המאמץ הראוי להשגת הון

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה כיצד נזכה בעושר ובנכסים שהברכה שרויה? כמה מוטל על האדם לעמול לפרנסתו? מהו גבול ההשתדלות? ומתי על האדם לבטוח בהשם? כיצד נוכל לדאוג שהעושר יהיה לברכה ולתועלת ולא לרעתנו? אלו מאמצים הם מצוה וברכה? ומתי הם נהפכים לרדיפה מגונה אחר ממון ונחלה מבוהלת שאין בה סימן ברכה? האם מוטל על אדם להנות מיגיע כפיו, או שמא יקיים את הפסוק, 'אל תיגע להעשיר'? כיצד ינהג אדם שזכה בלוטו, או השיג סכום גדול ללא עמל? על שאלות אלו ועוד עוסק מאמרינו.

 

המאמץ הראוי להשגת הון

פרשתנו עוסקת בנחלת בני גד ובני ראובן, אשר בני גד ובני ראובן ביקשו ממשה רבינו לנחול חלק זה בארץ, המתאימה במיוחד למרעה, ולהם היה מקנה רב.

נחלה מבוהלת

על הפסוק (משלי כ כא): 'נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ', מפרש רש"י: 'נחלה מבוהלת בראשונה. שנבהל למהר וליטול תחלה, כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן, ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפנו (במדבר לב טז), עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם'. 'ואחריתה לא תבורך. שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים, כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא, בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו'. ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה'.

כלומר בני גד ובני ראובן נטלו את נחלתם בבהלה ובמהירות, ועל הנהגה זו אומר שלמה המלך 'וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ', כלומר גם אם מבט ראשון נראה לאדם שהוא השיג נחלה כרצונו ע"י הבהילות והחפזון, בסופו של דבר בנחלה כזו לא שורה ברכה.

פעמים רבות נתקלים אנו באנשים שזכו לעושר רב, אך לצערנו אין הם רואים סימן ברכה בעושרם, ובפועל הם לא זוכים להנות מכספם, לצערנו מתקיים בהם דברי החכם מכל אדם (קהלת ה יב): 'יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ'. במאמרנו זה נלמד כיצד נזכה בעושר ובנכסים שהברכה שרויה בהם, ואינם נחלה מבוהלת שלא תבורך.

מהי התביעה על בני גד ובני ראובן

רש"י מעלה שתי תביעות שונות על בני גד ובני ראובן: א. מה שהם מיהרו לבקש את נחלתם לפני זמן חלוקת הנחלות לכל בני ישראל. ב. בזמן הבקשה ביקשו קודם להקים גדרות לצאן, ורק אחר כך ערים לטפם.

וכפי שמבואר במדרש (תנחומא מטות אות ז; במדבר רבה פכ"ב אות ט) שעל זה נאמר (קהלת י ב) הפסוק: 'לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ'.

'לֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ', אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, וחבבו את נכסיהם יותר מגופם, והקדימו (במדבר לב טז): 'גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה', ל'וְעָרִים לְטַפֵּנוּ'.

'לֵב חָכָם לִימִינוֹ' זה משה רבינו שתיקן אותם ואמר להם 'עשו את העיקר תחלה', קודם: 'בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם', ורק אחר כך 'וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם'. (שם כד).

ועל כך אמר להם הקב"ה, 'אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר (משלי כ כא): 'נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ".

בעל העקידה (מטות שער פה) מבאר את המדרש, העושר נצרך כדי לעבוד את השם, אולם על האדם לזכור כל הזמן מהי המטרה והתכלית, ומהו הגשר והפרוזדור המובילים למטרה. ועל זה אומר המדרש לב כסיל לשמאלו, כאשר לב האדם מושך אותו אל תאותיו [צד שמאל], התכלית שלו היא התאוה או העושר. ממון זה הוא נחלה מבוהלת שאין בה סימן ברכה, היא אינה יכולה להביא אחרית מבורכת. ואילו כאשר שאיפת לב האדם היא להגיע לתכלית הרצויה של קיום חובתו בעולמו [צד ימין] והוא רואה בכספו גשר ופרוזדור בלבד להגיע לתכלית, אז כספו מביאו אל אחרית מבורכת.

בני גד ובני ראובן בפליטת פה הקדימו את הדאגה לצאן לדאגה לבניהם, ובכך גילו שהמקנה והממון נהפכו לתכלית, ורק אחר כך ברמת עדיפות שניה, הדאגה לטפם. ולכן נאמר עליהם לב כסיל לשמאלו, השאיפה להשגת העושר עומדת בראש מעייניהם, ולכן היא מגיעה בצורה של בהלה.

משה רבינו העמידם על טעותם, העושר הוא רק גשר ואמצעי להגיע לעבודת השם, לגדל את הילדים לתורה ולמצוות, ולכן דבר ראשון הקדים את הדאגה לילדים.

מדברי רש"י נראה ששני החסרונות תלויים זה בזה, כאשר אדם להוט להשיג את העושר, כאשר העושר הוא התכלית ולא האמצעי, הוא משיגו בבהלה ובחפזון, ובנכסים אלו אין סימן ברכה. ונבאר את הדברים בהרחבה.

האם ראוי לאכול מיגיע כפיו

המדרש מוסיף, שעל זה נאמר (משלי כג ד): 'אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל'. ואיזו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'.

סיום דברי המדרש סותרים את עצמם, בתחילה המדרש אומר 'אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר', כלומר אם תעמול להשיג עושר, אם תשקיע את בינתך להרבות הונך, אם נגזר עליך תצליח להשיגו גם ללא יגע ובינה יתירה, ואם לא נגזר עליך אף אם תשיגו לא תראה בו סימן ברכה, ויגיעתך ועמלך לשוא?

אלא שמיד המדרש מסיים 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ', כלומר לא ניתן להגיע לאשריך וטוב לך בלי שתתפרנס מיגיע כפיך. ונשאלת השאלה, האם טוב שהאדם יעמול לפרנסה או שהוא דבר שלילי?

מדברי המדרש מבוארים כאן כללי זהב לעושר האמיתי והראוי, עושר ששורה בו ברכה, ולבאר את הדברים נקדים מהי נחלה מבוהלת המונעת מהאדם סימן ברכה.

מהי נחלה מבוהלת

הרלב"ג (משלי כ כא): מבאר, שכל עושר שמגיע לאדם תיכף ומיד בלי מאמץ ועמל, אחריתה לא תבורך. ולכן יורש שירש הון עתק שלא עמל ויגע עליו, הכסף קל בעיניו, הוא אינו מתאמץ לשומרו, ובקלות משחית את נחלת אבותיו ומאבד את הונו, כפי שהדבר מפורסם מאד.

הרלב"ג מוסיף נקודה מעניינת, שכך הדבר גם בקנית החכמה, אנשים שמנסים למצוא קיצורי דרך להגיע אל החכמה, ואינם עמלים ויגעים על החכמה, גם אם הצליחו לאגור מידע ולהגיע לחכמה, משתבשים בהשגותיהם, והחכמה נהפכת להם לרועץ, ועליהם נאמר 'וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ'.

בדומה לכך מבאר המלבי"ם (משלי כ כא), שחז"ל אמרו שאין ברכה בכסף הבא מירושה, או מציאה, כיון שרק כסף שבא לאדם ע"י השתדלות – מבורך, ולא כסף שבא במקרה.

ובנוסף כסף שלא בא בזמנו הראוי – אינו מבורך, וכאשר אדם עושה השתדלות להשיג כסף קודם הזמן שראוי שהוא יקבלו, אין בכסף סימן ברכה.

ולכן נחלה מבוהלת, יש בה את שתי החסרונות: גם נחלה – ירושה ללא מאמץ ועמל, וגם מבוהלת – עושר שהגיע קודם זמנו הראוי. ומשכך פשוט הדבר שאחריתה לא תבורך.

למעשה במדרש (ויקרא פ"ג אות א) נאמר, שכאשר בני גד ובני ראובן נכנסו לארץ, וראו עד כמה הארץ טובה הצטערו על בחירתם החפוזה, וקראו על עצמם את הפסוק (קהלת ד ו): 'טוֹב מְלֹא כַף נָחַת' – בארץ ישראל. 'מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ' – בנחלתם בעבר הירדן, אולם אז היה מאוחר מדי להתחרט.

משלך יתנו לך

על מנת להבין את הדברים נקדים את דברי הגמרא (יומא לח.) המספרת על שתי משפחות בימי בית שני, משפחת בית גרמו שהכירו אומנות מיוחדת לאפות ולרדות את לחם הפנים בצורה שהיא לא תתעפש, ולא תיפול למרות צורתה המיוחדת. ומשפחת בית אבטינס אומנים בהכנת הקטורת למקדש, ועשן הקטורת היה מתמר בצורה ישרה כלפי מעלה.

משפחות אלו קיבלו שכר עתק מלשכת הגזית, בכל יום קיבלה כל משפחה שכר של 12 מנה, ולדעת רבי יהודה 24 מנה. על מנת להבין את גובה השכר נציין, כי לפרנס אדם לשנה שלמה הוא זקוק ל2 מנה [200 זוז]. ואילו הם קיבלו בכל יום שכר המספיק לפרסת אדם ל6 שנים! ולדעת רבי יהודה ל12 שנה!

חכמים ביקשו ממשפחות אלו ללמד אותם את סודות המקצוע, אולם הם סירבו, לשם כך הדיחו אותם חכמים מתפקידם, ופנו לאומני אלכסנדריה – מרכז האומנות העולמית באותם ימים. אך אמני אלכסנדריה לא הצליחו להגיע לתוצאות של משפחות אלו. משכך קראו להם חכמים והכפילו את שכרם, בכל יום קיבלו 24 מנה – [שכר המספיק ל12 שנה], ולדעת רבי יהודה מידי יום קיבלו 48 מנה – [שכר המספיק ל24 שנה]!!!

חכמים אמרו על כך 'כל פעל ה' למענהו'. ומבאר רבינו חננאל, פעל ה' – אשר נתן חכמה לאדם זה יותר מאשר לאדם זה, למענהו – כדי שהמלאכה תעשה רק על ידי מי שהשם חפץ שיעשה את המלאכה.

ואמר על כך בן עזאי: 'בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו. ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא'. ומפרש רש"י מכך שחכמים ניסו להדיח משפחות אלו ממשרתם, ולא עלתה בידם, נלמד שאין על האדם לדאוג שמא אחרים יקפחו את פרנסתו, משום שאם זו המלאכה שבורא עולם ייעד עבורו, בשמך יקראוך לבא ולשוב למקומך. ומשכך הוכח שלא קיבלו שכר מופרז שלא כראוי מלשכת הגזית, אלא זכו במזונות שהיו קצובים להם מן השמים.

ובדומה לכך הוסיף בן עזאי, שאין מלכות נוגעת בחברתה, כאשר נגזר על מלכות שתמלך במשך תקופה, שום תחבולה לא תוכל להדיח אותם. ואילו מהרגע שנגזר על המלכות להתחלף, באותה רגע יתחלף המלכות, והדבר לא יתאחר ולו כמלא נימא מהזמן המיועד.

החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער התבונה פ"ט) עומד על כך, שמסוגיה זו עלינו ללמוד לבטוח בהשם, וגם כאשר אדם מתחרה בו, אם הוא בוטח בהשם ויודע שהמתחרה לא יוכל לקחת ממנו ולו פרוטה אחת שנגזרה עליו, אין שום סיבה שהוא ישנא אותו וכל שכן שיאמר על המתחרה דבר גנאי.

אדם העוסק בפרנסתו היודע שהבורא גזר שהאדם יזכה לשפע רק לאחר עמל ויגיעה, והוא עושה השתדלות בלבד לקבל את השפע שנגזר עליו, לא ימנע מלתת צדקה, או לעזוב את העסק לצורך שיעור תורה, כיון שברור שבורא עולם לא ימנע ממנו את המגיע לו עקב קיום המצוה.

וגם אם נראה לנו שיש אנשים שמצליחים להגיע לעושר רב אף שאינם נותנים צדקה כראוי, ואינם קובעים עיתים לתורה, בעושר כזה אין סימן ברכה, והאדם אינו זוכה להנות ממנו.

נוסיף כי בשו"ת בנימין זאב (סי' רצו) הוכיח בני עיר שתיקנו תקנות שונות למניעת תחרות, וכתב שמסוגיה זו נלמד שאין הדבר ראוי, ואין ראוי לאדם שישנא את חבירו המרויח גם הוא, ויחשוש שבכך תקופח פרנסתו.

השתדלות ראויה

הכלל בדברים הללו הוא שהתכלית צריכה להיות שהעושר ישרת אותנו, יהיה גשר ואמצעי לעבודת השם, ולא אנחנו נשרת את העושר. מוטל עלינו להנות מיגיע כפינו, לעשות השתדלות כדי להשיג פרנסה, אך אין על האדם להתאמץ מעבר להשתדלות הסבירה, ובודאי שעל ההשתדלות להיות ע"פ ההלכה. אין צורך להתנהג בחפזון ובהלה, ולהקדים את הטפל – השגת העושר, על העיקר – התכלית והמטרה של עבודת השם ולימוד התורה.

כאשר אדם קובע עיתים לתורה, מפריש מממונו צדקה כראוי, הוא יתאמץ ויעמול על פרנסתו, אך כמה שהוא ירוויח הוא ישמח בחלקו ויבטח בבורא עולם שאם הוא אכן זקוק ליותר ממון לעבוד את השם, הבורא בודאי יתן לו את הכלים המתאימים והנצרכים לקיים את תכליתו בעולם. ולכן יש לעשות השתדלות, ולהנות מיגיע כפיו, אך העשיר האמיתי שמח בחלקו, ואינו יגע לעושר בלי גבול מעבר לצרכיו ותפקידו בעבודת השם.

נותן עיניו במה שאינו שלו

מצד שני מצינו בגמרא (סוטה ט:) שמי שנותן עיניו במה שאינו ראוי לו, מה שהוא מבקש אינו מקבל, ולא עוד אלא הוא מפסיד גם את מה שבידו. ומביאה הגמרא שורה של דוגמאות לכך, הנחש הקדמוני יועד להיות מלך החיות וללכת בקומה זקופה, אולם הוא חשק בחוה ורצה לשם כך לגרום לאדם לאכול מעץ הדעת ולמות, ומשכך תחת להיות מלך החיות נעשה ארור מכל הבהמה, במקום ללכת בקומה זקופה, הרי הוא זוחל על גחונו, ובינו וזרעו לבין חוה וזרעה יש איבת עולם.

כך אירע גם עם קין, קרח, בלעם, דואג, אחיתופל, גחזי, אבשלום, אדוניהו, עוזיהו, המן, כל אלו נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם נטלו מהם.

מתנה שאינה מהשמים

התנחומא (מטות אות ה) מוסיף, כי לעיתים מקבל האדם מתנת שמים: חכמה או גבורה או עושר, אולם כאשר אדם לוקח מתנות אלו מעצמו, הרי הם גורמים לו להאבד מהעולם. המדרש מביא דוגמאות לכך: שני חכמים נטלו את החכמה מעצמם, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא. שני עשירים, קרח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. שני גיבורים, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם.

ומוסיף המדרש שזה היה גם חסרונם של בני גד ובני ראובן, שמחמת עושרם התיישבו מחוץ לארץ, ולכן גלו ראשונים מכל שבטי ישראל.

השפת אמת (מסעי שנת תרמד) והשם משמואל (מטות) הוסיפו שנחלות אלו היו מיועדות לבני גד ובני ראובן, ואילו לא ביקשו אותם בעצמם, היו זוכים בהם בגורל בחלוקת הארץ בנחלות אלו, ואז היתה זו מתנה מהבורא, והיה בהם סימן ברכה, והם היו אף מתקדשים בקדושת ארץ ישראל גמורה, אך כעת כשהם חטפו את הנחלה בבהלה ובמהירות לפני זמנו, לא היתה בנחלה סימן ברכה.

כיצד ראוי שינהג אדם שזכה בלוטו

בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' סא לסי' שיד) כותב כי בכל המצוות נאסר על האדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו, והוא דן האם הדברים אמורים גם במי שזכה בלוטו.

המנחת אליעזר מביא את דברי הגמרא (עירובין סד.) שאדם שהחזיק בנכסי גר שמת ללא יורשים, ורוצה שהנכסים יתקיימו בידו, יכתוב בהם ספר תורה. ומבאר רש"י, כיון שנכסים אלו באו לאדם בלא יגיעה יש לו סכנה גדולה לאבדם, ולכן צריך לעשות בחלקם מצוה, ובכך יתקיימו שאר הנכסים בידו. הגמרא מסיקה שאף בעל שזכה בנדוניה גדולה מאשתו, אדם שמצא מציאה, או אדם שעשה עסקה גדולה בכלל דין זה. ומבאר המנחת אליעזר שפשוט כאשר יש צורך לקיים את הנכסים כיון שבאו בלי יגיעה, צריך להפריש סכום גדול יותר מאשר רווח רגיל שבא בעמל ויגיעה, ועל כך לא נאמר הכלל שהנותן צדקה יתן עד חומש מנכסיו.

ובפרט אדם שזכה בלוטו, שהוא בודאי 'נחלה מבוהלת' שאין בה סימן ברכה, ולכן כאשר יפריש ממנו סכום נכבד, יזכה שתהיה לו אף בנכסים אלו סימן ברכה, ויתקיימו בידו.

סיכום

העולה מדברינו מוטל עלינו לעשות השתדלות לפרנסתנו, ולהנות מיגיע כפינו, אך עלינו לבטוח בבורא שיספק לנו את צרכינו, ומסיבה זו לא נמנע מלתת צדקה כראוי, לקבוע עיתים לתורה, ולדאוג שהממון יהיה ביושר. בל נשכח כי ההשתדלות היא אמצעי בלבד לזכות בשפע שבורא עולם גזר, ולכן אין להגזים בהשתדלות, ולפעול בבהלה ובחפזון להשיג עוד ועוד ממון. כאשר נשמח בחלקנו במה שקיבלנו ונדע שאלו הכלים הדרושים לנו לקיום תפקידנו, ולא ניתן את עינינו במה שאינו שלנו, אז הברכה תשרה בחלקנו, וכאשר תבא השעה הראויה יקראו לנו ונזכה בחלקנו המגיע לנו.

מצד שני עלינו להזהר שלא לפעול יותר מדי בבהלה ובחפזון תוך הפיכת הממון לתכלית ומטרה, אשר גם אם הדבר לכאורה עולה בידנו, אין בנכסים אלו סימן ברכה.

בפרט כאשר זוכה האדם בסכום כסף גדול ללא מאמץ, ידע האדם שבכסף זה אין סימן ברכה, ולכן יעשה בחלק נכבד מהסכום דבר מצוה, ובכך יגרום לכך שבשאר הסכום תהיה סימן ברכה.

ואז גם אם בתחילת הדרך יהיה לנו קשה, ובעוד שיראה לנו כי אלו שנוהגים אחרת מצליחים יותר, בסופו של דבר תשרה הברכה במעשה ידנו, ויתקיים בנו הפסוק (איוב ח ז): 'וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד'.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. אדם שהקבה נתן לו פרנסתו המספיקה לו כרגע.
    האם מותר לו להשקיע זמנו ה"פנוי" או חלק מזמנו הפנוי בניסיון להרווחת פרנסתו?
    הוא מרגיש עם עצמו טוב שהוא עושה זאת

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *