נפטר שהותיר חוב לביהכנ"ס

שאלה:

בעלי נפטר לפני חמישה שבועות .הוא היה מרותק לכסא וסעדתי אותו שנים . הוא סבל מיסורים רבים וקיבלם באהבה. לבעלי היה חוב לבית הכנסת…( ביקש ממני כמה פעמים לשלם ולא יצא מכול מיני סיבות ) היום אני אלמנה עם 5 ילדים. רציתי לדעת אם יש מקום לפרוע לו את החוב ( בהתרת נדרים) או שעלי לשלם? אודה לכם על המענה.

תשובה:

שלום וברכה,

חוב מחמת נדר לבית הכנסת אין היורשים חייבים לשלם. אבל אם החוב בגלל שקנה מצוות בבית כנסת (עליה לתורה או כל מצווה אחרת), חייבים היורשים לשלם עבור המצווה – אם הנפטר השאיר אחריו נכסים.

מן השמים תנוחמו ושובע שמחות.

מקורות:

יש הבדל אם נדר ומת או קנה מקח ולא שילם

נדר לצדקה ומת אין היורשים חייבים לקיים את נדרו – למרות שהשאיר נכסים, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ריב סעיף ז. ובסימן רנב סעיף ב. אם הנפטר השאיר חוב של הלוואה או קנה מוצר ולא שילם עבורו, אם השאיר נכסים, חייבים היורשים לפרוע את חובו מהעיזבון שהותיר.

צדדי הספק בקנה מצווה מבית כנסת

ויש לדון כאשר קנה מצווה ונדר לבית כנסת. צדדי הספק: האם הכוונה שהבית כנסת מכבד את הנודב בכיבוד של מצווה בתמורה לנדר שנדר לבית כנסת. והנדר הוא בתנאי שיקבל את המצווה, ואם לא יקבל את המצווה לא חל הנדר. אבל אין כאן קנייה ומכירה, אלא נדרי צדקה לבית כנסת. או שמא מכירת מצוות הנם קמח וממכר שנערך בין הבית כנסת למתפללים. והנודב לבית כנסת אין זה נדבה אלא קניית מצווה מהבית כנסת, והמצווה היא שלו כמו בקונה מוצר בשוק.

בא אחר וחטף ממנו את המצווה, או שקנה מצווה ומת

נפ"מ בין הצדדים: אם קנה כיבוד של מצווה וזכה במצווה, ואחר חטף ממנו את המצווה, אם נאמר שהכיבוד הוא תמורת נדבה לבית כנסת, והנדבה היא תמורה למצווה שמקבל, אזי אם לא קיבל את המצווה לא חייב לתת את נדבתו. אך אם נאמר שהמכירה היא מכירה לכל דבר כמו קונה מקח בשוק, אם אחר חטף את המצווה אחרי שזכה הקונה במצווה, הרי שהחטיפה היא מהקונה את המצווה ולא מהבית כנסת, כיון שכבר זכה הקונה במצווה. ודינו ככל קונה מקח בשוק ועשה הקונה קניין גמור והגיע אחר וחטף את המקח, שחייב הקונה בתשלום דמי המקח.

נפ"מ נוספת יש בזה לגבי השאלה הנ"ל שקנה מצווה ומת, האם נחשב לנדרי צדקה שאין חייבים בניו לשלם את נדרי הצדקה של המוריש. ואם זה מקח ומקח, דינו שווה לכל חוב מחמת מקח שחייבים היורשים לשלם אם הותיר אביהם נכסים.

מכירת מצוות בשבת 

כתב הרמ"א (או"ח סימן שו ס"ו): 'י"א במקום שנוהגים ליתן לקורא בתורה מי שברך ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק כמה יתן, והמנהג להקל דהא מותר לנדור לצדקה' ובמג"א ס"ק טו הביא דברי המהרש"ל [יש"ש ביצה פ"ה] שכל ההיתר שהתיר הרמ"א לידור לצדקה הוא כשפוסקים לצדקה, אבל הכרזת עליות שמי שיתן יותר הוא יזכה דומה יותר למקח וממכר, והיה נראה לאסור, אם לא שנאמר אין שייך מו"מ בדבר מצוה כי אם בחפץ הנמכר, וכ"ז אינו אלא לישב המנהג בדוחק, אבל קניית מקומות בביהכ"נ אסור. והמג"א חולק עליו וראיתו מדברי הש"ג שכתב שיכול הקונה למכור את המצווה לאחר, ביאר דבריו הלבושי שרד שמדבר הש"ג שכתב שטעמו של המג"א שהיות ומדובר במכירת מצוות מותר למכור מצוה מוכח דלא כרש"ל שגם מכירת מצוות נחשב למו"מ.

מבואר מדברי המג"א שמכירת המצוות בבית כנסת נחשב למקח וממכר, וקנין גמור הוא ושלו היא, ויכול למכור לאחר. [דעת הרש"ל יבואר להלן].

המצוות שקנה בחייו ישנם בירושה ובמכירה

יתר על כן כתב הכנה"ג (סימן קנג הגהת הטור אות ג) מי שקנה מצווה ומת, שייכת המצווה ליורשיו, ויורשי המת צריכים להטפל במצווה, ולשלם לקהל דמי המצווה שקנה מורישם, או ימכרו המצווה, ומה שיחסרו ישלמו לקהל, ואם מכר ביותר הרווח ליורשים, עכ"ד. הרי לנו בדבריו שהקונה מצווה שלו היא, ואינה רק כיבוד שמקבל עבור הנדר והנדבה לבית כנסת, ועל כן יכול להוריש לבניו, ולכן בניו צריכים לשלם את הנדר, ואם היה זה נדר גרידא קיי"ל (שו"ע חו"מ ריב סעיף ז. וסימן רנב סעיף ב) שהנודר ומת אין צריכים יורדיו לשלם הנדר, על כרחך שהוא קניין במצווה, וכמו משך חפץ לקנותו ומת, החפץ של היורשים וצריכים לשלם את דמיו. וכיון שהיורשים ירשו את המצווה צריכים לשלם את הדמים של המצווה.

ובעולת תמיד (סו"ס קמד) חולק על הכנה"ג וכתב שיורשים שמוכרים מצווה שקנה אביהם הרווח לקהל ולא ליורשים, שאין משתכרין בצדקות. ובאליה רבא (סימן קמז או' ב') חולק על דבריו וכתב שהטעמים שאין משתכרין בצדקה לא שייך כאן, וכיון שקנה המצווה לעצמו ונותן דמים לצדקה הרי היא שלו. וכן מעשים בכל יום שאפילו בעל המצווה עצמו לפעמים מוכרה לאחר כשנצרך לכך ומרויח בה. והוסיף האליה רבא שכן מבואר במג"א שו ס"ק טו עכ"ד. הרי לנו שהבין במג"א שהקונה מצווה הרי המצווה שלו, ונעשה בין המוכר לקונה מקח וממכר על המצווה.

גם העולת תמיד שכתב שהקונה מצווה ומכרה לאחר בדמים יקרים שהרווח לצדקה, נראה שאין כוונתו לומר שהקונה לא זכה במצווה, אלא שסובר שכיון שהרווח בא תמורת עליה של מצווה, נחשב שמשתכר בצדקה. וע"ז חולק האליה רבא שאין זה נחשב משתכר במעות צדקה.

מבואר שקנית מצווה נחשבת של הקונה כממונו, והוא הבעלים על המצווה, על כן יכול למכור את המצווה לאחר, וכן יכול להוריש. ולפ"ז אם חטפו מהקונה את המצווה אחרי שזכה בה, חייב הקונה לשלם לבית כנסת, והוא ידון מול החוטף על שחטף ממנו את המצווה.

וכן בקנה ומת, אין דינו כנדרי מצווה אלא ככל מקח וממכר שאם לא שילם חייבים יורשיו לשלם מנכסי אביהם.