הדרכת רב שאינה מתיישבת על הלב / חכם שאסר

שאלה:

שלום וברכה. יש לי שאלה מאוד יסודית שהרבה זמן לא ברורה לי.

אקדים שלכאורה יש שתי סוגי שאלות רב, ישנה שאלה הלכתית מדין עשה לך רב,
וישנה שאלת הדרכה ועצה כאמור "נהנין ממנו עצה ותושיה". (אם אני טועה אשמח לתיקון)

1. כשאדם שואל שאלה לא הלכתית את הרב, ותשובת הרב אינה מתישבת על לבו והוא מרגיש שזה לא נכון לו, האם הוא רשאי שלא לעשות כדברי הרב?

2. לו יצוייר שהרב טעה והדריך לא נכון (לא בשאלה הלכתית מובהקת), האם האחריות מוטלת על האדם או על הרב או על שניהם?
במילים אחרות, האם בב"ד של מעלה יתבעו את האדם על הצעד השגוי שעשה, או שלא יטענו עליו כי שמע בעצת הרב וכביכול 'נתן לו כיסוי'? (זה משנה אם דעת האדם היתה ההיפך, או שסתם לא ידע מה לעשות)?
אולי אפשר להציע תשובה. לכאורה מצינו שאפילו סנהדרין טעו ומקריבים פר העלם דבר. וכתב הרמב"ם (שגגות ה,ו) שמי שמקריב חטאת זה כי היתה בו איזושהי אשמה. ונראה שאפילו שרק הם מקריבים ולא החוטאים עצמם, לכאורה נראה שגם לחוטאים יש אשמה ואפילו שהם רק צייתו, שהרי פסק הרמב"ם (שגגות יד,ד) שב"ד ששכחו באיזה חטא הורו, פטורין, והעושין על פיהן חיבים. וברור שהפטור של הב"ד הוא לא כי חטאם היה קל ולכן נפטרו שהרי אדרבא הם הוסיפו וגם שכחו, אם כן מה שייך שהציבור יקריבו? אלא משמע שגם להם יש חלק באשמה, שאם ידעו שהדין שונה היו צריכים לא להקשיב לב"ד. אם כן למסקנה נראה ששני הצדדים חולקים באשמה… אלא שבדר"כ (לא במקרה ששכחו הב"ד במה הורו) הציבור מנוקה מאשמתו ע"י הקרבן הכללי של 12 הפרים.

3. בענין שאלה הלכתית מובהקת שרב הורה בה, אך האדם (שעוסק בתורה ובהלכה שנים הרבה בעיון) למד והעמיק בסוגיא זו בעיון, ויש לו קושיות על הרב, והסבר שמישב בצורה הגיונית ומתישב על הלב. האם הוא רשאי לעשות כפי עיונו, כמובן לאחר הצעת הדברים לפי ת"ח? אמנם הוא עדיין לא בדרגה של "תלמיד שהגיע להוראה" (שגגות יג,ה) בכל התורה, אבל הוא למד נושאים רבים ובעל ידיעות רבות ומקיפות.

אשמח מאוד לתשובתכם, ברוכים תהיו!

תשובה:

שלום וברכה

1,2. אין ספק שהתופעה שאתה מציג היא מצויה מאוד, כי בכל עניני החיים שאינם נוגעים להלכה, כל אדם יש לו גישה אחרת שמתאימה לאופיו ונטיית ליבו, גם קשה להסביר לרב את כל השיקולים והצדדים הטכניים והרגשיים וכו', ולכן מצוי שגם אחרי שמתייעצים זה לא נראה מתאים ומותר בהחלט לעשות לפי שיקול דעת כפי שחושבים. בורא עולם נתן בו דעת ולב כדי שנכלכל צעדינו בתבונה, אדם נעזר ברב וזה נפלא, אבל לא תמיד זה יספק אותו וכאן יש מקום לשיקול דעת אישי ונטיית הלב.

אדם לא יענש על שום בחירה כזו שעשה במחשבה רצינית ומעמיקה, גם אם זה הוביל לתוצאה שגויה, משום שבורא עולם נתן בנו את הדעת באותן מגבלות בהן נתן, ואין מאיתנו דרישה לעשות מעבר למה שמורה שכלנו… בהלכה זה נושא אחר, יש כללי הוראה וההלכה גם אמורה להיות מוחלטת וממילא יש דין שוגג שהוא גם חטא, אבל בתהלוכות החיים האמת היא מה שהשכל והלב מורים, אין אמת אחרת…

3. כאן אתה נכנס קצת לשאלה של חכם שאסר… ראה בשולחן ערוך יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א ובאריכות דברי הפוסקים שם, ובדבר זה יש פרטים רבים ולעיון במקורות רבים בענין זה כדאי לעיין כאן. ככלל אדם שרק מתייעץ בהלכה עם רב ולכתחילה אין לו כוונה לקבל את דעתו, אלא רק לבחון איתו יחד את ההלכה שהרי גם השואל תלמיד חכם, אין בזה דין של חכם שאסר.