שאלה:
נהג משאית שקיבל משאית עם מפתחות. הנהג נתן את המפתח של המשאית לידי בנו הקטן לצורך משחק, והילד איבד את המפתחות. בעל המשאית טוען שאין לו מפתח נוסף ולכן כדי להכין מפתח חדש המחיר יקר – 1,200 ש"ח. ותובע מהנהג שישלם לו 1,200 ש"ח. אולם הנהג טוען כי אם היה מפתח נוסף מחיר שיכפול המפתח היה עומד על 600 ש"ח, לכן אינו חייב לשלם מעבר ל600 שח, ואינו אשם בכך שאין לבעל המשאית מפתח נוסף. בעל המשאית משיב שנכון שאם היה מפתח נוסף המחיר היה צריך לשלם רק 600 ש"ח, אולם בנתון עכשיו הנזק עומד על 1,200 ש"ח.
הדין עם מי?
תשובה:
שלום וברכה,
אם הנהג מסר את המפתח לבן קטן שאין לו דעת לשמור כלל, ויש סבירות גבוהה שהפתח יאבד – חייב הנהג לשלם 1,200 ש"ח. אם הנהג מסר את המפתח לבנו הקטן שיש לו דעת לשמור, וכפי שמצוי שנותנים לקטן לשמור – הנהג ישלם 600 ש"ח בלבד.
בהצלחה.
מקורות:
מסר מפתח לבנו קטן דינו כמזיק או פשיעה בשמירה
נהג המשאית ששכר את המשאית מחבר דינו כשומר על המשאית ועל המפתח. ואם נתן את המפתח לבנו הקטן שיש לו דעת לשמור, אין זה מאבד בידיים, אלא פשיעה בשמירה, וכמו שמבואר בנתיבות (סימן רסא ס"ק א): "אבל בקטן דליכא יאוש, דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום, וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת כי הקטן חשיב קצת שומר כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ט' [ע"ב] בד"ה ולר' יוחנן ע"ש, וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח, אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשיה, רק דקרי ליה אבידה מדעת לענין שהנוטל ממנו א"צ לשומרו יותר מהבעלים, דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא". אולם אם מסר את המפתח לבנו קטן שאין לו דעת לשמור כלל, והקטן איבד את המפתח, דין הנהג כדין מזיק בידיים, וכמבואר בנתיבות סימן שא: "אבל אם הניחו ברה"ר שהוא מקום הפקר שחשיב אבידה מדעת, הוי מזיק גמור". ולשיטתו אזיל בסימן רצא ס"ק ז וס"ק יד ועוד.
חילוק בין מזיק בידיים לפשיעה בשמירה
בגמרא ב"ק דף סב, א: אמר רבא, הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו – משלמת דינר זהב, משום דאמר לה, מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. פשעה בו – משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. (פירוש: האשה שקיבלה את הדינר פשעה ולא שמרה – חייבת לשלם מחיר של דינר של כסף, כיון שקיבלה שמירה של כסף ולא של זהב. אבל אם הזיקה את הדינר בידיים חייבת לשלם מחיר של זהב, משום שלא היה לה להזיק את הדינר).
ובהמשך הגמרא מספרת שהיה אחד שבעט בכספת של חברו והשליכה לנהר, בעל הכספת טען שהיו בכספת מרגליות יקרות. והסתפק רב אשי היות ואין דרך להניח מרגליות יקרות כל כך בכספת, מה דינו של הבועט האם חייב לשלם או לא. ונחלקו הראשונים בביאור הגמרא: דעת התוספות (ד"ה מי מנחי) שספק הגמרא גם אם יבואו עדים ויעידו שהיו מונחים מרגליות, פטור הבועט כיון שלא היה לו להעלות על דעתו שמונחים מרגליות בתוך הכספת, ובעל הכספת שינה שהניח דבר יקר כל כך. ושונה מהדין לעיל שאמר לאשה הזהרי של כסף, שאם הזיקה בידיים חייבת, ששם פעמים שאדם מפחית מערך הנכס כדי שהשומר יסכים לקבל שמירה.
אולם דעת הרשב"א שספק הגמרא האם בעל הכספת נאמן להישבע על טענתו שהיו מונחים בכספת מרגליות. אבל אם בעל הכספת יביא עדים שהיו מונחים בכספת מרגליות – חייב הבועט בכל תכולת הכספת – למרות שהיו מונחים בכספת חפצים יקרי ערך שאין רגילות להניחם בכספת. ובטעם הדבר כתב הרשב"א כדברי הגמרא לעיל "מאי הוה ליך גביה דאזקתיה" לא היה לך להזיקיני, ומאחר והזיק חייב לשלם את כל ערך הנזק.
הכרעת הפוסקים במחלוקת התוספות והרשב"א
השו"ע סימן שפח סעיף א כתב השליך לים סל של חברו, והחבר טוען שבסל היו מרגליות – דברים שאין רגילות להניח בסל, אינו נאמן לתבוע מהמזיק ערך של מרגליות. וכתב הש"ך משמע שאם בעל הסל יביא עדים על תביעתו, חייב המזיק לשלם את ערך המרגליות. מבואר שהמחבר (דעת הרמב"ם) פסק כדעת הרשב"א. אולם הרמ"א הביא י"א שגם אם יביא עדים שהיו מונחים בסל מרגליות – פטור המזיק. הרי לנו שדעת הרמ"א כדעת התוספות. אולם הש"ך (שם ס"ק ו) הכריע כדעת הרשב"א הרמב"ם והמחבר.
הדליק אש בבית חברו
השו"ע בסימן תיח סעיף יג אם הדליק אש בתוך רשותו של חברו ונשרף ביתו של חברו, וטוען הניזק שנשרפו חפצים יקרי ערך, פסק השו"ע שאם הרגילות להניח חפצים אלו בבית חייב השורף. והקשה הש"ך (ס"ק ו) שמשמע שאם טוען הניזק שהיו מונחים בבית חפצים יקרי ערך שאין רגילות להניחם בבית – פטור המזיק. והרי המחבר פסק כדעת הרשב"א שמזיק בידיים חייב על כל מה שהזיק גם על דברים שאין דרך להניחם. ותירץ הש"ך: "וצ"ל דהתם מיירי המזיק בידים אבל הכא אף על פי דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים".
מבואר שאם פשע בשמירה אינו חייב אלא על דברים שדרכו להניח שם, אבל דברים שאין דרך להניח – פטור. וכדברי הגמרא באדם שמסר לאשה טבעת של זהב ואמר לה של כסף שאם פשעה פטורה, משום "נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי". אבל אם הזיק בידיים הכריע הש"ך כדעת המחבר שחייב גם אם לא היה למזיק להעלות על דעתו את גודל ערך הנזק.
איבד מפתח של המשאית
לפ"ז במקרה שלנו שוכר שקיבל משאית ומפתחות, ולרוב יש עוד מפתחות ביד הנהג, וטוען השוכר שלא ידע שהמפתח שקיבל הוא מפתח יחידי, ולכן לא ידע שאבדן המפתח יגרום לנזק כפול לבעל המשאית. טענתו של הנהג משאית – השוכר קבילה אם פשע בשמירה ואבד המפתח, שיכול לטעון קיבלתי על עצמי שמירה של מפתח ששווה 600 ש"ח, ולא קיבלתי על עצמי שמירה של 1,200 ש"ח, מאחר וברוב המקרים יש מפתח נוסף ביד בעל המשאית.
אולם אם השוכר הזיק את המפתח בידיים, חייב השוכר לשלם 1,200 ש"ח, משום שטוען בעל המשאית: לא היה לך להזיקני, וכמו אדם שמניח מרגליות בתוך סל, שלא יכולים לבוא בטענה על בעל הסל מדוע הנחת מרגליות בסל, וחייב המזיק משום שלא היה לו להזיק, כמו כן חייב השוכר עבור כל נזק המפתח.
הוכחנו לעיל מדברי הנתיבות שאם מסר לבנו הקטן שאין לו דעת לשמור, וקיים חשש גבוה שהקטן יעלים את המפתח, הרי זה מזיק בידיים. וא"כ יהיה חייב לשלם 1.200 ש"ח. אבל אם מסר לבנו קטן שיש לו דעת לשמור, אין זה מזיק בידיים אלא פשיעה בשמירה, וחייב לשלם 600 ש"ח.
