לתרומות לחץ כאן

מחזי כמבשל

שאלה:

רצינו לשאול מה גדר האיסור של נתינה לכתחילה בשבת, דהיינו מחזי כמבשל שהמשנ"ב מביא בס' רנג בכמה מקומות. לכ' משמע שחז"ל אסרו מצב שהוא מחזי כמבשל מפני חשש שבן אדם ילמד שמותר לבשל, אך זה נסתר מס"ק ע"ג שם בס' רנג, שם כ' המ"ב ויותר מפורש בט"ז שלא חששו שאדם ילמד שמותר לבשל בשבת כי כל אחד יודע שזה אסור.

אך אם כן מדוע אסרו נתינה לכתחילה והיינו משום מחזי כמבשל, ומה הבעיה של מחזי כמבשל? וגם א"א לומר שמחזי הוא מעין חשש שמא יחתה בגחלים, ע רנג מ"ב ס"ק לז ושעה"צ שם, ומוכח שהם שני חששות שונים, וכן מבואר בגר"ז שם קו"א ס"ק ח'.

וא"כ הדרא קושייה, מה גדר האיסור במחזי כמבשל?

תשובה:

בפשטות זה כעין איסור של מראית העין, אף שאין כל ראיה מס"ק עג, שם מדובר בערב שבת, וכאן מדובר בשבת עצמה, מי שעושה פעולה בשבת יש יותר לחוש שיטעה ויעשה גם פעולה אסורה.

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. בסוגיא של מיחזי כמבשל נראה שיש מיחזי כמבשל כלפי האדם עצמו ויש מיחזי כמבשל דהוא כעין מראית העין.
    א] בטעם איסור חזרה בשבת נחלקו הראשונים. דעת ר"ת בספר הישר דבעינן גרו"ק משום דכשנוטלה מן האש פעמים שמצטננת קצת וחיישינן שמא יחתה בחזרתו (מובא בשער הציון רנ"ג אות ל"ז), וכן הוא דעת הרא"ש (מובא בשער הציון שי"ח אות קכ"א) דחיישינן משום שמא יחתה. ויש מהראשונים שכתבו דהטעם לאיסור חזרה הוא משום דמיחזי כמבשל (כן הוא דעת רש"י הר"ן והרשב"א, עיין שער הציון רנ"ג אות ל"ז ואות מ"ח ובשי"ח אות ק"כ).
    והנה מצינו בכמה מקומות בדיני בישול וחזרה שגזרו חז"ל משום מיחזי כמבשל. בדיני בישול מצינו שגזרו משום מיחזי כמבשל בכלי שני ובדיני חזרה מצינו חשש מיחזי כמבשל בד' מקומות. ברם דאין המיחזי כמבשל בכ"ש כהמיחזי כמבשל בחזרה כמו שכתב השלטי גבורים בפרק חבית דבכלי שני יש קצת לחוש ולא יהיה נראה כמבשל. וגם יש לחלק בחזרה עצמה בדין מיחזי כמבשל כמו שנבאר בסמוך.

    ב] בדין מחזי כמבשל בעניני חזרה יש לעיין אם הוא כלפי עצמו שהעושה יבוא לידי בישול, או כלפי אחרים דהוא מראית העין. ועיין באור שמח ריש פרק ג' דשבת, דביאר דהא דגזרו חז"ל דמיחזי כמבשל הוא כלפי עצמו שהוא יבוא לידי בישול. ועיין שם שכתב שנחלקו הראשונים בטעם חזרה אי הוה משום חיתוי או משום מיחזי כמבשל, והאי מחלוקת הוה תלוי גם במה שנחלקו הראשונים אי שייך איסור בישול בדבר שכבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי. דמיחזי כמבשל אינו שייך אלא למ"ד דלאחר מאכל בן דרוסאי הוי מבשל, משום דלא שכיח ליטול מן הכירה להחזיר כשאין הקדירה מבושלת כמאכל בן דרוסאי, אלא מיירי שנוטל הקדירה מן האש לאחר שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי, ולכן תוס' דס"ל דלאחר מאכל בן דרוסאי ליכא משום מבשל, לא ס"ל דהוא משום מיחזי כמבשל שפעם אחרת יחזיר קדירה שלא נתבשלת כל צרכו, דכיון דהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, אלא הטעם הוא משום שמא יחתה, (וצ"ע לאיזה תוס' כוון האור שמח, דאדרבה בר"ן על הרי"ף כתב בדעת תוס' לענין חזרה בע"ש דהוא משום גזירת הרואין). אבל הרמב"ם דאית ליה איסור בישול כל שלא נתבשל כ"צ, ס"ל דהטעם הוא משום דמיחזי כמבשל, עכת"ד.
    ויש להקשות על האור שמח דהא מבואר דעת הרשב"א דף לח: דאיסור חזרה הוא משום מיחזי כמבשל ואעפ"כ דעת הרשב"א הוא דמאכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום מבשל. ואף לדעת הט"ז והערוך השלחן דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור מדרבנן, לא מסתברא לגזור שמא יבוא בפעם אחרת לאיסור דרבנן. ועוד, דודאי יש לשאול על האור שמח מדברי הר"ן, דגם הר"ן כתב בהרבה מקומות דאיסור חזרה הוא משום מיחזי כמבשל ואעפ"כ כתב הר"ן (יז: בדפי הרי"ף) ד"ה ולענין, דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר להחזיר על כירה גרוף וקטום, (ועיין חידושי הר"ן ל"ח, וצ"ע), וגם בחידושי הרשב"א לו: ד"ה והאי תבשיל, כתב וז"ל אבל להחזיר אינו מחזיר אלא כשהגיע למאכל בן דרוסאי, ע"כ. וצ"ע.

    ג] ובאמת בראשונים איתא עוד הסבר בדין מיחזי כמבשל. עיין בחידושים המיוחסים להר"ן דף מ: ד"ה שמן, דכל שנתבשל מבעוד יום היה מותר לבשלו לכתחילה ע"ג כירה אלא משום מראית העין ולפיכך התירו בחזרה בגרוף וקטום דכיון שאינו מחזירה אלא כדי שלא נצטנן והוא גרוף וקטום תו לא מיחזי כמבשל, עכ"ל. ועיין בחידושי הר"ן לח: דכתב דפסק רבינו האי גאון כהאי לישנא בגמרא לחומרא דע"ג קרקע אסור, ועודן בידו נמי לא שרי אלא כשדעתו להחזיר, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם, ואע"ג דכל הני מילי מדרבנן בעלמא נינהו החמירו בדברים הללו מפני שהם קרובים לבוא לידי איסור תורה. וכן איתא בר"ן על הרי"ף (יז: ד"ה לא שנו). וכעין זה כתב הרשב"א שם דכיון דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא, הויא לה כדאורייתא, ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה. ויש להקשות, דבשלמא אי אמרינן דמיחזי כמבשל הוה כלפי עצמו (כמו שביאר האור שמח בדעת הרמב"ם) נוכל להבין דקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא. אבל אי איסורו הוא משום מראית העין אמאי החמירו בו כאיסור דאורייתא. ואין לתרץ דהר"ן עצמו לא ס"ל דהוא משום מראית העין ורק בחידושים המיוחסים (דאינו הר"ן) כתב כן, זה אינו דהא הר"ן על הרי"ף בריש פרק כירה ד"ה עד שיגרוף, (בשיטת תוס') כתב דטעמא דב"ש דאסרו משום מיחזי כמבשל הוא מפני גזירת הרואין.
    ובדוחק יש ליישב דגם במראית העין הגזירה הוא מפני שחיישינן שיכשלו הרואין שיחשבו שהדבר מותר, וכמו שכתב הגמרא ביצה י"ח דמדלין בדלי טמא והוא טהור דכתב שם ברש"י דאין מטבילין כלי טמא בשבת דנראה כמתקן כלי והאי מיחזי אבל הכא אין הכל יודעין שהוא טמא והרואה אומר לשאוב מים הללו היה צריך. ועיין שם במהר"ם שי"ף שביאר דהא דאסרו מפני שנראה כמתקן בפני הבריות הוה דומה למלאכה וגזרו בו שמא יעשה מלאכה. וכן בענינינו אולי יש לומר דהרואין יבוא לידי איסור בישול ולכן הוה דומה למלאכה. אבל עדיין צ"ע דלכאורה אין זה כוונת הראשונים במה שכתבו דהוה קרוב לאיסור דאורייתא.

    ד] הדין מיחזי כמבשל מצינו בכמה אופנים באיסור חזרה. א. ברש"י שבת ל"ו ד"ה לא מחזירין, כתב דאסור להחזיר על אש שאינו גרוף וקטום משום מיחזי כמבשל וכן כתב הר"ן (טו: בדפי הרי"ף ד"ה איבעיא להו). ב. בתנאי חזרה דבעינן עודן בידו ודעתו להחזירה דעת הרשב"א והר"ן (לח:) וכן בר"ן על הרי"ף, דהוא משום מיחזי כמבשל וכן אם הניחה ע"ג קרקע. (ורק דלדעת הר"ן יז: בדפי הרי"ף ד"ה ומיהו, כל האיסור חזרה הוא אם סלקו מן האש מלפני השבת אבל כשסלק בשבת בכ"ג שרי). ג. בר"ן על הרי"ף (יז: ד"ה בעי רב אשי) כתב בתירוצו הראשון בפינה מיחם למיחם ביאר הצד בגמרא דאסור ליתן מיחם השני על האש הוא מפני מיחזי כמבשל. ד. במשנה ברורה רנ"ג ס"ק מ"ג כתב בשם הרשב"א והר"ן דאסור להחזיר לתוך כירה אפילו גרוף וקטום משום מיחזי כמבשל.
    ויש לעיין דאי אסרינן חזרה משום מיחזי כמבשל וכל שגרוף וקטום מסלק איסור מיחזי כמבשל אמאי בעינן תנאי חזרה כשהוא גרוף וקטום, וכן אם לא הוי מיחזי כמבשל כשמקיימין תנאי חזרה אמאי בעינן גרוף וקטום. ועוד יש לעיין דאי אסרינן חזרה משום מראית העין, מה מהני מה שהיה דעתו להחזיר, והא אין מחשבתו ניכר להרואין.
    ועל כן נראה לבאר דעת הר"ן (ואפשר גם דעת הרשב"א) דבאיסור חזרה איכא שני מיני גזירות, משום מראית העין וגם משום עצמו שלא יבוא לידי איסור בישול. והיינו, דסתם מיחזי כמבשל הוא כמו שכתב הר"ן משום גזירת הרואין, אבל הא דצריכינן תנאי חזרה, דהיינו עודן בידו ודעתו להחזירה, הוה מיחזי כמבשל כלפי עצמו. ובזה ניחא מה שכתבו הר"ן והרשב"א דוקא על תנאי חזרה אלו, דהויין קרוב לבוא לידי בישול דאורייתא. ובזה ניחא גם להבין מה מהני דעתו להחזירה, דאין תקנה זו כלפי הרואין כלל, ורק כלפי עצמו התקינו חז"ל דצריך שיהא דעתו להחזירה, ועל ידי כך לא יבטל שהייה הראשונה.

    ה] ועכשיו נחזור לדברי האור שמח שכתב דמיחזי כמבשל הוה כלפי עצמו, והראשונים שחוששין משום מיחזי ס"ל גם דאיכא איסור בישול דאורייתא אף אם הגיע למאכל בן דרוסאי, והראשונים דאין איסור בישול כשהגיע למאכל בן דרוסאי ס"ל דאיסור חזרה הוא משום איסור חיתוי. ועל זה יש להקשות דלדעת הר"ן והרשב"א אינו כן דלדעתם אין איסור בישול אם הגיע למאכל בן דרוסאי ואעפ"כ ס"ל דאיסור חזרה הוא משום מיחזי כמבשל.
    אבל לדברינו אפשר לתרץ דהאור שמח מיירי רק לדעת הרמב"ם (ואפשר גם רש"י) דאין איסור חזרה אלא גזירה כלפי עצמו. אבל לדעת הר"ן דכתב דמשום גזירת הרואין, ודאי שייך מיחזי כמבשל אף דאין איסור בישול אם הגיע למאכל בן דרוסאי, דכיון דהחשש הוא כלפי הרואין נראה כאילו נותן הקדירה לתחילת בישול (וזה לא שייך כלפי עצמו), וכמו כן נוכל לומר דכן הוא דעת הרשב"א.

    ו] ואגב יש להעיר דמצינו דנחלקו הראשונים בדין חזרה אי הוה משום מיחזי כמבשל או משום שמא יחתה. וקצת צ"ע דהשער הציון רנ"ג אות ל"ז מביא מיחזי כמבשל מרש"י והר"ן אבל באות מ"ד מביא מיחזי כמבשל מהרשב"א והר"ן וכן במשנה ברורה ס"ק נ"ח ובסי' שי"ח שער הציון אות ק"כ. וכן יש להעיר דבחשש שמא יחתה מביא השער הציון ברנ"ג אות ל"ז דהוא דעת ר"ת בספר הישר ובסי' שי"ח אות קכ"א מביא החשש שמא יחתה מהרא"ש. ואולי אפשר להבין כמו שבארנו לעיל דיש לחלק בין מיחזי כמבשל של רש"י דהוא כלפי עצמו, משא"כ המיחזי כמבשל בדעת הרשב"א והר"ן הוא בעיקר משום גזירת הרואין. ורק צריך עתה לבאר השער הציון באות ל"ז דמביא רש"י והר"ן דוקא, ולא הרשב"א. ובזה אפשר לבאר דמצינו בבעל המאור (טז: בדפי הרי"ף) דכתב דבכירה גרופה וקטומה והניח ע"ג קרקע אסור להחזיר משום מיחזי כמבשל אבל לענין חזרה לתוך כירה אפילו גרוף וקטום כתב דהוא משום שמא יחתה. ואילו בשער הציון רנ"ג אות ל"ז כתב דדעת רש"י והר"ן הוא משום מיחזי כמבשל וכתב דבספר הישר איתא דלכך בעינן גרופה משום דכשנוטלה מן האש פעמים שמצטננת קצת וחיישינן שמא יחתה בחזרתו, ומבואר בשער הציון דלר"ת החשש הוא דוקא משום שמא יחתה ולא משום מיחזי, ולדעת רש"י והר"ן הוא דוקא משום מיחזי כמבשל ולא משום חיתוי. ובזה ניחא במה שלא הזכיר השער הציון את דברי הרשב"א, דאף דהרשב"א ס"ל דהאיסור חזרה הוא משום מיחזי כמבשל, אבל בחד מקום (לו: סוף ד"ה עד שגרוף), כתב הרשב"א דאנו חוששים שיחזור בכירה שאינה גרופה ואתי לחתויי. ולכן הביא השער הציון רק רש"י והר"ן דלא ס"ל משום חשש חיתוי, (ורק בשיטה המיוחסת להר"ן בדף לו: מצינו גם שחשש משום שמא יחתה).
    ועכשיו צ"ע למה הביא השער הציון באות ל"ז דין שמא יחתה מספר הישר, ובסי' שי"ח אות קכ"א הביא מהרא"ש. ולכאורה ההסבר הפשוט הוא דבסימן רנ"ג שם מיירי המשנה ברורה אמאי בעינן גרוף וקטום, ועל זה מביא מספר הישר דבעינן גרופה משום דכשנוטלה מן האש פעמים שמצטננת קצת וחיישינן שמא יחתה בחזרתו, אבל הרא"ש בפרק כירה אות י' אינו מדבר כלל לענין חזרה אלא שכתב שכל שמניח אוכל אצל המדורה ואינו מרחיקו הו"ל למיחש שמא יחתה, ולא מבואר ברא"ש אי מיירי בכירה גרופה וקטומה, וגם על הכירה כתב הרא"ש שם בפשיטות שהוא אסור ומסתמא כוונתו גם משום שמא יחתה, (אך מזה אין ראיה דהוא רק משום שמא יחתה, דאולי ס"ל להרא"ש גם משום מיחזי כמבשל). ועכ"פ בסי' שי"ח כשמיירי המשנה ברורה לענין איסור נתינת אוכלין על האש ממש מביא דברי הרא"ש דחושש משום שמא יחתה. ולכן החילוק בין הרא"ש ור"ת בספר הישר הוא, דלפי ר"ת עיקר תקנת גרוף וקטום הוא דכשנוטלה מן האש פעמים שמצטננת קצת וחיישינן שמא יחתה בחזרתו, משא"כ לדעת רש"י והר"ן עיקר תקנת גרוף וקטום הוא משום מיחזי כמבשל, ולא הביא דברי הרא"ש, דהרא"ש לא מיירי כלל לענין הא דתיקנו גרוף וקטום.
    הנה יש לעיין לדעת ר"ת אי שייך חשש חיתוי בכירה גרופה וקטומה. דאף דעיקר תקנת גרוף וקטום ס"ל לר"ת דהוא משום שמא יחתה, אבל אולי ס"ל כמו הבעל המאור דאף בכירה גרופה וקטומה שייך חשש שמא יחתה. ולכאורה מסתברא דס"ל לר"ת דעדיין יש לחוש משום חיתוי אפילו בגרוף וקטום, דהא משמע מהשער הציון דר"ת ודאי לא ס"ל משום מיחזי כמבשל, וא"כ אמאי בעינן תנאי חזרה כלל, לכאורה כל שהוא גרוף וקטום לא שייך איסור חזרה, (ואין לומר דבעינן תנאי חזרה רק היכא דאינו גרוף וקטום, דזה מפורש בר"ת דכל שאינו גרוף וקטום חיישינן משום חיתוי). ולכאורה יש להביא ראיה לזה דס"ל לר"ת דאפילו גרוף וקטום שייך חיתוי, מתוס' לח: ד"ה פינה ממיחם למיחם. דנחלקו הראשונים בהבנת ספיקת הגמרא. בתוס' שם מבואר דמיירי שפינה מהמיחם שעל האש למיחם שני ורוצה ליתן מיחם השני על האש, וכתבו התוס' דלא דמי להטמנה דשרי במיחם שני דהכא גבי השהה ע"ג כירה כשהוא באותו מיחם שהוא חם לא אתי לחתויי אבל במיחם אחר שהוא קר אתי לחתויי אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל . ומבואר מדברי תוס' דכל ספיקת הגמרא הוא דוקא שמשהה במיחם שני. ועיין בר"ן ד"ה בעי, דבתירוץ הראשון כתב דלא דמי להטמנה דהכא הצד לאסור הוא משום מחזי כמבשל והוי מחזי כמבשל טפי במיחם שני מבמחם ראשון. והנה מדברי הר"ן מבואר דמיירי בכירה גרופה וקטומה, דאי לא כן פשיטא דהוה מיחזי כמבשל אפילו בלא ספיקת הגמרא, וכן לכאורה ס"ל להתוס' דמיירי בגרוף וקטום. וע"ע בפרי מגדים רנ"ג א"א ס"ק כ', דכתב דלדעת תוס' דוקא היכא שהמיחם השני קר יש לחוש משום חיתוי, אבל אם היה המיחם השני על האש ועירה ממנו רותחין, ועכשיו עירה מהמיחם הראשון לתוך מיחם השני זה ודאי מותר לדעת תוס', ולכאורה אי הוה כירה שאינו גרוף וקטום לא מסתברא דיתיר התוס' בכה"ג. ועוד נראה דאי מיירי בכירה שאינו גרופה וקטומה בזה כתב בפשיטות בספר הישר דחיישינן שמא יחתה, וא"כ מאי מיבעיא לן הכא בגמרא. ועיין בשפת אמת שם דתמה על תוס' דלא דמי להטמנה, דהכא אסור משום מיחזי כמבשל, וגם על תירוצו של תוס' הקשה כיון דמיירי בכירה גרופה וקטומה אין הטעם משום חיתוי אלא משום מיחזי כמבשל, עכת"ד. ולכאורה כדי להבין דברי תוס' צ"ל דר"ת הוא לשיטתו דכתב בספר הישר דאיסור חזרה הוא משום שמא יחתה, (וכמשמעות בשער הציון אין האיסור משום מיחזי כמבשל), ובכירה גרופה וקטומה ג"כ בעינן תנאי חזרה, משום דאל"ה חיישינן שיצטנן ויחתה. ובסוגיית פינה מיחם למיחם חידש לנו ר"ת דאף דקיים כל תנאי חזרה, ספיקת הגמרא הוא דאעפ"כ כיון דהמיחם השני הוא קר אפשר דיש לחוש משום חיתוי אע"פ דהוא כירה גרוף וקטום.
    ורק דצריך ביאור דאי חיישינן לחיתוי אפילו בגו"ק אמאי מהני גו"ק לגבי איסור שהייה וכדו'. והביאור הוא דאם כבר נמצא התבשיל על האש בזה ודאי לא חיישינן שיחתה כשהוא גו"ק. אבל כל שעושה מעשה ליתנו על הכירה (או אצל המדורה) בזה חיישינן דכיון דהוא צונן או שמצטננת חיישינן שיחתה אפילו הוא גו"ק. וע"ע בשו"ע הרב רנ"ג בקונטרס אחרון ס"ק ח'. (ועכשיו שבארנו דדעת התוס' הוא שאיסור חזרה הוא משום שמא יחתה, מסתמא לזה התוס' כוון האור שמח. ורק צ"ע דכתב אור שמח דלאלו שסוברים דהוא משום חיתוי, ג"כ ס"ל דאין איסור בישול אחר מאכב"ד. והתוס' בדף לו: ד"ה חמין, שמבואר דאין איסור בישול אחר שהגיע למאכב"ד הוא דעת הר"י ולא ר"ת. אמנם עיין בתוס' ריש פרק במה טומנין ד"ה במה טומנין, ושם משמע דגם ר"ת ס"ל דאין איסור בישול כשהגיע למאכב"ד).

  2. תודה על התשובה המאד מקיפה. אך אבקש שיעיין בט"ז שציינתי בגוף השאלה, וגם במשנ"ב שציינתי שם שמתמצת את כוונתו, ואז יסביר לי לפי כל הנ"ל שכבודו כ' מדוע חוששים כלפי עצמו שיבוא להתיר בפעם הבאה לבשל, ואם לא חוששים שיבוא להתיר בישול א"כ מה הבעיה במחזי כמבשל (עכ"פ כלפי עצמו).

    יישר כח

  3. דברי הט"ז נאמרים בשיטת תוס' והרא"ש, ודעת תוס' והרא"ש שדין חזרה הוא משום חשש חיתוי ולא משום מיחזי כמבשל. אמנם עדיין צ"ע שהרי מבואר בדברי הט"ז שגזרינן שמא ישכח ולא שמא ילמוד, וזה לכאורה לא כהאור שמח.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל