח מאוד או להוציא כסף כדי לקיימם. לכן מותר להזעיק רופא שנוכחותו תרגיע את היולדת אף שיש רופאים בבית חולים, למרות שאין חיוב במצב כזה לקחת רופא פרטי ללידה. כלומר אין הקבלה בין ההיתר לחלל שבת, לחיוב לבצע פעולה זו אפילו בחול.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *