שאלה:
שאלתי היא על ריצוי ונתינה.
רבי עקיבא אמר שעלינו לדאוג קודם כל לעצמנו.
איך שאני רואה את הדברים הכוונה שלו הייתה כזו: קודם כל להפוך את עצמנו להיות שלמים בשביל שנוכל לתת בלי רצון לקבל חזרה שום דבר כי אז אין סיבה לקבל משהו הרי אנחנו שלמים.
אז אני שואל אם בזמן הנתינה מהסוג הזה אנחנו לא מרגישים שום סבל והקרבה אזי איפה הנתינה פה ?
למה נתינה כזו היא יותר מוסרית מריצוי.
הרי הריצוי גורם לנו לספק את הצרכים של האנשים בלי להתחשב בעצמנו. אז נכון שהריצוי יכול לגרום לסבל.
אבל לא יותר מוסרי לתת גם אם זה עולה לנו בסבל?
לדוגמה אם מישהו מבקש טרמפ ולמרות שאני ממש עייף אני לוקח אותו גם כשזה גורם לי לסבל.
אצלי אישית זה בא לידי ביטוי בכך שאם מישהו מהקרובים לי סובל, אני מרגיש שאם אני נותן לו יד לעזרה אך נשאר שלם עם עצמי ואוהב את עצמי, אני מרגיש אשמה כי לא הרגשתי שום הקרבה בנתינה.
אז מה הסימן פה שמעיד שבאמת נתתי? מה הסימן לאהבה?
תשובה:
שלום וברכה
אכן, אני לא כל כך מסכים עם ההסבר שלך וממילא גם אין שאלה…
כשרבי עקיבא אמר חייך קודמים הוא דיבר על מצב מאוד אקוטי!! לא על עייפות וחוסר חשק… הוא דיבר על שני אנשים שהולכים במדבר, יש להם קיתון אחד של מים, אם יחלקו בו שניהם ימותו, רק אם אחד ישתה ממנו הוא יחיה, באופן זה אמר רבי עקיבא חייך קודמים, אדם לא צריך למסור את חייו להצלת זולתו. על מאמץ רבי עקיבא לא דיבר! כל יהודי חייב להביא את עצמו למצב שהוא יאהב את חברו כפי שהוא אוהב אותו עצמו, וכאשר הוא נוסע בלילה עייף עד מוות והוא רואה אדם ממתין לטרמפ, שמיד יחשוב מה היה קורה אם הוא היה עומד עייף ומותש בשעה כזו בחוץ… ואהבת לרעך כמוך זה משפט של רבי עקיבא… לכן ודאי הצדק איתך שיהודי חייב לעשות המון עבודה עצמית כדי לתת משלו תמיד ובלא תנאי בשמחה ובטוב לבב. רק במצב של מסירת החיים כפשוטו אמר רבי עקיבא חייך קודמים.
שבת שלום ומבורך.
