קביעת רגע המוות – ניתוק ממכשירים

שאלה:

צעיר או ילד סובל משבץ מוחי ממוקד בגזע המוח שגורם לנזק בלתי הפיך. מבחינה קלינית הוא סובל מ-"מוות מוחי-נשימתי", מבחינת החוק הישראלי שמאפשר שהבדיקה המאשרת למוות מוחי תהיה בדיקה תפקודית כמו ABR ו-SSEP (להבדיל מבדיקות זרימת דם מוחית כמו TCD או אנגיוגרפיה) ניתן להכריז על מוות מוחי.

מבחינה אנטומית-פיזיולוגית גרידא מוות של גזע המוח מחסל גם את "מערכת ההפעלה הרשתית" (RAS) המצויה בגזע המוח שהיא זו ש-"מדליקה" את שאר חלקי המוח שלנו ובלעדיה הם נותרים כבויים לחלוטין, בדומה נניח למחשב אישי שכפתור ההפעלה שלו התקלקל.

עם זאת, ישנו קונצנזוס מדעי שהזכרונות והאישיות שלנו אינם אצורים בגזע המוח אלא במוח הגדול, וגם לאחר הפגיעה הממוקדת בגזע המוח (בהנחה שלא הביאה למוות קליני מספיק ארוך כדי לגרום נזק אנוקסי-איסכמי לשאר חלקי המוח) הם אמורים להישמר ללא פגע.

בניגוד למחשב אישי שביכולתנו לתקן את כפתור ההפעלה המקולקל שלו או לשלוף מתוכו את הכונן הקשיח ולשחזר את כל המידע שאצור בו, אין לנו אפשרות טכנולגיות כיום לעשות זאת ביחס לפגיעה דומה במוח האנושי.

עם זאת, כידוע אנחנו נמצאים בעשורים האחרונים בסוג של רנסנס טכנולוגי ולא מן הנמנע שהטכנולוגיה הרפואית תוסיף ותשתפר באמצעות פריצות דרך מדעיות בשנים ובעשורים הקרובים.

כמו כן, אנו יודעים שניתן להחזיק בחיים חולים מונשמים ללא הכרה במשך שנים רבות (למשל, אריק שרון 8 שנים) ואף עשרות שנים, רק באחרונה התפרסם בארה"ב המקרה של הנערה Jahi McMath שאובחנה כלוקה במוות מוחי אך גופה הוחזק בחיים במשך 4 שנים נוספות.

אנחנו גם יודעים שבמצב של מוות של גזע המוח כל המוח כבוי ואין פעילות מוחית מה שאומר בהכרח שלא נגרם שום כאב או סבל לאותו אדם במהלך התקופה הזו.

אם כן נשאלת השאלה האם זה מוצדק מבחינה הלכתית לנתק מהמכשירים צעיר או ילד הסובל מפגיעה כזו? האם לא חכם יותר לשמור על גופו בחיים באמצעים הידועים של טיפול נמרץ (הזנה, הנשמה, שינוי תנוחה, תרופות לשמירה על לחץ דם ומניעת זיהומים ועוד) ולקוות שבעתיד, אולי בעוד 50 שנה, הטכנולוגיה הרפואית שבידינו תשתפר ותאפשר לתקן את הנזק שנגרם לגזע המוח ולהעיר אותו בחזרה או לחילופין לחלץ את המידע שנשמר במוח הגדול שכולל את האישיות והזכרונות בצורה שתאפשר בעתיד להחזיר אותן למודעות (באמצעות גוף מלאכותי למשל)? אפשרות אחרת היא שבהמלך העשורים הקרובים גם הטכנולוגיה של טיפול נמרץ והארכת חיים תשתפר מאוד ותאפשר למשל לשמור על אנשים כאלה בחיים לא ל-50 שנה אלא ל-100 שנה, ומי יודע אילו טכנולוגיות נוירולוגיות יעמדו לרשותנו בעוד 100 שנה?

אם בעוד כמה שנים תתגלה פריצת טכנולוגית חדשה שתאפשר תיקון נזקים בגזע המוח או חילוץ מידע מהמוח הגדול, כיצד נוכל להסתכל בעיניהן של משפחות של צעירים שסבלו מפגיעה ממוקדמת בגזע המוח ויעצנו להן לנתק אותם מהמכשירים כי "אין תקווה"?

ניתן כמובן מעת לעת לבצע בדיקות הדמיה כדי לוודא שלא נגרם נזק מבני חדש למוח הגדול שמעקר את הרציונל של המשך החזקת הגוף בחיים.

כל הדיון שלי כמובן מתמקד בטובת המטופל בלבד ומתעלם מהשלכות ביחס לאנשים אחרים (תקציבים, כוח אדם, תור ההשתלות).

תשובה:

שלום וברכה

שאלתך או בעצם הדיון שהצגת, נעשה באופן בהיר יפה ומוסבר, אבל העיקר חסר בו לפי דעתי… השאלה שלנו אינה רק הכדאיות להשאיר בן אדם מבחינת היכולת העתידית אולי להחזיר אותו לחיים תקינים יחסית, אלא מה בכלל מוגדר מוות?! כיון שאם הוא כרגע עדיין מוגדר כחי, הרי שניתוקו מן המכשירים מוגדר על פי הלכה כרצח לכל דבר וענין! ואכן, על פי הלכה, כל עוד המוח הגדול פועל, גם אם יש מוות בגזע המוח הוא נחשב חי לכל הדעות, ואסור לגרום למותו. כאשר המוח כולו מפסיק לפעול ועדיין יש פעילות לבבית נחלקו בכך הדעות. ראה כאן מאמרו של פרופסור אברהם שטיינברג ניורולוג בכיר ומנהל ראשי של האנציקלופדיה התלמודית בירושלים.

ערב מבורך

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל