מעלת וקדושת בית הכנסת

בס"ד

מאמר השבוע עוסק במעלת וקדושת בית הכנסת, כאמור בפרשה 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. נעסוק בשאלות: מהו מעלתו של בית הכנסת? כיצד מוטל עלינו לנהוג בו? האם מותר לאכול או לשתות בו? האם מותר לנמנם בו? האם ניתן לקיים בו קידוש או אסיפה? האם מותר להכנס לבית הכנסת עם נשק? האם מותר לאדם להכנס לבית הכנסת כאשר בחוץ יורד גשם זלעפות, והוא מחפש מחסה? האם דינם של כל בתי הכנסיות שוה? מה בידנו לעשות כדי למנוע את המצב של סגירת בתי הכנסת מחמת הקורונה ח"ו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר השבוע.

 

מעלת וקדושת בית הכנסת

בפרשתנו מובאת ברכתו השלישית של בלעם (כד ה): 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. ונאמר על כך בגמרא (סנהדרין קה:): אמר רבי יוחנן, מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר 'מה טבו אהליך יעקב'. ומוסיפה הגמרא שכל ברכותיו של בלעם חזרו לקללה, כפי כוונת ליבו, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שענין זה נשאר לנו אף בשנות הגלות והחורבן, ענין חיוני זה שבלעדיו אין קיום לאומה היהודית, וכפי שכתב רב סעדיה גאון (האמונות והדעות מאמר ג) 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנט) נאמר שכל המתפלל בבית הכנסת, כאלו מתפלל בבית המקדש.

הרמב"ם (תפילה פי"א ה"א) פסק, כי בכל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה, ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופים בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת.

הרמב"ן (שמות יג טז) מבאר: 'כוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו, ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו'.

מצויים אנו בתקופה שברוב קהילות ישראל חוו את הצער הנורא של סגירת בתי הכנסת למשך זמן מה, ועדיין במקומות רבים בתי הכנסת סגורים, או שמרחפת הסכנה שמא ח"ו הם יסגרו, ותנטל מעמנו ברכה נפלאה זו. גדולי הדור קראו להתחזק בקדושת בית הכנסת, ובזכות זה נזכה להתמיד במעלת 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל'.

במאמרנו נעסוק בהלכות קדושת בתי הכנסת ובתי המדרש, ובזכות זה נזכה שמבתי מקדש מעט שנותרו לנו לפליטה, נזכה להגיע אל בית המקדש הבית הגדול והקדוש שנקרא שם השם עליו.

דיני קדושת בית הכנסת ומורא מקדש

הנביא יחזקאל (יא טז) התנבא: 'לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם'. הנביא מבטיח שגם בארצות שעם ישראל יגלה לשם יהיו להם מקדש מעט, ובגמרא (מגילה כט.) נאמר שאלו בתי כנסת ובתי מדרש שבארצות הגולה.

החיי אדם (ח"א כלל יז) והבן איש חי (ויקרא שנה א אות א) כתבו שענין זה הוא בכלל המצוה מדאורייתא של 'מורא מקדש' הנלמד מהפסוק (ויקרא יט ל): 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ'. אך הפרי מגדים (סי' קנא משב"ז סק"א) כתב שהוא רק מצוה מדברי קבלה הנלמד מדברי הנביא.

השולחן ערוך (או"ח סי' קנא) מנה את עיקרי הדינים הנהוגים בבית הכנסת ובית המדרש:

קלות ראש

אסור לנהוג בהם קלות ראש, כגון לעשות מעשה שחוק והתול, והבן איש חי (ויקרא שנה א אות א) כתב שחובה לשבת בהם באימה ויראה, ובעולת התמיד (סק"א) הוסיף שאסור לשבת בצורה שאינה מכובדת כגון שפושט את רגליו וכדומה שהוא בכלל קלות ראש.

המשנה ברורה (סי' קנא סק"א) הביא שבעוון קלות ראש בבית הכנסת הדבר גורם ח"ו שבית הכנסת נהפך למקום של עבודה זרה רח"ל.

שיחה בטלה

כמו כן אסור לשוחח בהם שיחה בטלה, וביאר המשנה ברורה (סק"ב), שאף שיחה בעניני פרנסה שהיא שיחה רצויה מחוץ לבית הכנסת, בבית הכנסת ובית המדרש יש להמנע מכך. והביא שהזוהר הקדוש (פ' ויקהל) הפליג מאד בגודל העון הזה. ובפרט שאסור לדבר בבית הכנסת או בית המדרש דבורים אסורים כגון לשון הרע, רכילות, מחלוקת, שהרי מלבד שהם עונות חמורים מאד, במקום קדוש העון גדול מאד, ודומה הדבר לאדם שחוטא כנגד המלך בתוך היכל המלך, שעוונו גדול הרבה יותר.

ענינים נוספים האסורים

קיים איסור להתקשט ולנאות את גופו בבית הכנסת, וכן לנוח שם בצל [אין מטיילים שם – טיול בלשון חז"ל הוא ישיבה בצל], וכן לערוך בבית הכנסת חשבונות הכנסות והוצאות וכדומה, והמשנה ברורה (סק"ג) הוסיף שאסור לעשות כל מלאכה בבית הכנסת.

אולם מותר לערוך בבית הכנסת חשבונות של מצוה, כגון לחשב הוצאות והכנסות של פדיון שבויים או צדקה אחרת, אך חשבונות לצורך כלל בני העיר אף שאין מקום אחר להתאסף, אסור לעורכם בבית הכנסת.

הספד

אסור לערוך הספד בבית הכנסת אלא הוא אחד מגדולי העיר [כלומר ממנהיגי העיר] או קרובו  שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו, וכל שכן כאשר מדובר בהספד של תלמיד חכם. אולם בימינו שההספד הוא בדברי תורה והתעוררות נהגו להקל בכך.

אכילה ושתיה ושינה

קיים איסור לאכול ולשתות ולישון בתוך בית הכנסת או בית המדרש, המשנה ברורה (ביאור הלכה סעיף א ד"ה ואין) כתב שנוהגים להקל לשתות מים בבית כנסת, כיון שסומכים על התנאי, ולפי זה בארץ ישראל יש להחמיר, אך מי שלומד בבית המדרש אף שאינו תלמיד חכם, ואם לא יוכל לשתות מים הוא יאלץ להתבטל מלימודו, יש להקל לשתות בו מים.

באיסור זה של אכילה ושתיה ישנו היתר ללומדים בקביעות בבית הכנסת או בית המדרש, לדעת המחבר ההיתר אמור כאשר יש שעת הדחק ואם יאלצו לצאת מבית הכנסת או בית המדרש יתבטלו מתלמודם, מותר לאכול ולשתות בבית הכנסת. אך לדעת הרמ"א בבית המדרש יש להתיר אף שלא בשעת הדחק ללומדים הקבועים, כיון שבית המדרש הוא ביתם, וכתב המשנה ברורה (סק"ח) שמותר גם לעשות שם שאר תשמישים מלבד קלות ראש. [רוב בתי הכנסת בימינו מוגדרים ע"פ ההלכה כבית המדרש].

וכן התיר השולחן ערוך (סעיף ג) לישון בבית המדרש שינת עראי, כלומר לנמנם מעט או להרדם על השולחן, אך לא שינת קבע. [אך בבית הכנסת שאין למדים בו לא התירו אף שינת עראי]. והמשנה ברורה (ס"ק טו-טז) כתב שהלומד בבית המדרש בקביעות יכול גם לישון שינה קבועה, אם הדבר נצרך למניעת ביטול תורה.

כמו כן כתב השולחן ערוך (סעיף ד) כאשר יש צורך שיהיה בבית הכנסת שומר קבוע, מותר לו לאכול ולשתות ולישון במקום, אך לא יכניס מטה לבית הכנסת.

המשנה ברורה (סק"ה) כתב, שאם יש לקהילה צורך להאכיל אורחים עניים, או להשכיבם לישון, ואין מקום אחר מלבד בית הכנסת בשעת הדחק אין להחמיר בכך.

כמו כן התיר המשנה ברורה (סק"כ) לערוך סעודות מצוה בבית הכנסת, וראוי ללא משקאות חריפים המביאים לידי שכרות. ומכל מקום כאשר עורכים סיום מסכת הכוללת שתיה חריפה, ואין מקום אחר מרווח לעורכו שם, אין למחות ביד העושים כן, משום שיש להם על מי לסמוך.

כניסה לבית הכנסת ובית המדרש שלא לצורך תפילה או לימוד

אסור להכנס לבית כנסת או בית המדרש שלא לצורך לימוד או תפילה. ולפיכך מי שנצרך להכנס למקום כדי לקרוא לאדם הנמצא שם וכדומה, לפני שקורא לאותו אדם, ישב בבית הכנסת וילמד הלכה אחת או יקרא פסוק, ואם אינו יודע יבקש מאחד הלומדים שיאמר לו דבר הלכה או יקרא לו פסוק, ואם אין אפשרות זו, ישב שם שיעור מועט [די בישיבה בשיעור מועט מאד כשיעור הליכת ח' טפחים – שהוא 80 ס"מ], כיון שגם ישיבה בבית הכנסת נחשבת מצוה כפי שנאמר (תהלים פד ה): 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ'.

וכן ההולך ברחוב והשמש קופחת על ראשו, או שיש קור גדול, או שהחל לרדת ממטר גשמים, אסור לו להכנס לבית הכנסת או לבית המדרש כדי לנוח מעט מפגעי מזג האויר, או להמתין עד שהגשם יחלש. וכתב המשנה ברורה (סק"ד) שבמקום שיכול להכנס לבית אחר, אין להכנס לבית הכנסת אף אם רוצה ללמוד הלכה אחת או לקרוא פסוק. אך מסתבר שאם רוצה לנצל זמן זה ללימוד או קריאת תהילים מצוה להכנס לבית הכנסת.

דרך קיצור

אסור לקצר את דרכו דרך בית הכנסת, ולכן במקרה ויש לבית הכנסת שתי פתחים, ורוצה לעבור דרך בית הכנסת על מנת לקצר את דרכו הדבר אסור. הדבר מצוי כאשר יש כמה חדרים בבית הכנסת ורוצה לעבור מחדר לחדר דרך חדר אחר.

נשק או סכין ארוכה

אין להכניס לבית הכנסת נשק או סכין ארוכה מגולה, כיון שאלו נבראו לקצר ימיו של אדם, ובית הכנסת מאריך ימיו של אדם, ובעת הצורך יכסה את הנשק או הסכין. ואף אם נצרך לסכין לצורך סעודה [באופן המותר], לאחר השימוש יזדרז לכסותו.

כיסוי ראש

אסור להיות בבית הכנסת ללא כיסוי ראש, משום שכיסוי הראש גורם למורא שמים, וחובה עלינו לעורר בנו את מורא שמים בבית הכנסת.

להכנס לבית הכנסת כשיש עליו לכלוך

ראוי לקנח את הטיט מנעליו, וכן לנקות את עצמו ובגדיו מכל לכלוך לפני שנכנס לבית הכנסת.

דרגות קדושת בית הכנסת

דיני קדושת בית הכנסת – ובפרט דיני אכילה שתיה ושינה בו – תלויים מאד בדרגת קדושת המקום, כיצד קידשו את המקום, והאם עשו תנאי בקדושת המקום. ויש בכך הבדל בין ארץ ישראל שהוא חמור יותר ובין חוץ לארץ. כמו כן יש בזה חילוקי דעות בין פוסקי זמנינו, ואי אפשר במאמר זה להקיף את כל התנאים, והשיטות, וראוי לברר אצל רב בית הכנסת מה רמת הקדושה בבית הכנסת המקומי.

מכל מקום השתדלנו לתת טעימה קצרה של סוגיא זו, ולמנות 4 דרגות מצויות בבתי כנסת בימינו. יש חשיבות להכיר את ההבדלים באופן עקרוני, בין השאר על מנת שלא ללמוד היתר ממה שאדם רואה רבנים חשובים המקילים בבית כנסת אחד שקדושתו קלה, אף שאין הדבר מתיר כלל לנהוג כך בבית כנסת אחר שקדושתו חמורה יותר:

א. בית הכנסת בלי תנאי. בית הכנסת שקידשוהו בלא תנאי, אסור לאכול ולשתות בו כלל, ולעשות בו שום תשמיש, ואפילו אם בא אדם מהדרך, אסור לו להניח שקית בפינת הבית כנסת כדי להתפלל. למעשה המנהג של רוב הקהילות להמנע מלעשות בית הכנסת כך, מחשש שמא יכשלו במורא מקדש.

במקומות שאינם מנוהלים ע"י רב מוסמך, מצוי שקידשו את בית הכנסת בלי שידעו כיצד לעשות בו תנאי כראוי ע"פ ההלכה, ולכן צריך לנהוג בהם קדושה יתירה. כמו כן יש קהילות בודדות שהרגישו שחברי הקהילה ברמה שיכולים לשמור על קדושת בית הכנסת כדין, ולכן קידשו את המקום בלי תנאי [כדוגמת בית הכנסת של קהילת אשכנז במודיעין עילית].

ב. בית המדרש על תנאי. את רוב בתי כנסיות בימינו קידשו לשם בית המדרש על תנאי, ולפיכך התירו כמה דברים קלים לצורך תלמידי חכמים, או לצורך הציבור. אולם לדעת פוסקים רבים בארץ ישראל התנאי אינו מועיל. ולכן יש קהילות רבות שנהגו שאת בית המדרש העיקרי מקדשים על תנאי, ובבתי מדרשות אלו נמנעים מלערוך בו קידושים ואירועים, מלבד דבר שניכר שהוא לצורך התפילה, כגון קידוש קצר בשמחת תורה. ואת הקידושים עורכים בחדר צדדי שלא קידשו אותו.

ג. מקום שלא קידשוהו, אך מיוחד לתפילה. במקום כזה אפשר יותר להקל לעשות שם סעודות שיש בהם שייכות לציבור. ולכן יש מקומות שמקפידים שלא לקדש חדר צדדי בבית הכנסת, ובחדר זה מקיימים את האירועים השונים, ואף שכאשר יש צורך במנינים רבים מתפללים אף בחדר זה, קדושתו קלה יותר. אך במקום כזה יש מקום לדון האם ניתן להשכירו לאירוע פרטי כגון שבע ברכות.

ד. בית החסידים: יש חסידיות שונות שמפחד האיסור של קדושת בית הכנסת, ומפני הצורך בדורנו לקבוע מקום שבו יתקצבו כלל החסידים יחד בדיבוק חברים מקפידים לקרוא למקום 'בית החסידים' או 'שטיבל' ולא בית הכנסת, מלשון בית קטן [שטיב פירושו בית], להורות שיחדוהו להיות ביתם של החסידים, ולא בית מדרש. ומיחדים את המקום לכל עניניהם, בין לעניני עבודת ה' כתורה ותפילה, ובין לאחדות ודיבוק חברים. ולכן נהגו אכילה ושתיה שאין להם שייכות לתפילה, כגון ארוחת בוקר בצוותא ובדיבוק חברים, וכן שינת קבע, ועוד.

אך יש להדגיש שאין כאן הוראה גורפת לכל המקומות הקרואים 'בית חסידים' או 'שטיבל'ך' ובקרב החסידים יש מנהגים שונים, ויש לברר בכל מקום כיצד יחדו את המקום. אך גם במקומות שמראש יחדו אותם לכל הענינים, אין היתר לדברים של קלות ראש. וכאמור יש להזהר מאד שלא ללמוד הוראת היתר מהנהגת רבנים חשובים בבית חסידים מסוים שיוחד מראש לכלל עניני החסידים, לבתי חסידים אחרים שהתקדשו או יוחדו לתפילה.

ומקור הנהגה זו נמצא בדברי חיים (חו"מ ח"ב סי' לב) שדן לגבי דיני ירושה בבית החסידים, וכתב: 'הנה דבר זה נראה בפשיטות שבתי מדרשות של צדיקי הדור שמיחדים בביתם, אין להם דין בית המדרש להיות עליו קדושת בית הכנסת, שהרי אנו רואים שמשתמשים בו דברים שאין רשאים להשתמש בבית המדרש סתם אפילו ע"י תנאי במקומו, שעושים סעודות נשואין ושוחקים בשמחת מצוה כנהוג, אשר אין רשאים לעשות כן בבית המדרש אחר, וגם ישנים בהרבה בתי מדרשים של צדיקים שינת קבע, שאסור על פי הדין. ועוד כמה תשמישים כידוע. אך הטעם שהצדיקים בונים רק לשם בית וועד לתלמידי חכמים להקהל יחד ולשמוח באהבה בכל המצטרך לשמחת מצוה, וגם להשתמש לצרכי האורחים בכל מה שיצטרכו. ורק שיתפללו בו גם כן, לא שיהיה קדושת בית הכנסת עליהם'.

בהנהגה זו יש בזה מעלה וחסרון. יש בזה מעלה גדולה מאד, שגורם לאחדות בני החבורה ועוד, וכתב הרדב"ז (ח"ג סי' תעב) שאין אדם מתפלל אלא במקום שליבו חפץ. וכן שנמנעים מלעבור על ההלכות החמורות של קדושת בית כנסת. אך יש בזה חסרון שמפסידים את מעלת התפילה בבית הכנסת. ובכל מקום קבעו רבני המקום את האופן היותר ראוי לעבודת ה' כפי טבע בני המקום, וכפי צורך השעה.

נציין גם כי כפועל יוצא מדינים אלו יש עוד הבדלים רבים כגון האם חייב לקבוע בהם מזוזה, האם יש בהם דיני בר מצרא, דיני ירושה ובעלות, ועוד.

סיום

נסיים בדברי החפץ חיים (זכור למרים פרק יח) הכותב כי מצויים אנו קרוב לביאת המשיח, ועלינו להתרגל כיצד להתנהג בבית המקדש באימה וביראה, ולכן חובה עלינו להרגיל את עצמנו להיות זהירים בקדושת בית המדרש ובית הכנסת, שהם לעת עתה מקדש מעט שלנו, ובכך נכפר את החטא שלא נהגו כבוד כראוי בבית המקדש, ובכך קרובה ישועת ה' לבוא ולשלוח לנו משיח צדקנו, ונשוב לארצנו במהרה בימינו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *