מילה בלי פריעה בחול ובשבת

[1] ב"י (יו"ד סו"ס רס"ו) וכן פסק בשו"ע (שם). ודייק כן ממה שאמרו שבת (קלג ע"ב) מהלקטין את המילה בשבת, ואם לא הילקט, ענוש כרת. ופריך בגמרא ולימא להו אנא עביד פלגא דמצוה ואתון עבדיתו פלגא דמצוה. וכתב רש"י הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וכו' אמאי חייב, נימא להו לכו וסיימו המלאכה. ע"כ. ודייק הב"י מדברי רש"י דדוקא כרת ליכא, אבל איסור מיהא איכא כיון שלא גמר המצוה, [ועיין בספר מגדל עוז (נחל ז אות נד) להיעב"ץ, שכ' אף בחול אין נכון לחלק המצוה לחצאין, כי המל מבחין יותר במקום החתך להזדרז לתפוס עור הפריעה מיד, ועכ"פ כשאחר פורע יש עיכוב קצת ושיהוי בדבר וגורם צערא לנמול בחנם, ועוד כשמתחיל במצוה אומרים לו גמור. ע"ש. מיהו בגור אריה על פירש"י (פ' עקב פ"ח פסוק א) כ' דלא אמרינן בכה"ג דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, וע"ש הטעם]. ועיין בשו"ת שאגת אריה (סימן נ"ט) שגם העלה בזה לאיסור דאסור למול ע"י שני מוהלים בשבת אבל מוסיף להסביר דלא משום דיש לחלק בין נעשה ע"י אחד או ע"י ב', אלא משום כיון דאפשר לעשות ע"י חילול אחד אסור לעשות ע"י ב' חילולין. לפיכך אסור לסלק ידיו כשהתחיל למול עד שיגמור הפריעה, אבל אם אירע שסילק ידיו תו אין חילוק בין א' לב' ומותר לאחר לגומרה דכיון דאם יגמור נמי מי שהתחיל למול אי אפשר בלתי ב' חילולין תו לית לן בה אם נעשו ע"י אחד או ע"י שנים, ומסיים וכותב דבכ"ז שבת ויו"ט שוים הן אפילו ביו"ט אסור למול ע"י ב' מוהלין. ע"ש. ועי' עוד בים של שלמה יבמות (פ"ח סימן ג) דס"ל דיש חיוב כרת על המוהל שאינו עושה הפריעה בעצמו. וכ"כ בשכנה"ג, ולייט על המקילים בזה. וכ"כ בשו"ת משיבת מרדכי (אלפערט, סי' לט) דעיקר לדינא כהב"י לאסור למול בשבת ע"י ב' מוהלים. ואף דהרבה אחרונים השיגו ע"ז מ"מ מנהג בני ספרד בזה כדעת השו"ע לאסור. וכמ"ש בספר אור לציון (ח"ב עמ' רס"ג), וכתב שם דאם המוהל מבני אשכנז, מותר לספרדי לפרוע, שכל האיסור על מי שמל ולא פורע, והרי האשכנזי מותר לו למול ולא לפרוע, כדברי הרמ"א, והספרדי שגומר המילה הרי מקיים מצוה, ולכן יש להקל בזה. ע"ש.

[ובנותן טעם לשבח אביא בזה פנינה יקרה שראיתי בספר תורת יחיאל (פ' תזריע, להג"ר עקיבה יהוסף שלזינגר ז"ל, בעל לב העיברי, חתנו של הגה"צ רבי הלל ליכטנשטיין ז"ל אב"ד קאלאמאיי, מח"ס משכיל אל דל) עה"פ (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, דהנה לכאורה הוה ליה למימר 'ימולו', דהא גם על הבית דין יש חיוב, כדאיתא בגמרא (קידושין כט ע"א), וככתוב בשו"ע (יו"ד סימן רסא סעיף א), וכתב דאפשר לומר, דהא בגמ' (שבת קלא ע"ב) דרשו 'ביום' אפילו בשבת ואז ראוי שימול יחידי ולא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת (וכנפסק בשו"ע סו"ס רס"ו סי"ד), ולכן כתב ימול בלשון יחיד. ע"כ. אולם ראיתי לתמוה על קושייתו הנ"ל, דהנה אילו נאמר 'ימול' (בקמץ ובשורוק), ניחא, שאז הכוונה למוהל, וזהו פועל יוצא, אבל הרי נאמר 'ימול' (בחיריק ובחולם), והכוונה 'יהיה נימול', וקאי על הרך הנימול, וכן כתב האבן עזרא במקום שהוא מבנין נפעל. והתינוק הוא אחד, ותו לא קשיא כלל למה לא נאמר 'ימולו'].   

[2] ארחות חיים (הל' מילה אות ו) בשם ספר התרומה וז"ל: ב' מוהלים בשבת, אחד יכול למול ואחד יעשה הפריעה, ואין שום איסור בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה וכו', ע"כ. [והובא בב"י בבדק הבית (שם), ועי' בשו"ת אדמת קודש (ח"ב סימן ז) שכתב דהב"י חזר בו ממש"כ לאסור, ולכן הביא את דברי ספר התרומה בבדק הבית]. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"ז סימן תקל"ו) בשם ספר התרומה. ואף בשו"ת הרמ"א (סימן עו) אחר כל האריכות שהעלה להתיר ב' מוהלים בשבת, כתב בסוף דבריו, והרבה שנים אחר שכתבתי זה מצאתי בסוף ס' התרומה ישן שהיה כתוב בהדיא דשרי והביא ראיה וכו' כמו שכתבתי, ע"כ. וכ"כ בד"מ כאן ובהגהת רמ"א בשו"ע (יו"ד סימן רס"ו סעיף י"ד), אלא שסיים ד'טוב להחמיר לכתחילה'. ע"ש.

אולם הרבה אחרונים כתבו להקל בזה אף לכתחילה, כמ"ש הב"ח ביו"ד (שם). וכ"כ הט"ז והש"ך (שם), שפשט המנהג להתיר בזה. וכן נקט בפשיטות המג"א (סי' תקכ"ו סוסק"י) ושעל כן נמי מותר להרבה בנ"א לטפל בקבורת המת ביו"ט שני, ובמחה"ש שם כ' שכן עמא דבר גבי מילה למול ע"י שנים, [אולם בשו"ע הרב שם לא הזכיר טעם זה, וכ' רק את הטעם הראשון שהביא המג"א דיו"ט שני לגבי מת כחול שוויה רבנן]. וכן העיד להיתר החכמ"א (כלל קמ"ט סל"ו). וכ"ה בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמ"ד) וכ' דכל שנגמר ע"י חבירו הוי כנגמר על ידו. וכ"פ בשו"ת מחנה חיים (ח"א סי' ק"א), והשו"מ בהגהות יד שאול (יו"ד סימן רס"ו). ובערוה"ש (סימן רס"ו סעיף כד) ושכן המנהג פשוט בכל העולם, משום דמילה בזמנה הותרה, ולא דחויה, [וידוע דענין זה תליא באשלי רברבי, וכאשר יעויין במחצה"ש (או"ח סימן תקכ"ו) שנקט בפשיטות דהיא רק דחויה, ודלא כדעת התשב"ץ דס"ל דהותרה, והאריך בפלוגתא זו בשו"ת שו"מ (מהדו"ת ח"ד סי' ז'). ע"ש.]. וכ"ה בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שלח סקי"ד) ובשו"ת מחזה אברהם (סי' נה), דכל מה שדוחה שבת אין נפק"מ אם שני חילולים נעשים בפעם אחת או בשני פעמים, ובין ע"י אדם אחד או שני בנ"א, ושכן המנהג. ע"ש. וכ"כ בס' אות שלום (סי' רס"ו סקי"ג) שמנהג מדינותינו שימולו שני מוהלים בשבת. וראה עוד בשו"ת פרי השדה (ח"ד סי' לז) שכ' דכבר נתפשט בכל המקומות להתיר שיהיו שני מוהלים, ואין ראוי ליחיד להחמיר דיש בזה הידור מצוה משום ברב עם הדרת מלך, [וכ' עוד דאף לדעת החולקים אין על הפורע שום חשש וסרך איסור, שהרי הוא גומר ומשלים המצוה. ובח"ג סי' קס"א, חזר וכתב ששפיר דמי שיעשה או החיתוך או הפריעה. ע"ש.]. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' פ"ד), וכ"ה בס' עמודי אש (שטראשון, או"ח סי' לא) שמחזק המנהג לעשות מילה בשבת ע"י שני מוהלים, זה חותך וזה פורע. וכ"ה בתפא"י (הלכתא גבירתא סופי"ט דשבת) דנהגו ששני מוהלין מלין בשבת. ע"ש.      

אולם יש שכתבו דאף לכתחילה ראוי יותר שיהיו שנים זה מל וזה פורע, וכמ"ש בשו"ת הרמ"א (שם), כדי שלא יעשה שום אחד מהם מלאכה שלימה, והוי שנים שעשו מלאכה ביחד פטורים, [אולם בסוף מסיק דאין לדקדק בזה, מאחר דמילה דוחה שבת א"כ הוי אצלו כחול לכל דבר]. אולם בשו"ת שאגת אריה (שם) כבר האריך להקשות על דברי הרמ"א בזה. וכן בתשובת חת"ס הנ"ל פלפל בזה, ע"ש. וע"ע בדברי הנצי"ב בשו"ת העמק שאלה (שאילתא י אות ט) דאף הוא ס"ל להדר לכתחילה ע"י שנים מטעם ברוב עם הדרת מלך, ולא דמי לקצירת העומר דחייב למעוטי בגברי, דהתם הקצירה אינה המצוה עצמה, אלא מכשירי המצוה, משא"כ הכא. ע"ש.

[3] וכתב הלבוש (סימן רס"ו, סי"ד), דאף המתירין למול בשבת ע"י שני מוהלים, זהו דוקא שאחד חותך וחבירו פורע, משא"כ להשאיר ציצין המעכבין המילה וליתנם לאחר לחתוך במקום שהיה הראשון יכול לחתכם אסור, דאטו המוהל שרוצה לחתוך הערלה מעט מעט חתיכה קטנה אחר חתיכה קטנה במקום שהיה יכול לחותכה בבת אחת, לא יהא חייב על כל חבורה וחבורה שעושה שלא לצורך, פשיטא שחייב. אבל גבי מילה ופריעה שאי אפשר לשום אומן לעשות המילה והפריעה בבת אחת, שעל כרחו בתחלה יחתוך הערלה ואחר כך יפרע והרי הן ב' חבורות והתורה התירתן, ואם כן כי היכי שהאומן הראשון יכול לעשות זה אחר זה אף על גב דשתי חבורות הן משום שהתורה התירתן לו, הכי נמי רשאין שני אומנין לעשותן זה אחר זה אפילו לכתחלה דפריעה מעשה אחר הוא, כן נראה לי להלכה למעשה. ע"ש.

[4] ק"ז בשו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סימן כ"ב), וכ' שח"ו להורות לאחרים איסור בשבת למול ע"י שני מוהלים שאחד מל ואחד פורע, ומוסיף וכותב שאמנם הוא בעצמו החמיר ולא היה מקבל להיות מוהל בשבת מחמת שאיננו פורע, וכן מי שרוצה להחמיר לעצמו שפיר דמי, אבל להורות לאחרים חלילה להורות לאיסור, ומוסיף להעיד בזה וכותב: ופוק חזי מה עמה דבר בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת. ע"ש. והו"ד בשע"ת (סי' שלא אות ב), וכ"כ ובמ"ב (או"ח סימן שלא סק"ו). ע"ש.

[5] שו"ת חת"ס (ליקוטי תשובות סי' צט), ומ"מ סיים שם דשומר נפשו ירחק. וכן מתאמרא דמרן הח"ס שהיה מוהל לא קיבל בשבת חצי מוהלות. וכ"ה בשו"ת מהר"ם בריסק (ח"א סי' יב, וח"ב סי' ה), ונוטה שם דלא יהני התרת נדרים למוהל שנהג עד עתה לדקדק לעשות כל המילה בשלימות. ע"ש. וע"ע בהגהות א"א (בוטשאטש, סי' של"א במוסגר) שכ' שמידת חסידות שמוהל אחד יעשה הפריעה והחיתוך. ע"ש. 

[6] דבשו"ת הרמ"א (סי' ע"ו) פקפק על דין זה שהביא השו"ע לאסור בשבת מילה ע"י ב' מוהלים, וכשם שבקרבנות זה שוחט וזה זורק בין בחול בין בשבת, אף לענין מילה כן הוא [וע"ש שבתחילה רצה לומר דאף לכתחילה ראוי יותר למול ע"י שנים, ובסוף מסיק דאין לדקדק בזה]. ואף שבהגהות השו"ע כ' הרמ"א שטוב להחמיר לכתחילה, מ"מ הרבה אחרונים הורו לדינא דיש להקל בזה אף לכתחילה, וכנ"ל. ועכ"פ במקום שהאב רוצה לעשות החיתוך, הוי חומרא הבאה לידי קולא, דבזה מבטלין מעליו מצוות מילה דעיקרה החיתוך דרמיא עלי', וכ"פ לדינא בשו"ת ארץ צבי (סי' ס"ג), דכשהאב רוצה לעשות חלק מהמצוה כו"ע יודו להיתר, כיון שממילא כל המילה מתייחסת להאב מצד שלוחו של אדם כמותו, וא"כ אין נפק"מ בין א' לשנים, [ואף להשאגת אריה הנ"ל, יהיה הדבר מותר אם מקודם יעשה האחר החיתוך והאב יעשה הפריעה]. וכ"ה בשו"ת נשמת שבת (ח"ו סימן ג). ע"ש.      

[7] ס' אות שלום (סמן רס"ו ס"ק י"ג), והטעם דאם נחמיר שרק אחד מהם יהיה חותך ופורע, יכול לבוא ע"ז לצערא דינוקא ולחילול שבת שלא לצורך כיון שאינו בקי כ"כ. ע"ש.  

[8] שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן צז), דחצי מצוה אינה דוחה שבת, ואף בחול יש להמתין עד שימצא פורע. ע"ש.