איבדו את הנעל במעון

שאלה:

מקרה מעניין, במעון של הבן שלי איבדו נעל אחד (שרק אתמול נקנו), התקשרו להתנצל, אמרו שהפכו את כל המעון ולא נמצא, כנראה בטעות נזרק, ושילמו את העלות שלהם 40 ש"ח בלבד. אישתי לאחר יומיים זרקה לפח את הנעל הבודדת שנשארה, מכיון שלא השאירו לנו תקווה שזה אי פעם ימצא. אחר כעבור מספר ימים התקשרו שמצאו את הנעל הנעלמת… ועכשיו כבר אין שימוש בה כי המקבילה לה נזרקה. האם צריכים להחזיר להם את הכסף או לא?

תשובה:

שלום וברכה,

אם הנעל נמצאה תוך זמן קצר [ימים מספר שניתן להסתדר עם נעליים חלופיות], יכולה הגננת להחזיר את הנעל ולדרוש החזר כספי. ואם עבר זמן רב מעת אובדן הנעל, הגננת לא יכולה להחזיר את הנעל ולדרוש החזר כספי.

לפי הבנתי במקרה הנ"ל כיון שלא עבר הרבה זמן והאמא מיהרה להשליך את הנעל לאשפה, יכולה הגננת להחזיר את הנעל ולדרוש החזר כספי.

בהצלחה.

מקורות:

במשנה ב"מ פ"ג ובגמרא תחילת פרק המפקיד מבואר ששומר ששילם מעצמו על אובדן הפיקדון ונמצא החפץ ביד הגנב, זכה השומר בתשלומי הכפל שמשלם הגנב. מאחר והשומר עשה טובה לבעל הפיקדון ולא הטריחו לבית דין, אלא שילם מיד, מקנה המפקיד את החפץ לשומר, ובכך זוכה השומר בכפל או בהתייקרות של החפץ וכן נפסק להלכה בסימן רצה סעיף ב. הש"ך (שם ס"ק יא) הביא את דעת התוספות שבשעה שהשומר שילם על הפיקדון זכה השומר בגוף הפיקדון, ולכן אם נמצא הפיקדון שייך החפץ לשומר. וכתב שגם הרמב"ם סובר כן.

הלכה נוספת בנדון זה מצאנו בגמרא (לה, א), על מפקיד שנתן נזמים לשומר לשמור, וכשבא ליטול הפיקדון טען השומר שאינו יודע היכן הניחם. פסק רב נחמן שאי ידיעה נחשב לפשיעה ולכן חייב השומר לשלם על הנזמים. ומאחר והשומר סירב לשלם על הנזמים, גבה ממנו רב נחמן את ביתו בעל כורחו. בסופו של דבר נמצאו הנזמים והנזמים התייקרו, ורצה השומר לזכות בנזמים לעצמו כיון ששילם עבורם. פסק רב נחמן שיש להחזיר את הנזמים לבעליהם, ואת הבית להחזיר לשומר, כיון שהתברר שהגבייה היא בטעות – 'שומא בטעות'. ונמצא שלא זכה השומר לא בנזמים ולא בהתייקרות הנזמים. ושאל רבא הרי במשנתינו (הדין הקודם) נאמר ששומר ששילם זוכה בפיקדון. ותירץ רבא שבמקרה של נזמים השומר הטריחו לבית דין, ולכן לא מסכים להקנות לו את הפיקדון – הנזמים. ואילו במשנה ששילם מעצמו, מקנה המפקיד את הפיקדון לשומר כתמורה ששילם לו על הפיקדון ולא הטריחו לבית דין.

הרש"ש (שם) מבאר שהדין שכתבה הגמרא ששומא בטעות חוזרת, אין חילוק אם הפיקדון נמצא בבית הגנב או שנמצא בביתו של השומר, אלא אם הטריח השומר את הבעלים לבית דין כדי שיכופו אותו לשלם, לא זוכה בפיקדון, ואז השומא בטעות וחוזרת. ואם שילם מעצמו, גם אם נמצא הפיקדון בביתו ולא ידע השומר בעת התשלום, זכה השומר בפיקדון ואין לזה דין של שומא בטעות. וכן דעת הש"ך (שם ס"ק ו).

הדין של 'שומא בטעות' הובא בשו"ע סימן קג סעיף יא: "היתה השומא בטעות, כגון שומר חנם שפשע וחייבוהו לשלם ושמו קרקע שלו, ואחר כך נמצא שהפקדון היה ברשותו או שנאבד ומצאו, לא הוי שומא, והדרא אפילו מכרה הראשון או הורישה". מדברי המחבר יש לדייק שהדין של שומא בטעות [שמחזיר את הפיקדון לבעלים והכסף חוזר לשומר] נאמר דווקא אם חייבוהו לשלם וגבו ממנו את הקרקע. אבל אם שילם מעצמו לא דיבר השולחן ערוך, והדין ששילם מעצמו הובא בסימן רצה סעיף, שבזה זכה השומר בחפץ כתמורה על כך ששילם מעצמו ולא הטריחו לבית דין.

נמצא לדינא: ששומר ששילם מעצמו על החפץ חייב ונמצא הפיקדון בבית השומר או בכל מקום אחר, נקנה הפיקדון לשומר. ואם לא רצה לשלם עד שכפו אותו בית דין לשלם, אם נמצא הפיקדון, חוזר הפיקדון לבעליו, ובעל הפיקדון מחזיר את הדמים לשומר – 'שומא בטעות'.

ויש לדון האם בכל מצב קונה השומר את החפץ – גם במקרים שאין לשומר רצון לקנות את החפץ, כיון שיש אופנים שהשומר מרוויח מהחפץ. או שאם אין לשומר רווח מהחפץ לא זוכה בפיקדון.

ומצאנו בזה בשיטה מקובצת (שם) בשם הרמ"ך: "היכא דזל ההוא פקדונא בשעתא דאשכחיה, נראה לומר דלא שקיל ליה מפקיד מיניה, דהא קנייה נפקד משעתא דשלים ליה דמי, עד כאן". מבואר שהשומר זוכה בחפץ גם כאשר הוזל הפיקדון ואין לו רווח בפיקדון. ול"פ ניתן לומר שגם בפיקדון שאין לשומר צורך בו, כמו בגדים משומשים, זוכה השומר בפיקדון בשעה התשלום, ואם נמצא הפיקדון לא חוזר לבעליו.

אמנם אין סברה בדבר, שאם קיבל לשמור על בגד משומש שאם שילם מעצמו יזכה בבגד, וכאשר ימצא את הבגד לא יוכל לדרוש שיחזירו לו את הכסף. ואם הכריחוהו בית דין לשלם, ואח"כ ימצא השומר את הבגד, יוכל לחייב את המפקיד שיחזיר לו את הכסף והוא יחזיר את הבגד – הפיקדון. ונמצא 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא'. וכי משום שעשה טובה ושילם מיד יפסיד את כספו.

והראוני בחידושי רבי שלמה (סימן יא) שהביא את דברי הריב"ן (הביא את דברי הריב"ן בשם הרמב"ן) ותמה על דבריו, וביאר שאין הכוונה שקונה את הפיקדון אם הוזל, אלא שלא יוכל להיפטר בהשבת הפיקדון כשהוזל אלא צריך להשלים את החלק שהוזל עיי"ש.

עוד נראה לבאר שאין ראיה מדברי הריב"ן, שהריב"ן דיבר בנזמים שיש אפשרות שהתייקרו ויש אפשרות שיוזלו, שעל זה כתב הריב"ן שכיון שקנה השומר את הפיקדון לגבי היוקר, זוכה בפיקדון גם אם הוזל. אבל בסוג של פיקדון שאין לשומר צורך בו, או שאין סיכוי שיתייקר, לא רוצה השומר לזכות בפיקדון בעת התשלום, וממילא לא נקנה הפיקדון לשומר, ואם נמצא הפיקדון יכול להחזיר את הפיקדון לבעליו ולדרוש את ההחזר הכספי. ומסתבר שלא מזכים לשומר את הפיקדון בעל כורחו. ולפ"ז שומר שקיבל לשמור על בגד או נעליים, ושילם השומר על אובדן הפיקדון, אין לו שום רצון לזכות בבגד או בנעליים, ולכן לא נאמר הדין של המשנה שהשומר זוכה בפיקדון.

דרך נוספת מצאנו בביאור הסוגיה, בדברות משה (ב"מ סימן מא הערה יב) שביאר את דברי רב נחמן שפסק להחזיר את הנזמים לבעליהם, ואם הכסף לשומר, משום שהנזמים נמצאו תוך זמן קצר, ואילו היו יודעים שימצא תוך זמן קצר, לא היו גובים ממנו תשלום, והבעלים היה ממתין לזמן שימצא. אבל אם עבר זמן רב עד שנמצאו, אין זה טעות, כיון שהשומר לא יכול להמתין זמן רב, ולכן אם נמצאו הנזמים אחר זמן רב, אין זה 'שומא בטעות' והשומר לא מחזיר את הנזמים.

ולפי דברי האגרות משה, אם הנעלים נמצאו תוך ימים מועטים, וההורים היו יכולים להסתדר ללא הנעלים ימים מועטים, יש להגדיר את התשלום כתשלום בטעות, וכאשר נמצא הנעל יכולה הגננת לדרוש החזר כספי ולהחזיר את הנעל. אבל אם עבר זמן רב שמתקבל על הדעת שלא ממתינים, אין זה תשלום בטעות, ולא יכולה הגננת להחזיר את הנעל ולדרוש החזר כספי.