לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

חיוב תפילה בעת צרה

 

מאמר השבוע עוסק בחיוב התפילה והתקיעה בחצוצרות בעת צרה, המבוארת בפרשה. נעסוק בשאלות: מהו החיוב? כיצד מקיימים אותו? האם החיוב הוא דוקא בחצוצרות או גם בשופר? מהו התועלת מתקיעה בחצוצרות או שופר בעת צרה? האם חיוב זה נוהג בימינו? על איזה צרות מתריעים ומקיימים מצוה זו? מהו שיעור התמותה במגיפה המחייבת תפילה והתרעה? האם גם כשיש תסמינים ואין תמותה נחשב שעת צרה? האם מגיפת הקרונה רח"ל עונה על תנאים אלו? האם אפשר לחלל עליה שבת? האם גם כשהתחלואה יורדת ב"ה היא עדיין מוגדרת כשעת צרה? האם ראוי להתענות בימינו בשעת מגיפה? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר השבוע.

 

 

חיוב תפילה בעת צרה

חיוב תפילה מדאורייתא

בפרשתנו (במדבר י ט) נצטווינו: 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם'.

ומנה הרמב"ם (ספר המצוות עשה נט) מצוה זו, וז"ל: 'אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה'. ומנה את מצות התפילה (עשה ה) בכל יום כמצוה אחרת בפני עצמה. [וכתב שרק חיוב התפילה 3 פעמים בכל יום הוא מדרבנן].

אולם הרמב"ן (השגות עשה ה) סבר שמצות התפילה מדאורייתא נאמרה רק בעת צרה, ונלמדת מפסוק זה. ואילו חיוב בקשת צרכיו בכל יום, הוא רק מדרבנן.

צורת קיום מצוה זו

הרמב"ם (תעניות פ"א ה"א-ה"ד) כתב: 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה כה) עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ וגו' [אֵלֶּה, וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם], וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +(יקרא כו כז-כח) 'והלכתם עמי בקרי' 'והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים.

ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צח ו) 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה"'.

תקיעה בשופר בעת צרה מחוץ למקדש

והנה דעת הרמב"ם שהתקיעה בחצוצרות הוא בכל מקום, ואף אם רוצה לתקוע בשופר במקום החצורות אינו מקיים את המצוה. אמנם המגיד משנה הביא בשם הרשב"א (ר"ה השלם כו:) שבמקדש תוקעים בשניהם גם בחצוצרות וגם בשופר, ובשאר מקומות תוקעים באחד מהם או חצוצרות או שופר. אך אם רוצה בשאר מקומות לתקוע בשופר בלבד יכול.

תקיעה בימינו בעת צרה

המגן אברהם (הקדמת סי' תקעו) תמה מדוע אין אנו מקיימים מצוה זו של תקיעה בעת צרה. וכתב הפרי מגדים (א"א שם) שיש להסתפק האם המצוה נאמרה בכל ציבור של עשרה יהודים בכל מקום בעולם, או שרק בציבור בארץ ישראל נאמרה מצוה זו, שהרי נאמר 'בארצכם'. ולפי צד זה מובן מדוע אין תוקעים בימינו בגולה. והמשנה ברורה (הקדמת סי' תקעו) הוסיף שיש אומרים שהמצוה הוא דוקא כאשר ארץ ישראל מצויה תחת רשותנו. ויש אומרים שהחיוב הוא רק כשיש סכנה וצרה על רוב עם ישראל.

הטעם שצריך חצוצרות בעת הקרבן והתפילה בשעת צרה

החינוך (מצוה שפד) ביאר ששורש המצוה הוא משום שבשעת הקרבן צריך לכוון היטב, שהרי הוא נפסל במחשבת פיגול. וכן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציוונו עליו. וכן בעת הצרה צריך האדם כוונה גדולה בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו. ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות וקול שופר, בזמנים הללו. שהרי האדם הוא בעל חומר, הטבע מרדים את חושיו, ואין דבר שיעיר את נפש האדם ככוחות הניגון. וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ובפרט שיודע לכל מי שהטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר, שבכח קולות אלו מסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם, ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן או התפילה על צרתו.

תקנת חכמים להתריע על הצרות

ומכח מצוה זו תיקנו חכמים (תענית יח:) להתריע על צרות שונות, וכפי שנפרט, ותיקנו בהם דיני תענית וסדר תפילה, וביאר הריטב"א (שם ד"ה ועכשיו) שסיבת ההתרעה הוא קיום הפסוק 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו" המחייב בקשת רחמים בכל עת צרה.

על איזה צרות יש חיוב להתריע

במשנה (תענית יח:) ובגמרא (שם) נשנו בהרחבה כלל הצרות שיש חיוב להתענות ולהתריע עליהם. ומנה הרמב"ם (תעניות פ"ב ה"א) את כלל הצרות שצריך להתענות ולהתריע עליהם, וז"ל: 'אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדֶבֶר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר'. עכ"ל.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם מהו השיעור של כל אחד מהצרות הללו, מאימתי חייבים להתענות עליהם. וכך נפסק גם בשולחן ערוך (או"ח סי' תקעה-תקעו) – בסימן תקע"ה פירט אימתי הוא שנת בצורת המחייבת תפילה, ואימתי הוא מחייב גם תענית. ושם בסימן תקע"ו מפרט את כל שאר הצרות המחייבים תענית ותפילה, ומהו שיעורם.

במאמרינו זה נתמקד בשתים מהצרות שמנה הרמב"ם 'דֶבֶר' ו'שאר חלאים'. נבאר מהו השיעור המחייב צום, ומהו השיעור המחייב תפילה. והאם מגיפה הקרונה שפשטה בעולם רח"ל היא בכלל השיעור הנ"ל.

שיעור תמותה בדֶבֶר ושאר מחלות שמתריעים עליו

הרמב"ם (שם ה"ה) פירט מהו השיעור של דֶבֶר שמתריעים עליו – אם במשך שלשה ימים נפטרו 3 מכל 500 תושבי העיר, הרי זה דֶבֶר, אך אם נפטרו 3 ביום אחד, או במשך 4 ימים, אינו מוגדר כדֶבֶר, ולא מתריעים עליו. ומקורו במשנה (תענית יח:). והוסיף הרמב"ם תנאי נוסף, שנשים קטנים וזקנים אין כלולים בחשבון, לא במנין המתים ולא במנין תושבי העיר.

בהמשך דבריו (שם הי"ג) כתב הרמב"ם, שאם יש חולי להרבה אנשים מאותה העיר, כגון אסכרה או חרחור, ומתים מחולי זה, הרי זו צרת צבור, וגוזרים תענית ומתריעים. ולא הזכיר שיש צורך בשיעור תמותה של 3 אנשים מכל 500 תושבים.

ביאור שי' הרמב"ם בשאר מחלות

בדעת הרמב"ם מצינו ג' שיטות:

א. שיטת הריטב"א (תענית יט. ד"ה ועוד כתב) בדעת הרמב"ם שבין בדֶבֶר ובין באסכרה ושאר מחלות השיעור דומה, וצריך 3 מתים מכל 500 תושבים, אלא שרק בדֶבֶר נאמר שצריך שהתמותה תהיה בשלשה ימים, אך בשאר מחלות אף במתו ביום אחד או יותר מתריעים.

ב. שיטת הבית יוסף (או"ח סי' תקעו סעיף ה) בדעת הרמב"ם שאכן בשאר מחלות אין שיעור, וכפי שמובא בירושלמי (תענית פ"ג ה"ה) שמתענים ומתריעים על חולי בשם אסכרה, אף אם מת רק אדם אחד. ומבואר שהשיעור נאמר דוקא על דֶבֶר ולא על שאר מחלות, שבהם אם יש סכנת התפשטות מתריעים מיד כמת אדם אחד מהמחלה.

ג. שיטת הלחם משנה (תעניות פ"ב הי"ג) שבשאר מחלות צריך שרוב הציבור [או הרבה מאד מהציבור] יחלה במחלה, ואז גם כאשר רק אחד מת הרי זה עת צרה, וצריך להתריע.

בי' החילוק בין דֶבֶר לשאר מחלות

הבית יוסף ביאר את החילוק, משום שמחלת הדֶבֶר ממיתה מחמת שינוי האויר [בזמנו מחלות מדבקות שבימינו ידוע שנגרמים ע"י חיידקים או וירוסים נקראו שינוי אויר או אויר מעופש, כיון שאמצעי הזהירות היעילים היו להשאר בבית ולכסות את הפה והאף], והאדם אינו חולה קודם. ולכן בלי השיעור הנ"ל תולים אנו שמקרי המות אירעו באקראי, ואין סיבה להניח שהתמותה תמשך. וכן ביאר בתפארת ישראל (אבות פ"ה אות נח) שדֶבֶר פירושו שהרבה מתים פתאום, בלי שיהיו חולים קודם.

ובדברי מלכיאל (ח"ב סי' צ ד"ה ועיקר) הוסיף שכוונת הבית יוסף שהגדרת דֶבֶר הוא שאין סימן למחלה מלבד התמותה הגבוהה, ואין לנו דרך לזהות שיש מחלה באיזור לולי אחוז התמותה הגבוה. ומשום כך כאשר יש תמותה פחות מהשיעור הנ"ל תולים במות אקראי.

ולפיכך פסק שבמגיפת חולירע שהיתה באיזורו, כיון שניכרים סימני המחלה אצל החולים, וברור שהוא מגיפה שטבעה להתפשט, למרות ששיעור התמותה היה נמוך בהרבה מהשיעור הנ"ל, וחלק מהמתים זקנים, כלול בדברי חז"ל שהוא צרה שצריך להתריע עליו.

וביאור הענין, שאם הסיבה שאני קובע שיש כאן דבר הוא רק מחמת התמותה, כיון שעצם העובדה שאדם מת, זהו דרכו של עולם ומאז חטא אדם הראשון סוף כל אדם למיתה, ומות אינו דבר משונה שלא כדרכו של עולם המצריך הסבר, ולכן יש צורך בשיעור גבוה של תמותה על מנת לקבוע שסיבת התמותה אינה טבעית ואינה תמותה כדרכו של עולם, וברמת תמותה גבוהה ותמוהה בלי הסבר מניחים אנו שסיבת המות הוא מחמת שהאויר התעפש והגיע מכת דֶבֶר לעיר. ולכן דוקא בדֶבֶר צריך שהחולי יפגע באנשים בריאים מיתתם מהוה שסיבה לחשוש שיש לפנינו סכנת דֶבֶר. אך מיתת נשים קטנים וזקנים שגופם חלש, אין ריעותא כל כך ממיתתם.

אולם אם יש לנו הוכחה שחולי מסוים הגיע לעיר, כגון שיש חולים עם תסמינים שונים, [ובימינו גם בדיקות מעבדה], מתריעים.

והראיה שהרי מובא בגמרא (תענית כא:) שאם יש דֶבֶר בקרב החזירים, מתריעים, כיון שמעיהם דומים לבני אדם, ויש סכנה שהמגיפה תתפשט לבני אדם. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סי' תקעו סעיף ג). הרי שגם במחלת דֶבֶר אם יש הוכחה שהמגיפה נמצאת באיזור, למרות שאין תמותה כלל, הרי זו שעת צרה וצריך להתריע. ומסתבר שבדיקות מעבדה ונסיון רפואי הם הוכחה לא פחותה מאשר דֶבֶר בחזירים.

שיעור התמותה בשאר מחלות להלכה

הבית יוסף (הנ"ל) הביא את דברי הירושלמי (תענית פ"ג ה"ה) שבאסכרה אף אם אדם אחד מת הרי מתריעים, וכך ביאר את שיטת הרמב"ם (הנ"ל).

בשולחן ערוך (או"ח סי' תקעו סעיף ה) הביא את לשונו של הרמב"ם שבאסכרה ושאר מחלות אם חלו הרבה אנשים ויש גם מתים. והוסיף הרמ"א שבשאר מחלות אין צורך בשיעור האמור בדבר כפי שביאר הבית יוסף. ופסק המשנה ברורה (ס"ק יח) כדעה זו, אך כתב שצריך שהרבה אנשים בעיר חלו במחלה. [במשנה ברורה לא הגדיר כמה נחשב הרבה].

חילול שבת תלוי אם מתריעים

והנה החזון איש (אהלות סי' כב ס"ק לג) שאין מתירים איסור תורה לצורך סכנה עתידית, אלא אם כן יש לפנינו סכנה בדרגה שמתריעים עליה, כמבואר במשנה (תענית יח:) ובשו"ע (סי' תקעו), אך אם יש לפנינו סכנה עתידית בדרגה שמתריעים עליה גם מתירים איסורים מחשש הסכנה.

ויש לציין שלגבי חילול שבת אין צורך שרמת הסיכון תהיה גבוהה כדי שיחללו שבת, כפי שכתב המשנה ברורה (סי' של סק"ה) שלמרות שבלידה אחת מאלף לא מתה, מכל מקום מחללים שבת [אלא שבסכנה רחוקה אם אפשר לשנות בלי שהשינוי יגרום לעיכוב, לכל הדעות יש לעשות את המלאכה בשינוי, כמבואר במשנה ברורה הנ"ל].

אבלות בשעת דבר או מחלות מדבקות

הרמ"א (יו"ד סי' שעד סעיף יא) כתב שיש שנהגו שלא להתאבל בשעת הדֶבֶר, כיון שהדבר גורם לבהלה, והפחד מרבה את התמותה. וכתב בדברי מלכיאל (ח"ב סי' צ) שהוא הדין בשאר מחלות מדבקות כגון חולירע או אסכרה אם החולי פשט בכלל הציבור בשיעור שמתריעים עליה, כיון שיש סכנה שהבהלה יגרום להגברת החולי.

תענית בימינו על מחלה מתפשטת

המגן אברהם (סי' תקעו סק"ב) כתב שבימינו אין מתענים על דֶבֶר, כיון שהדבר בדוק ומנוסה שאם הוא צם הרי הוא קולט את שינוי האויר. [כאמור לעיל בזמנו מחלות מדבקות שבימינו ידוע שנגרמים ע"י חיידקים או וירוסים נקראו שינוי אויר או אויר מעופש, כיון שאמצעי הזהירות היעילים היו להישאר בבית ולכסות את הפה והאף. ובצום מערכת החיסונית של האדם חלשה יותר, והיא נדבקת ביתר קלות, ולכן יש סכנה לגזור תענית]. ובדברי מלכיאל (ח"ב סי' צ) כתב שהוא הדין באסכרה או חולירע כיון שגם במחלות אלו התענית מגביר את סכנת ההדבקות.

כשהרבה נדבקו אך אין תמותה

והנה בשאר מחלות כתב הבית יוסף (או"ח סי' תקע"ו סעיף ה) שאין מתריעים אלא אם כן לפחות אחד מת. ואילו בדֶבֶר מצינו שאם החזירים מתו, מתריעים. ומסתבר שאם יש סימנים שיש בחולי סכנת ההדבקות ומות מוחשית – כפי שמוכיח תמותת החזירים מהדֶבֶר – מתריעים, ואילו חולי שעדיין לא גרם לתמותה, יתכן והמחלה חלשה ואינה סכנה כל כך.

אולם כתב הדברי מלכיאל (ח"ב סי' צ ד"ה ועיקר) שאף שיש חולים רבים כל זמן שלא מת אדם מחולי זה אין כדאי להרעיש הציבור ע"י התרעה. אך כל אחד יתפלל על עצמו. אבל לענין לחוש לסכנה שלא לנהוג אבילות או שלא להתענות, בוודאי יש לחוש.

האם מתריעים על נגיף הקרונה

והנה בנוגע לסכנה בימינו מנגיף הקרונה, כיון שהחולי ניכר הן ע"י תסמינים, והן ע"י בדיקות מעבדה, ולצערנו יש גם תמותה, אף ששיעור התמותה גם במקומות המגיפה פגעה ביתר שאת, הוא פחות משיעור האמור במשנה לגבי דֶבֶר, שהרי אין עיר בעולם שמתו 3 מכל 500 תושבים, [אחד מכל 167 תושבים], מכל מקום הרי פסק המשנה ברורה להלכה כדעת הבית יוסף שבשאר מחלות גם אם אחד מת נחשב סכנה ומתריעים עליה. אלא שהמשנה ברורה הוסיף תנאי שצריך שיהיו חולים רבים. וכעת שברוך השם מספר החולים פחת, יש לדון האם הוא נחשב חולים רבים. בתפילה ובתחנונים שיתקיים בנו המשך הפסוק: 'וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם'.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. האם אין בזה משום סתירה? מצד א' מתענים לעורר רחמי שמים מצד שני התענית הרי מחליש את המערכת החיסונית ומסכנת את המתענה? יחד עם זאת מה ההוראה כלפי י"ז בתמוז?

  2. בימי הקורונה אכן אין מקום לקבל תענית יחיד, אבל ודאי חייבים להתענות בזמנים שנקבעו בחז"ל, הרי האדם בריא כרגע…

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *