לתרומות לחץ כאן

קטן שהגדיל בתוך שיעור עיכול לאכילתו

שאלה:

בני יהיה בן 13 במוצש"ק הקרוב ,1) האם ברכת המזון של סעודה שלישית מחוייב מדאורייתא? 2) האם יכול לזמן בעצמו או רק לענות לזימון?

תשובה:

זו ממש הדרשה שהכנתי לבן שלי לומר בשמחת בר המצוה שלו לפני כמה שנים, אני מצרף ותוכל להשתמש בזה איתו בבריאות ורוב נחת.

מקורות:

דרשה לבר המצוה – שלמה ארלנגר

בדין קטן שאכל בקטנותו והגדיל בתוך שיעור עיכול

א

רעק"א בהגהותיו לשו"ע (סי' קפו) מסתפק, לענין קטן שאכל בקטנותו ונעשה גדול קודם שעבר שיעור עיכול ועדיין הוא שבע מאכילתו הראשונה, וכגון, שנעשה בר מצוה במוצאי שבת ועדיין הוא שבע מסעודה שלישית שאכל לפני שעה קלה, אם הוא מתחייב עתה בברכת המזון מדאורייתא.

ספקו זה נחלק לשני חלקים:

א. ראשית יש לדון, באופן שלא בירך עדיין ברכת המזון, אם השביעה לבד שאין עמה אכילה [כמו כאן שהאכילה היתה בשעה שהיה פטור מן המצוות] מחייבת בברכת המזון.

ב. להצד ששביעה שכזו מחייבת בברכת המזון, מה הדין אם כבר בירך מבעוד יום – בשעה שהיה מחוייב בכך רק מדרבנן – האם מחוייב הוא עתה לברך שוב, או שהועילה לו ברכה זו לפוטרו מחיובו לגמרי.

ויעוי"ש שהביא, שכעין זאת הסתפק החכמת אדם, לענין אדם שאכל בזמן שהיה אונן ובאו לקבורה קודם שעבר שיעור עיכול, אם חייב לברך על מזון זה שאכל בזמן שהיה פטור מן המצוה. וסבר רעק"א שם שאינו דומה לענינינו, שכן אכילתו של אונן יש בה סיבה לחיוב ברכה, אלא שהוא פטור ממצוה זו משום שהוא עוסק במצוה אחרת, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, אולם קטן כלל לא היה מחוייב במצוה זו בשעה שאכל. עד כאן דברי רעק"א, וסיים וצ"ע לדינא.

ב

דברי רעק"א צ"ע לכאורה, שהרי לכאורה עיקר חיוב הברכה הוא על האכילה, כמו שנאמר בכתוב ואכלת ושבעת וברכת, ולא על העיכול לבד. וכלל לא מצינו ברכה על הנאה בעלמא שאין בה עשייה.

אמנם, במשנה ברורה סי' רי ס"ק א כתב בשם הפרי מגדים, שאף על פי שאין חיוב ברכה אחרונה אלא אם כן אכל שיעור כזית בכדי אכילת פרס, אדם שאכל שיעור שביעה חייב בברכה אחרונה גם אם אכל מעט מעט ומעולם לא אכל כזית אחד בכדי אכילת פרס, לפי שסיבת החיוב כאן היא השביעה והרי בא לידי שביעה בסופו של דבר [אמנם השעה"צ שם מסופק בדין, ולדעתו, אפשר שצריך את שני הדינים יחד, גם אכילה של כזית אחד לפחות בתוך כדי אכילת פרס כדי לקיים דין "ואכלת", וגם להמשיך לאכול אפילו מעט מעט עד שיהיה שבע, שלא כדברי הפרי מגדים]. ונראה מדבריו לכאורה, שאף על פי שבדרך כלל ברכה אמורה לענין מעשה מסויים ולא לגבי הנאה בעלמא, שונה בכך ברכת המזון שגילתה בה התורה שהכל תלוי בתוצאה, והשביעה לבד היא הנאה המחוייבת בברכה.

אולם, לכאורה אין זו ראיה ברורה, שהרי שם סוף סוף היה מעשה אכילה, אלא שבדרך כלל הזמן – כדי אכילת פרס הוא שיוצר צירוף בין חלקי האכילה לעשותם אכילה חשובה המחוייבת בברכה, וכאן התוצאה שהיא השביעה היא יוצרת צירוף זה, אך בסופו של דבר מברכים על האכילה. משא"כ בנידון דידן שהאכילה היתה בזמן שהיה פטור מהמצוה.

יתר על כן יש לחלק, על פי מה שדן החזון איש (או"ח סי' כח), האם הסיבה לכך שניתן לברך עד סוף שיעור עיכול הנמשך לפעמים כמה שעות [בסעודה גדולה], היא משום שעיקר המחייב הוא התוצאה – השביעה – ונמצא שכל זמן שלא התעכל המזון סיבת החיוב עצמה קיימת, או שהאכילה היא המחייבת [אכילה ללא שביעה מחייבת מדרבנן, ואכילה שיש בה שביעה מחייבת מדאורייתא], אלא שחכמים נתנו זמן עד מתי יוכל האדם לברך וקבעוה על שיעור עיכול. שלפי צד זה אין מקום כלל לספקו של רעק"א, שכן האכילה כולה נעשית בפטור, וזמן שיעור עיכול אינו אלא כעין תשלומין בעלמא למי שעדיין לא בירך שיוכל לברך על חיובו הקודם כל אותו הזמן[1].

ג

חילוקו של רעק"א בין קטן לאונן אף הוא טעון בירור. שכן דבריו נסמכים על ההנחה שבאונן יש סיבה לחיוב ברכה ואילו קטן אינו בתורת חיוב ברכה כלל. ובאמת נידון רחב הוא באחרונים, לענין קטן שהגדיל בימי ספירת העומר האם יכול הוא מכאן ולהבא להמשיך ולספור בברכה, שהרי קודם שהגדיל לא היה מחוייב בכך אלא משום מצות חינוך, ואפשר שלגבי חיובו החדש נחשב הוא כמי שלא ספר כלל.

וכתבו אחרונים, שאף שקטן אינו בר עונשין ומשום כך לא הטילו עליו את קיום המצוות בתורת חיוב ממש, מכל מצוה שהוא עושה נחשבת כמצוה לכל דבר. וראייתם, מדברי הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ה ה"ז, שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני אינו חייב להקריב פסח שני משום שכבר יצא ידי חובתו בראשון. ותמהו על דבריו שהרי באותה שעה קטן היה ופטור מן המצוות [ויש שתירצו שהלכה מיוחדת היא לענין קרבן פסח שקטן נתרבה מן הכתוב שה לבית אבות].

ובאור שמח שם תירץ, שאף על פי שקטן אינו מחוייב במצוות מכל מקום שייך הוא בקיומם כמו גדול, וכיון שאכל מקרבן הפסח קיים בזה מצווה דאורייתא. וכמו כן, ספירת העומר שספר בקטנותו עולה לו למצוה זו, ורשאי הוא להמשיך ולספור בברכה [לדינא נחלקו בכך הפוסקים, וגם לדעת הסוברים שהוא ספור בברכה נאמרו בכך טעמים נוספים, ואין כאן המקום להרחיב בכך].

ראיה נוספת יש לכך מדברי השו"ע (או"ח נג י), שכתב, שקטן שנעשה בר מצוה בשבת לא ישמש כש"ץ בתפילת ערבית הנעשית מבעוד יום כיון שעדיין קטן הוא באותה שעה. וכבר העירו על דבריו, שאם כן מדוע הוא עצמו רשאי להתפלל ערבית באותה שעה, הרי מיד כשיגיע הערב יתחייב להתפלל שנית ואינו יוצא במה שהתפלל מבעוד יום.

ולפי דברי האור שמח מיושב היטב, שכן התפילה שהוא מתפלל בקטנותו נחשבת תפילה לכל דבר – כמו של גדול – אלא שאינו יכול לשמש כשליח ציבור כיון שלענין להוציא אחרים ידי חובתם נאמרה הלכה שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.

ממילא יש לומר, שכשם שאונן אכילתו נחשבת שיש בה סיבת חיוב אף שאינו מחוייב לברך בפועל, כך גם קטן שיש משמעות לברכותיו אכילתו נחשבת סיבת חיוב, אלא שהזמן גורם לפוטרו כל עוד הוא קטן כיון שלא ניתן לצוותו בזמן שאינו בר עונשין, ועתה שהגדיל בזמן שסיבת החיוב עדיין קיימת יש מקום רב לחייבו בכך.

ונפקא מינה בזה, לענין אדם שאכל בזמן שהיה שוטה והתפקח בתוך שיעור עיכול, שלפי דברינו אין כל מקום לחייבו לברך, שכן האכילה שהיא סיבת החיוב היתה בשעה שהיה שוטה ומפקע לגמרי מקיום מצוות משא"כ בקטן, וכן הוא הדין לענין גוי שהתגייר בתוך שיעור עיכול שבשעת האכילה היה פטור מן המצוות לגמרי[2]. אולם, לדרכו של רעק"א אפשר שגם כאן הספק בעינו עומד.

ד

מעתה נבוא לדון בספקו השני של רעק"א, במקרה שאותו קטן כבר בירך ברכת המזון בקטנותו, אם חייב עתה שהגדיל לחזור ולברך או שמא הועילה לו אתה ברכה ראשונה לפוטרו מחיוב זה.

ובאמת נידון דומה מצינו בפוסקים, לענין אדם שאכל כזית פת ולא שבע ממנה, שאינו חייב ברכת המזון אלא מדרבנן, ולאחר מכן מיד נטל ידיו ואכל עוד כזית ושבע עתה מחמת צירוף שתי האכילות יחד, אם מחוייב הוא עתה בברכת המזון מדאורייתא או רק מדרבנן. ובביאור הלכה סו"ס קפד כתב לחייבו משני טעמים: א. כיון שאכל עתה שיעור כזית ושבע מאכילתו די בזה לבד לחייבו מדאורייתא, ואין צורך בצירוף אכילתו הקודמת. ב. [והוא הנוגע לנו עתה], כיון שמחמת אכילתו הראשונה לא היה מחוייב לברך אלא מדרבנן, עתה שמתעורר חיוב חדש מדאורייתא על כל מה שאכל, מתברר למפרע שלא הועילה לו אותה ברכה שבירך בשעה שהיה מחוייב מדרבנן לפוטרו מחיוב זה שחל עליו עתה מדאורייתא.

ולכאורה היה מקום לדמות זאת לכאן, שהואיל ובירך בשעה שהיה מחוייב רק מדרבנן לא הועילה לו ברכה זו.

אך, לפי סברת האור שמח שמצוה שקטן מקיים בקטנותו נחשבת מצוה גמורה, חילוק רב יש בין הנידונים, שכן במקרה של הביאור הלכה אכן הברכה היתה מחוייבת רק מדרבנן ואין לה תוקף כשל ברכה דאורייתא, אולם כאן שאכל שיעור המחוייב מדאורייתא אלא שהיה קטן, אף שלא היה מצווה בברכה זו מן התורה, אם בירך יש לה תוקף כשל ברכה דאורייתא, ושוב אינו חייב לברך לאחר שהגדיל.

נפקא מינה נוספת יש בחקירה זו, לענין מה שדנו אחרונים וידועים הדברים בשם הגר"ח מבריסק, שעל חתן הבר מצוה לכוין בעת ברכת אהבת עולם בערבית לצאת ידי חובת ברכות התורה, לפי שהברכות שאמר בבוקר אינן עולות לו לכאורה לקיום חובה זו, כיון שאמרן בשעה שהיה מחוייב בכך רק מדרבנן ועתה הוא מתחייב בכך מדאורייתא.

ולפי סברת האור שמח נראה שאין לחוש לכך, שאף על פי שלא היה מחוייב בכך מדאורייתא מכל מקום אם בירך יש תוקף לברכה זו כמו לשל גדול, וממילא נפטר בכך מחובתו של הלילה.

[1] יש שהוסיפו להקשות על דברי רעק"א, ממה שנתבאר בשו"ע סי' תעח שאדם שכרך את המצה בסיב לא יצא ידי חובתו כיון שאכלה שלא כדרך אכילה, ומן הסתם כך הוא גם לענין ברכת המזון, ונמצא ששביעה לבד אינה מחייבת בברכה. וכן נקטו פוסקי זמנינו לענין אדם שאוכל דרך זונדה שאינו חייב בברכה. אולם נראה שאינו דומה כלל, לפי שאף אם האכילה אינה סיבת החיוב מכל לא חייבה התורה ברכה זו אלא באדם שאוכל כדרך אכילה, ולפי שהנאה הבאה לאדם על ידי אכילה מחייבת ברכה, ולענין זה גם רעק"א מודה שדי במה שאכל כשהוא קטן.

[2] אף שיש משמעות לברכתו ועונים אחריו אמן, כמבואר ברמ"א סי' רטו סעי' ב, מכל מקום אין לכך חשיבות של מצוה. אכן, ידועים דברי הרדב"ז בהל' מלכים בדעת הרמב"ם שם, שאף גוי יכול לקיים מצוות, ויש שחילקו לענין זה בין סוגי המצוות, ואכה"מ להאריך בזה.

הצטרף לדיון

2 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל