שאלה:
האם המשנ"ב מחוייב לדין סב"ל?
תשובה:
הדין שספק ברכות להקל הוא הלכה פשוטה שאין בה חולק כמובן… ההבדל שקיים בין הפסיקה האשכנזית לספרדית אם אפשר לקרוא לזה כך [זה לא ממש מדוייק, יותר הגר"ע יוסף זצ"ל ביסס וייסד שיטה זו], הוא שהפסיקה האשכנזית חותרת במידת האפשר להכריע במחלוקות השונות ולהביא לפסיקת הלכה מוחלטת, בעוד הפסיקה הספרדית נוטה פחות להכריע בין השיטות השונות, אלא לבסס את עצם הפסיקה על סמך צירופי ספקות שונים. ולכן מאוד מצוי [שוב, בעיקר בפסקי הגר"ע יוסף זצ"ל אבל אצל בני ספרד בכלל] הנושא של ספק ספקא, ספק דרבנן לקולא ספק ברכות להקל ועוד. בעוד הפסיקה האשכנזית דנה ויחסית בקצרה על עצם הנושא הנדון, להכריעו בראיות מהסוגיא והראשונים ומסברא, הפסיקה הספרדים פותחת את כל הסוגיא מחדש, על כל מרכיביה, כדי כביכול לייתר את ההכרעה בנושא הנדון, ולומר, שהרי בלאו הכי יש כאן גם נדון פלוני ונדון אלמוני. מכאן ההיקף העצום שבספרי ההלכה הספרדים. כמי שעוסק בכתיבה אני יכול להעיד שדרך הספרות הספרדית ניתן להגיע להמון חומר בכל סוגיא. בני אשכנז לעומת יאמרו, שצירופים לא מענינים, כיון שבכל ספק בפני עצמו כבר הכרענו לכאן או לכאן, מה שמעיין הוא רק הנדון בעצמו, ואין מקום להתייחס לדבר מוכרע כאל ספק, רק בגלל שנחלקו בו ראשונים או אחרונים.
מכאן לשאלתך, ברור שספק ברכות להקל, אבל זה רק במידה ויש ספק, אבל אם הוכרעה ההלכה, או קיים מנהג מסויים כיצד לנהוג, אין ספק וניתן לברך! בניגוד להשקפה הספרדית שגורסת שאפילו אם השולחן ערוך מכריע לברך – "אומרים סב"ל נגד מרן"… חשוב להבין נקודה זו כדי להבין את עולמות הפסיקה השונים. לדעתי ההבדל והפער העצום הזה שאגב התפתח יותר במשנתו של הגר"ע יוסף מעבר למה שמוצאים גם בפסיקה הספרדית, הוא שגרם לסוג של חוסר הבנה מסוים בזמנינו בנוגע להבדלי הפסיקה בנושאים שונים.
לענ"ד נראה, לא שזה גרם לבלבול אלא שאלו שיטות שונות של פסיקה. לדוגמא:
במשנ"ב סי' ר"י סק"א: ד"ה האוכל – "כל האוכלין מצטרפין לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן. אם משבעת המינין ברכה מעין ג', אם שלא מזיי"ן מינים לענין בנ"ר".
ובשעה"צ ס"ק ב: ספק שמא קיימא לן כר"י דאפילו בפחות מכזית מז' מינים לבד נמי מברך בורא נפשות רבות, ואפילו להחולקין עליו, [דהיינו הרא"ש] מכל מקום כאן שאכל כזית בין הכל, שפיר מברך בורא נפשות רבות [כנסת הגדולה, עיין שם] עכ"ל:
היינו המשנ"ב כותב להדיא שיש מח' של ר"י [והרא"ש] ואעפ"כ פוסק שכן לברך.
אלא (וכן נ"ל שצ"ל), הך דלא חש המשנ"ב לסב"ל מאחר דברירא ליה מילתא שבכה"ג שיש בין הכל כזית מברך בנ"ר. ואין לו ספק.
כמו"כ ניתן להכריע לפי מס' פוסקים,או כפי שכתב מרן הב"י בהקדמה לאו"ח "אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה".
ה"ברירא ליה" הזה זה בדיוק מה שכתבתי ודו"ק… ומה שכתבתי אגב בכל מקרה נכון וחשוב, הרבה מאוד אי הבנות לפי דעתי נובעות מהחוסר היכרות ההדדית הזו. יש הרבה מה להאריך ולחדד בענין זה ורק כתבתי על קצה המזלג.יש גם נושא של יחס ומשקל לפוסקים מסוימים על פני אחרים, שאצל בני אשכנז זה דבר מאוד משמעותי, בעוד שאצל חלק מבני ספרד זה לא משמעותי באותה מידה. אם יש מחלוקת נודע ביהודה רעק"א וחתם סופר כנגד עשרה אחרונים [מבני אשכנז] שלא התקבלו כמותם, אצל בני אשכנז אין כאן אפילו ספק, בעוד שיהיו כאלו שיעמדו למנין ויחששו מאוד לדעת חולקים אלו. ועוד יש להאריך.
התשובה היא נכונה בעיקרה, אבל מאריכה במקום שלא צריך.
מוכח מתשובת הרמב״ם שהוא סובר שברכה שאינה צריכה דאורייתא. ומרן השו״ע פסק כהרמב״ם בזה, ולא כמו הרמ״א שתפס כהרמב״ן שזה דרבנן.
ומכאן שספרדים מחמירים יותר בספק ברכות הואיל וזה נוגע באיסור תורה, מאשר אשכנזים.
רק לדייק את הדברים, אנחנו מדברים כאן על חשש ברכה לבטלה ולא על חשש ברכה שאינה צריכה.
השאר תגובה