לתרומות לחץ כאן

תשלום למטפלת שלא עבדה בזמן הקורונה

שאלה:

אנו שולחים את הקטן שלנו למטפלת כדי שנוכל שנינו לעבוד, לפני פסח המטפלת הודיעה שהיא לא מקבלת את הילדים, אבל היא מבקשת אם אפשר לשלם לה, האם חייבים בזה?

תשובה:

שלום וברכה,

על הימים שהיה אמור להיות חופשת פסח [אם לא היה קורונה], חייבים לשלם תשלום מלא. על הימים שהושבתו בגלל הקורונה ולא עבדה, אין חובה לשלם. ואם שילמו מראש יכולה המטפלת להשאיר בידה כשליש מהתשלום, ואת היתרה צריכה להחזיר.

ולמרות שלפי ההלכה פטורים מתשלום, ראוי לשלם לפחות שליש.

בהצלחה.

מקורות:

מכת מדינה – ההפסד על בעל השדה במשנה (ב"מ דף קה ע"ב) "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא – מנכה לו מן חכורו". מנכה לו פירושו שהמקבל אינו משלם שכר מלא אלא לפי הנאתו. ביאור הדברים שבכל אונס שאירע דנים למי האונס האם לשוכר או למשכיר. אבל במכת מדינה האונס נופל על בעל השדה. כתב הרמ"א חו"מ סימן שיב סעיף יז: "נשרף כל העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא". מבואר שבמכת מדינה ההפסד על המשכיר, וגם אם שילם השוכר מראש חייב המשכיר להחזיר את התשלום לשוכר. אמנם המרדכי (אות שמא והובא ברמ"א סימן שכא) כתב: "ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית". הרי שבגזירת המושל שלא ללמד ההפסד על השוכר של הפועל – אבי הבן. וזה סותר למה שאמר לעיל שבמכת מדינה ההפסד על המשכיר ולא על השוכר. יש לחלק בין בתים שנשרפו לגזירת המושל שלא ללמד הדרכי משה (סימן שכא) עמד על הסתירה בדברים ותירץ: "ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו (ב"מ קה ב) ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של שוכר וכן נראה בתשובת מיימון סימן כ"ז בדין בית שנשרף". הדרכי משה תירץ בין שכירות בית שהקרקע עומדת בחזקת המשכיר, ואילו בשוכר אינו בחזקת המשכיר. אמנם דבריו לא התבארו לנו, במה שונה כל שוכר משכירות קרקע, הרי בכל שכירות הגוף שייך למשכיר והפירות לשוכר, וגם בשכירות מלמדים גוף המלמד הוא ברשות עצמו. וכבר הקשה על דבריו בביאור הגר"א ס"ק ז וסיים שם "מ"מ דבריו תמוהין ומרפסן איגרא יציבא בארעא כו' מאן דאית לי תורי". הסמ"ע הרבה להקשות על דברי הרמ"א שפסק כמרדכי וכתב שהכוונה בדברים שמשלם חצי ובכל מכת מדינה ההפסד על שניהם. דברי המרדכי דווקא בלימוד שהשכר אינו על הלימוד אלא על שימור הילדים הנתיבות בסימן שלד ביאר שהרמ"א הביא דברי המרדכי רק להוכיח שיש דין ניכוי גם על להבא ולא כמהר"פ, אבל אינו פוסק כמרדכי, ולדעת הרמ"א העיקר כפי שפסק בסימן שיב, שכל ההפסד על המשכיר. והמרדכי שפסק במלמד שמשלם כל השכר, טעמו, שמלמד מקבל שכר שימור ולא שכר על הלימוד (שאסור לקבל שכר על הלימוד), וגזירת המושל לא היתה על השימור אלא על הלימוד, א"כ אינו אנוס בגוף השימור ולכן נותן כל שכרו. בלימוד תשב"ר השכר אחיד עבור כל השנה ואין להפסיק באמצע ביאור נוסף מצאנו בחת"ס חלק חו"מ סימן קס"א שביאר שבית ונשרף נחשב שבטל הדבר, משא"כ חמור נקרא שזיקא ניטל מהחמור והחמור קיים. ובמלמד שכתב המרדכי שחייב לשלם כל השכירות. ובדברי המרדכי במלמד ביאר החת"ס שמלמד נחשב לשכירות של שנה שלמה, שתחילת השנה קשה ללמוד עימו וסוף השנה קל ללמוד והשכר שווה על כל השנה, ולכן א"א לבטל באמצע השנה ששנה נחשב לדבר אחד כמו בשדה שאחר שהשקיע לא יכול לבטל. סיכום: נמצא שלפי דברי הדרכי משה והסמ"ע חייב השוכר לשלם, אמנם ההפסד על שניהם כדברי הסמ"ע, ולכן ישלם חצי. אולם לדעת הגר"א, נתיבות וחת"ס ההפסד על המשכיר בלבד. שכר ספינה והתייבש המעיין מזלו של השוכר גרם במחנ"א (שכירות ז) הביא את דברי הירושלמי (גיטין ז, ו) באחד ששכר ספינה לעבור את הנהר, ועד שלא עברו התייבש הנהר ולא היה צורך בספינה. ונפסק בירושלמי שאם שילם אינו מקבל את כספו בחזרה, כי בעל הספינה טוען 'אנא קאימנא'. ולפ"ז כתב המחנ"א שבכל מכת מדינה למרות שההפסד על המשכיר, אבל אם הקדים לו שכרו נתרצה השוכר שיהיה השכר של המשכיר ולא ידרוש החזר גם אם יהיה אונס. הוסיף המחנ"א וכתב שלא דומה לנשרף הבית שכתב המהר"ם שמחזיר לו את שכרו, משום שבנשרף הבית לא יכול המשכיר לומר אנא קאימנא, אבל במכת מדינה שאירע דבר בעיר, אין האונס מחמת המשכיר והבית קיים. המנחת פיתים (שכא, א) חולק על המחנ"א וסובר שגם אם שילם מראש מחזיר המשכיר את הדמים. וכן דייק מדברי הנתיבות (שיב, יג). אמנם המהרש"ם (ב, קצט) הביא את דברי המחנ"א לדינא. ולפי דברי המחנ"א בתקופת התפשטות הקורונה, גזרו שלא יתאספו עשרה אנשים, וגם גזרו על כל בעלי האולמות שיסגרו את האולמות. וכמו כן גזרו על בעלי המעונות שלא ייפתחו את. ולא יכול בעל האולם לומר 'אנא קאימנא', מפחד הפקחים שלא ייקנסו אותם. ולכן גם אם הקדים את כל שכרו, חייב להחזיר לו. (אמנם דעת המחנ"א כראב"ן שמחזיר רק חצי וכמובא להלן). דעת הראב"ן שבכל מכת מדינה מזל שניהם גרם בתשובות ראב"ן (צח) כתב גבי מכת מדינה שברחו היהודים מפני הגזירה, ואף השוכר ברח מהעיר, ותובע השוכר שיחזיר לו את דמי השכירות ששילם לו עבור השנתיים שלא דרו יהודים בעיר. ופסק הראב"ן שההפסד על המשכיר ועל השוכר ולכך צריך המשכיר להחזיר חצי מדמי השכירות. והביא ג' טעמים לדבר: א', לדעתו כך הדין בכל מכת מדינה "דכיון דמכת מדינה היא, על שניהם הוי ההפסד, וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה". ב', שאפילו אם נאמר שביבש המעיין (המשנה בב"מ קג, ב) החוכר אינו מפסיד כלום, בכ"ז כאן יפסידו שניהם "דהתם היתה כל המכה על השדה של מחכיר שהרי נשדפה רובה דבאגא ולא היתה המכה על החוכר, אבל הכא איכא למימר גזירת המכה על שניהם היתה, על הבתים להיות בדודים ועל האנשים להיות גולים, הלכך לתא דשניהם הוא יחלוקו ההפסד", וגם לולא טעם זה מ"מ יש טעם נוסף – ג', "מצי אמר משכיר לשוכר, אילו לא שכרת ביתי אז שמא היה שוכרו אחר מאותן שלא נגזר עליהם גלות, שהרי נשארו מיעוט הקהל בבית", והיינו שכיון שיש שוכרים שלא ברחו אינו ברור אם ההפסד בא בגלל מזל של המשכיר ג"כ או רק משום מזלו של השוכר. המחנ"א הביא את דברי הראב"ן והזכיר את הטעם השני. החקרי לב (חו"מ ב, פב ד"ה לדידי) הביא את תשו' הראב"ן והביא שהרבה פוסקים לא כתבו כן אלא הוציאו כל השכירות מן המשכיר, וטען שמה שפסקו כן נובע מהא שלא ראו את הראב"ן. ולדינא פסק החקרי לב שהיות שהמשכיר הוא מוחזק הוא יכול לטעון קים לי כהראב"ן ולהחזיר רק חצי מדמי השכירות, והוא הדגיש שלולא שהיה מכת מדינה לא היה המשכיר צריך להחזיר כלום. נמצא שלפי דברי הראב"ן במקרה דנן שאסרו התקהלות של יותר מעשרה אנשים, והטילו קנסות על הגננות ובעלי האולמות, ההפסד חל על שני הצדדים – בעלי האולמות ובעלי השמחה. (יש שטענו שהיות ובעלי האולמות מתקשרים לבעלי השמחה ומודיעים על הביטול, והם המפחדים לערוך את השמחה, יש לומר שרק מזל דידהו גרם, ורק בעלי האולמות והגננות מפסידים. אמנם נראה שאין זה כן, וההוראה היא לכלל הציבור שלא יתכנסו, אלא שצורת האכיפה נעשית שקונסים את בעלי האולמות והגננות, אבל ההוראה היא לכלל הציבור, ולכן יש לומר מזל שניהם גרם). העולה לדינא: לדעת הגר"א, נתיבות המשפט, חתם סופר, שבמכת מדינה ההפסד על שניהם בשווה, ואם שילם חייבים בעלי האולם או הגננות להחזיר את כל הכסף. לכן לכתחילה לא נוכל לחייב את הלקוח לשלם. אבל אם כבר שילם את כל הכסף, יכול בעל האולם, או הגננת לתפוס עד חצי מתשלום השכירות ולומר קי"ל כדעת הראב"ן, מחנ"א וסמ"ע שבמכת מדינה ההפסד על שניהם, ואת היותר מחצי דמי השכירות צריך להחזיר. חשוב להדגיש שלשיטות שההפסד על שניהם ומשלם חצי, יש לחשב חצי דמי השכירות לפי מחיר של פועל בטל ולא לפי המחיר שנקבו. וגננת שהפסיקה את עבודתה בימים אלו, יש לה הנאה שאינה צריכה לעבוד (ובפרט אם יש לה ילדים שלה שלא הולכים ללימודים). וכן בעלי אולמות שלא עורכים שמחה, יש להם יש לשלם חצי מהרווח שצריכים להרוויח, ולהפחית את ההוצאות שנחסך להם מביטול השמחה. ולפ"ז יוכל הבעל הבית לתפוס כשליש מהמחיר שנקבו. כאשר שילמו מראש צ'קים, נחלקו הפוסקים בהגדרת הצ'קים בהלכה, ולכן יוכל הלקוח לבטל את הצ'קים כדי שהצד השני לא יהיה מוחזק במעות.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. העניין הוא שמלכתחילה היא אינה גובה תשלום על ימים של חגים. האם בכל זאת חייבים?
    ולגבי תשלום שליש, המטפלת ישבה שבעה מתי שהילדים כבר חזרו והיא הוצרכה להפסיק לעבוד לשבוע, על השבוע הזה שילמנו, האם אפשר לצאת ידי חובה בזה?

  2. אם המטפלת לא גובה עבור החגים אין חובה לשלם. כמו כן על הימים שישבה שבעה אין חובת תשלומים. ולכן אפשר לחשב את התשלום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל