שאלה:
שלום הרב
זה כבר כמה זמן שאני מוסר שעור לכמה מהמכירים שלי ולאחרונה אמרתי להם שינסו לצרף עוד משהוא מהחברים שלהם, אחד מהם שלח לי מספר של חבר שלו שמעונין להשתתף, צרפתי אותו לשעור אבל אח״כ התברר שהוא לא יהודי ורק אומר שרוצה לעבור גיור והמהלך השעור אנחנו מדברים על כל חלקי התורה והמצוות (לא דווקה על ז׳ מב״נ)
ופה שאלתי את עצמי האם אין בעיה שאני מלמד תורה לגוי?
יש לציין שבשעור אני כמעט ולא מתיחס אליו (הוא מצידו מעוד מענין אותו ואפילו כותב את הדברים ושואל מדי פעם שאלה)אלא רק ליהודים
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
ככל שהוא בהליכי גיור כבר נהגו להקל ללמד דברי תורה והלכות, ובתי הדין אף דורשים סדרת מבחנים מכל הבא לפניהם להתגייר כחלק מהבדיקה אודות רצינותו, הן אמת שהיא מחלוקת בין הפוסקים, אבל בצירוף זאת שאתה מצידך לא מתייחס אליו והוא שומע מעצמו.
מקורות:
1. בסוגית הגמ’ בשבת (לא ע”א) איתא: מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע סופר שהיה אומר “ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד” (שמות כח ד). אמר – הללו למי, אמרו לו – לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי וכו’, בא לפני הלל – גייריה. א”ל (הלל) כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע תכסיסי מלכות, לך למוד תכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיון שהגיע “והזר הקרב יומת” (במדבר א נא), א”ל מקרא זה על מי נאמר, א”ל אפי’ על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר ק”ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו’. בא לפני הלל, א”ל ענוונתן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך. ע”כ דברי הגמ’.
ובמהרש”א שם הקשה, היאך קיבלו הלל, הרי לא נתגייר אלא בכדי שיעשה כהן גדול וילבש את בגדיו הנאים, ואין מגיירין מי שכוונתו רק לשם כבוד.
ותי’ המהרש”א, שלא גיירו הלל אלא אחר שלמד וידע שגר אסור בכהונה ובעבודה. ומה שאמרו בגמ’ שגיירו, הכוונה שקיבלו ולימדו את התורה כהכנה לגרותו. ואף שאין מוסרין דברי תורה לנכרי, כיון שבא להתגייר מותר הדבר[6].
הנה נתבאר מדברי המהרש”א שמותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר. וטעם הדבר בזה, דכיון שחלות הגרות מותנית בקבלת מצוות, ככל שידע יותר אודות פרטי המצוות והלכותיהם כך תהא קבלתו אותם בדעת שלימה יותר.
כדבריו כבר כתב המאירי בסנהדרין (נט ע”א), דנכרי שבא ללמוד כדי לידע אמיתות התורה, וכוונתו שלימה וכנה שאם ימצאנה אמיתית יתגייר – מותר ללמדו תורה. ומבואר מדבריו שאף שעתה אינו מוחלט אצלו שרוצה להתגייר, מ”מ כיון שכוונתו לשם שמים לידע ולברר האמת מותר ללמדו.
כדבריהם יש לדקדק מסוגית הגמ’ בע”ז (י ע”ב), שם הובא שרבי למד עם אנטונינוס עד שנתגייר (כמבואר בירושלמי במסכת מגילה פ”א). ודוחק לומר שלימדו רק ז’ מצוות בני נח.
קושית הגרעק”א מדברי התוס’ ביבמות
הגרעק”א בתשובותיו (קמא סי’ מא) תמה ע”ד המהרש”א, דלכאורה נתעלמו מעיניו דברי התוס’ ביבמות (כד ע”ב) שדנו להדיא במעשה הנ”ל, והקשו היאך גיירו הלל הרי לא היתה כוונתו לשם שמים (ואין מקבלים גרים שאין כוונתם לש”ש כמבואר בסי’ רסח סעי’ יב), ותירצו, דיודע היה בו הלל שסופו לקבל לשם שמים. ומבואר מדברי התוס’, דפשוט היה להם הדבר שאם לימדו הלל תורה על כרחך שגיירו קודם לכן שהרי אין ללמד תורה לגוי, וע”כ הוקשה להם כיצד גיירו הרי לא היתה כוונתו שלימה, ומחמת קושיתם זו חידשו שמותר היה לו לגיירו כיון שידע בו שסופו לבוא לשם שמים.
ומחמת דיוק זה שבדברי התוס’ הכריע הגרעק”א להחמיר בזה שאין ללמד תורה לגוי אף אם כוונתו בזה לברר האמת ונוהג כן כהכנה לקבלת גרות.
ומה שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות קודם הטבילה במקווה אין זה בגדר תלמוד תורה, אלא זהו כבר חלק מהליך הגרות עצמו, וזהו עצם מעשה קבלת עול המצוות ולא הלימוד המכין לקבלה זו. כך צ”ל לדרכו של הגרעק”א, וכבר עמד בקושיא זו על דבריו בשו”ת מחנה חיים (יו”ד סי’ מה מו), ולהלן יתבאר בכמה אופנים[7].
נמצא שבעיקר דין זה, האם מותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, נחלקו המהרש”א והגרעק”א.
יש שציינו כמקור לשיטת המהרש”א דברי הרמב”ם (הל’ מכירה פי”ד הל’ יג), שכתב: “היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות יבוא וילמד תורה שניתנה מפי הגבורה”. ולכאורה יש לעיין במה מדובר, אם בגר שכבר בא לקהל ישראל במילה וטבילה, א”כ פשיטא, שהרי כקטן שנולד הוא, וע”כ משמע, שהמדובר הוא בנכרי הבא להתגייר ורצונו ללמוד תורה כהכנה לקבלת הגרות, שמותר ללמדו תורה ואין לדחותו. (וראה עוד להלן בסוף הדברים ראיה מוכחת לשיטת המהרש”א מדברי הרמב”ם בתשובותיו, דנראה שהקל בזה גם בגוי שטרם החליט לבוא בקהל ה’ (בנוצרי ולא בישמעאלי) וכמובא לעיל מדברי המאירי, וראיה נוספת נציין לדבריו מדברי התוס’ בב”ק לח ע”א).
ב. ללמוד תורה כשיש נכרי השומע דבריו
בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סי’ קלב) דן, האם מותר לאדם ללמוד תורה בקול רם כאשר יושב באותו המקום גוי השומע דבריו ויכול להטות אוזנו ללמוד הימנו תורה. והעיר דהדבר מצוי בליל הסדר, כאשר האב ובני משפחתו מסובים לשולחן הסדר ומספרים ביציאת מצרים והמשרתת הנכריה יושבת עמהם. וכתב, דהדבר פשוט, דהא דאמר רב אמי “אין מוסרין ד”ת לגוי” זהו דוקא כאשר כוונתו ללמדו, אבל כאשר כוונתו ללמד לבניו והנכרי שומע מאליו אין בכך כל איסור. (ולפי זה יש להקל בזה רק במשרתת וכדו’ שאין כוונתו לשתפה בלימוד ההגדה, אבל אם הזמין הגר את הוריו הגויים להסב עמו לשולחן הסדר יש להחמיר בזה לכאורה). והביא ראיה לדבריו, מהא דמצינו בדברי חז”ל דטבי עבדו של רבן גמליאל היה בקי בתורה, אף דקיי”ל דאסור לאדם ללמד תורה לעבדו הכנעני (ראה רמב”ם הל’ עבדים פ”ח הל’ יח). וע”כ, דמאחר שלא לימדו להדיא אלא שהיה שומע מה שלימד לתלמידים אין בכך איסור.
מיהו הקשה באגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ צ), אף אי נימא שאין בכך משום “אין מוסרין ד”ת לגוי” כיון שאין כוונתו למוסרם לו, מ”מ הרי לגוי אסור להאזין לדבריו, שאף הוא מוזהר שלא ללמוד תורה, וא”כ מדוע לא נאסר הדבר משום “לפני עיור לא תתן מכשול”.
וכתב לחדש, דאף איסור זה נאמר רק כשכל תכליתו לזמן האיסור לחבירו, אבל כאשר עושה דבר המותר לו עצמו וע”י כך מאפשר לחבירו להכשל באיסור, אינו בכלל לאו זה, דהוא עושה לעצמו ועל חבירו מוטל להזהר שלא יכשל.
והנה, מה שהוכיח באגרות משה מהא דטבי עבדו של רבן גמליאל תליא לכאורה בבאורי האחרונים לדברי הירושלמי (כתובות פ”ב הל’ י): “אסור לאדם ללמד עבדו תורה”. (ומקשינן): “לא כן אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה מז’ קריות”. (ומשני): “תיפטר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי”.
ונחלקו המפרשים בביאור דבריו: בפני משה כתב: “שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו, אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר, דמשמע שנהגו בו מנהג בנים”. ומבואר מדבריו דמותר ללמד תורה לעבד, אלא שלא כדרך הבנים הלומדים בבית הספר.
בשו”ת יוסף אומץ (סי’ לג) פי’, “כטבי – שעבד כשר היה ובכהאי גוונא לא אסרו”. אולם בקרבן העדה פי’, “כטבי – שהיה לומד רבן גמליאל עם תלמידיו ושמע טבי, וזה נמי כלומד מאיליו”. והיינו ממש כדברי האגרות משה, אבל לפירוש הפני משה ויוסף אומץ אין כל הוכחה.
