שאלה:
אח שלי עובד בעבודה מסוימת. כל יום הוא מקבל מסכה בגלל הקורונה. שמים לו אותה על השולחן. יש ימים שאינו פוגש אנשים והוא לבד בחדר. לכן מצטבר לו מסכות. הוא נתן לאבא שלי כמה מסכות שהצטברו לו. האם מותר לי להשתמש בהם? החשש- שמא היות ויש ימים בהם אינו עובד עם אנשים באותו חדר, עליו לשמור את המסכה, כי לא השתמש בה, ולא להעביר הלאה, ולומר פשוט שיביאו לו פחות מסכות להבא? (ההוראה של משרד הבריאות להחליף מסכה כל יום, לכן מביאים לו, אך הוא אומר שבגלל שהוא רק כמה דקות עד שמגיע לחדר שלו, הוא לא יחליף מסכה כל יום וממחזר מסכה אחרת-שיקול שלו, אני חושב שהוא טועה לפי מה שמשרד הבריאות אומר) על כל פנים-האם מותר לי להנות מהמסכה שהוא מביא הביתה?
תשובה:
שלום וברכה,
העובד שמקבל מסכה מהעבודה הרי המסכה שלו, ולכן מותר לעובד להעביר את המסכה למי שרוצה – למרות שבפועל אינו משתמש בה, ואינו חייב להשיבה לעבודה.
בהצלחה.
מקורות:
ראה בעלון גיליון מספר 29 לגבי עובד שהולך ברגל שזכאי לדמי נסיעות.
מצוי בעובדים המקבלים תלוש משכורת שמוסיפים סכום כסף במקרים אלו ברור שהכוונה לתוספת שכר לעובד אף אם לא יזדקק להוציא כסף עבור נסיעות. נידון דידן הוא במקרה שסיכמו על הוצאות נסיעה אמיתיות, או שקבעו סך עלות הנסיעות לפי חשבון ממוצע, או במקרה שסיכמו עם מרצה השיג הסעה חינם, או נסע בתחבורה ציבורית. לשלם לו הוצאות נסיעה במונית להגיע אל הכנס, והמרצה
אשה שצמצמה בדמי המזונות שקיבלה מבעלה בנזיר דף כד ע"ב מקשה הגמ' על המשנה שמתייחסת למקרה שהיה לאשה כסף משלה, והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומתרץ רב פפא 'שקמצה מעיסתה'. ובתוספות שם הקשו וז"ל: לומר דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך… ועוד "ואם תאמר והא אמר בפרק אע"פ דמותר מזונות לבעל, ויש תירץ הר"ם דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל כגון שקצבו לה כך וכך דינרין לשבת והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל הכא מיירי שקימצה מעיסתה שלא הוזלו המזונות אלא קימצה ופיחתה מפיה שלא אכלה כדי שובע דההוא מותר הוי ודאי דידה". וכן כתב הר"ן בנדרים דף פח ע"א כתירוץ הר"ם. ולפי זה אשה שצמצמה במזונותיה, אם המותר שייך לה, תלוי בשני התירוצים של התוספות. הטור והרמ"א באהע"ז סי' ע סעיף ג פסקו שאשה שצמצמה והותירה מהמזונות שנתן לה הבעל, הרי המותר של בעל. ובבית יוסף ציין לגמ' בכתובות דף סה ע"ב מותר מזונות לבעל, ופירש רש"י כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפים לה. אמנם, בפתחי תשובה שם סק"א מביא בשם שו"ת תשובה מאהבה סי' פ שפסק שאם האשה הרעיבה את עצמה ואכלה פחות מהראוי לה, הותירה לעצמה, ומה שאמרו בגמ' שהמותר לבעל הוא רק אם בטבעה אינה אוכלת כשיעור שקצבו חכמים התוספות והר"ן, וכתב שדברי הרמ"א אינם מוסכמים. לסתם נשים ולא כשהרעיבה את עצמה, ומביא ראיה מדברי והסכים עימו רבו הגאון בעל הנודע ביהודה, וכתב שלא מצד שהאשה יכולה לטעון 'קים לי' כהשיטות שהמותר לאשה, אלא הדין ברור ללא ספק. וכן כתב בהגהות דגול מרבבה שם, שדברי הרמ"א אמורים רק כשקנתה בזול, אבל אם קמצה מעיסתה שייך לה.
מאידך, הבית מאיר והבית יעקב שם (וכעין זה צידד בתשובה מאהבה) סוברים שדין צמצמה תלוי במחלוקת ראשונים. ולכאורה נראה שלפי דעת הר"מ והר"ן אף עובד שהלך ברגל דינו כאשה שצמצמה במזונות, והריווח בחסכון דמי הנסיעות לעצמו. וביותר לפי הסברא שכתב הנודע ביהודה שהמותר שצמצמה לעצמה, מכיון שהיא יכולה לטעון מה לך במה שצמצמתי במזונותיי עבור עצמי, הרי הייתי רשאית לאכול את כל המזונות, הוא הדין בנידון דידן יטען העובד למעביד מה לך במה שטרחתי וצמצמתי בהוצאות עבור עצמי. וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ט סי קנא שנשאל (השאלה מובאת בקובץ חכמי ישראל שיצא לאור בשנת תרנ"ג באדעסא) על שליח שהיה נוסע בעירות וקימץ בהוצאות שהיה הולך ברגליו אף שבעל הבית התיר לו לשכור חמור וכן הלך לסעוד אצל קרוביו ולא באכסניה, ולא הוצרך לכל הדמים שהתחייב לו בעל הבית במזונות ובשאר הוצאות, ושואל אם רשאי לתובעם מבעל הבית. והשיב המהרש"ם לפי מה שכתב המחצית השקל באו"ח סי' שסז סק"א שאף לדעת הרמ'"א שמותר מזונותיה לבעל, היינו דוקא אם נשאר ממילא, אבל אם בשעת אכילה לוקחת מזונותיה ומזכה אותם לאחרים, אין ביד הבעל למחות בידה, שהיא אומרת אני מצמצמת כדי ליתן לאחרים ואם תמחה הרי אני אוכלת את הכל, ומה לך בכך אם אני אוכלת או נותנת אותו לאחרים.
ולפי זה כתב המהרש"ם שאף שליח שהולך ברגל כדי להרוויח את דמי הנסיעות, יכול לומר שאם לא יתנו לו את דמי הנסיעות אם ילך ברגל, ישכור חמור. וכן כתב אף בשו"ת שארית יעקב ח"ב סי' ס. אמנם יש מקום לדחות את הראיה מדברי המחצית השקל, ולומר שכל דבריו הוא רק באשה שהמזונות כבר בידיה, ולא בעובד שעדיין לא קיבל את דמי הנסיעות. אלא שהמהרש"ם והשארית יעקב חיוב מזונות אינו חוב ממון ואינו דומה לנידון דידן הכסף מבעל הבית. לא חילקו בכך, וסוברים שגם באופן זה יכול העובד לדרוש את ונראה לחדש שאף לפי הבנת הבית מאיר ובית יעקב בדברי הרמ"א, שאף אם האשה הרעיבה את עצמה כדי להרוויח את דמי המזונות, המותר לבעל, מכל מקום בנידון דידן יודו שדמי הנסיעות הם של העובד. זאת, על פי מה שמסביר בחידושי רבי ראובן כתובות סי' יד שחיוב מזונות אינו חיוב ממון, אלא חיוב צמצמה מזונות המותר לבעל, מכיון שהחיוב הוא לזון, וכיון , ולכן סובר הרמ"א שאם 1 הוא מתנאי האישות לזון אשתו שאכלה הבעל קיים את חיובו ואין לה במותר כלום. וכתב שם שאף התוספות בנזיר והר"ן בנדרים שחולקים וסוברים שהמותר שלה, הוא מטעם שסוברים שיש בחיוב המזונות גם חיוב ממון, ולכן מצד חיוב הממון המותר שלה, אבל מודים שעיקר החיוב הוא חיוב מזונות. ולפי זה דברי הרמ"א שהמותר לבעל הוא רק במזונות שהוא חוב לא ממוני, אבל בהסכם הנסיעות לעובד, אם הלך ברגל. לשלם נסיעות שהחוב הוא ממוני, אף הרמ"א יודה שדמי מזונות לבת אשתו שנשאת
עוד נראה להוכיח שבנידון דידן דמי הנסיעות הם לעובד ממשנה בכתובות דף קא ע"א "הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים… לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות". וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קיד. וכתב הר"ן שם (דף ס ע"ב) "ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות, והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה". וכן הביא הבית יוסף בחו"מ סי' סא בשם שו"ת הריטב"א סי' קסג, ונפסק בשו"ע סי' ס סעיף ג . ולפי זה בנידון דידן, מעביד שהתחייב בדמי נסיעות, והעובד מצא חבר שיסיעו חינם, דינו כבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר, ויכול לדרוש את עלות הנסיעות. וכל שכן אם העובד הלך ברגל שלא גרע מבת אשתו שיש לה מזונות ממקום אחר.
