לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

מיהו המנהיג הראוי?

 

מאמר השבוע עוסק בשאלה מיהו הראוי להתמנות למנהיג ציבורי? האם יש לחפש דוקא את האדם המושלם, בעל המידות הנאצלות ביותר? אולי דוקא בעל קופה של שרצים? ואם כן, כיצד יתכן הדבר? מהן המעלות המסייעות למנהיג להתמיד במנהיגותו? וכיצד דוקא תכונות לא מושלמות יוצרות מנהיגות מושלמת? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק במאמר השבוע.

מיהו האדם הראוי להתמנות פרנס על הציבור?

מקובל לחפש למנות בחיים הציבורים מנהיג בעל שיעור קומה שיהיה פרנס על הציבור, אדם נקי כפים שלא דבק בו רבב, או לפחות אנחנו שואפים למנות מנהיגים כאלו. השאלה היא מהו המבט התורני הראוי, האמנם יש לחפש אדם שלא דבק בו רבב? או שמא גם אדם ששב בתשובה ראוי למנותו לתפקיד? ואולי דוקא מי שנושא על גבו קופה של שרצים יכול לבצע את התפקיד בצורה טובה יותר?

בפרשתנו נאמר  (במדבר א נ): 'וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת'. בעל הטורים מפרש פירוש שנראה במבט ראשון תמוה ביותר: 'הפקד. שנים במסורה. הפקד את הלוים. ואידך הפקד עליו רשע (תהלים קט ו). וזה הוא שאמרו[1] 'אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה'. וזהו הפקד את הלוים, שנעשו שוטרים, הפקד עליו רשע'. עכ"ל.

ודברי בעל הטורים מצריכים ביאור:

א. שהרי שבט לוי נבחר לשרת את השם בעבודת המשכן מחמת צדקותם ומעלתם כפי שמבואר בכמה מקומות, ואיך אפשר לומר שנבחרו מחמת רשעותם?

ב. עצם דברי בעל הטורים מעוררים תמיהה יתכן שהקריטריון למנות אדם על הציבור הוא שהפרנס יהיה רשע? וכי לא התברך עם ישראל במשך הדורות במנהיגים רבים צדיקים וקדושים שהיו פרנסים על הציבור?

ג. יש להוסיף שמצינו בספרי (בהעלותך פיסקא לד) שכתב להיפך: 'כי הם זקני העם ושוטריו. מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה, אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננות עליו, ואומרים איש פלוני כשר וחסיד, ונאה להיות חכם ושוטר, כמה שנאמר (שמות ה יט) 'ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר', ואמרת הואיל וראו עצמם בצער ההוא של מצריים, יבואו ויראו בריוח עמהן'. ומשמע שאין למנות אדם על הציבור אלא אם כן הוא אדם כשר וחסיד, וכל הבריות מרננות עליו כן. וכיצד יתכן שאין אדם מתמנה לתפקיד אלא אם כן הוא רשע?

במאמרנו ננסה להסביר מהו אותו 'רשע' הנצרך במינוי ציבורי, וכיצד ניתן לכנות את שבט לוי השבט הנבחר שנענה לקריאת מי לה' אלי, בתואר 'רשע'.

פרנס נצרך לקופה של שרצים

להסביר את דברי בעל הטורים נקדים את דברי הגמרא (יומא כב:) הידועים: 'דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך'. ובכך מסבירה הגמרא (שם) 'מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי'.

כלומר יש דין שאין למנות פרנס מושלם, משום שהדבר יגרום לו לזוח דעתו על הציבור, ולכן מלכותו של שאול שהיתה מושלמת לא החזיקה מעמד, ודוקא מלכותו של בית דוד שהיתה בו דופי, כפי שמפרש רש"י (שם) שהרי הוא בא מרות המואביה, מתקיימת לעולם. כמובן שעלינו להסביר את דברי הגמרא, כיצד יתכן שנבחר דוקא במנהיג בעל קופת השרצים, ולא במנהיג נקי כפים וישר דרך.

המאירי (שם) מפרש את כוונת הגמרא שהפרנס צריך להיות מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן, עד שאמרו חכמים דרך צחות ודרך הפלגה שצריך שיהיה קופה של שרצים תלויה מאחוריו. ולדבריו אין זה דין מחייב, ואם יש מנהיג עניו ושפל רוח סבלן ללא קופה של שרצים הוא בהחלט מנהיג ראוי.

אולם המגן אברהם (סי' קנו סק"ב) מנה דין זה בכלל דינים הנוגעים הלכה למעשה שהשמיט השולחן ערוך, ומבואר מדבריו שנקט דין זה הלכה למעשה. כך גם פסק היעב"ץ (מור וקציעה או"ח סי' נג) ששליח ציבור שאינו מיוחס עדיף על שליח ציבור מיוחס, שהרי שליח ציבור הוא מינוי ציבורי ולכן יש צורך שיהיה בו קופה של שרצים.

העולה מדברי המגן אברהם והיעב"ץ שאכן נפסק להלכה שיש עדיפות למנות את מי שיש עליו קופה של שרצים, מאשר למנות את האדם המושלם. מאידך ברור שאין למנות אדם מושחת ורע מעללים, והדוגמא שבה נקטה הגמרא היא על דוד המלך עליו השלום, עליו מעיד הפסוק (תהלים פו ב): 'שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי', דוד המלך שזכה להיות רגל רביעי במרכבה. ונבאר מה היא קופה של שרצים הנצרכת למנהיגות טובה, מנהיגות ברת קיימא, ומדוע דוקא חסרון זה מסייע למנהיג.

מעלת הטבע הלא מושלם

בעל העקידה (שמות פר' בשלח שער מב) מבאר שאדם צנוע, עניו המתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות מתקשה הרבה יותר להנהיג את העם ע"פ הכח האלוקי, משום שהוא מתפתה אל מידת החמלה והוותרנות ודרכי הפרישות גם במקום שאין לו רשות לעשות זאת. וכפי שטעה שאול שחמל וריחם על עמלק, ואחאב שנהג במידת החסד והחנינה עם בן הדד, ובעבור זאת אמר להם הנביא שאיבדו את מלכותם. מאידך האדם שמטבעו אינו מתוקן במידות אלו, אלא עמל על עצמו לעשות את רצון הבורא, ולנהוג בדרכיו של המקום מה אתה חנון אף הוא חנון, כאשר בורא עולם מצוה להתאכזר על אויבי ישראל, בכוחו למלא ציווי זה בדיוק כפי שהוא יכול לרחם על עם ישראל.

במילים אחרות כאשר מנהיג פועל מתוך תכונות הטבעיות המושלמות, כאשר הוא יצטרך לנהוג בניגוד לטבעו, הוא יתקשה להשתמש במידות בצורה נכונה, כפי שמבאר אברבנאל (שמואל א' טו) כיון ששאול היה מושלם ללא קופה של שרצים הוא חמל על אגג אויבו, והמרה בזאת את פי השם, ומאידך לא חמל על נוב עיר הכהנים, והרגה לפי חרב על לא חמס בכפם. בעוד שדוד המלך דוקא משום שהיתה עליו קופה של שרצים והוא בא מאדום, הכה את מואב והעבירם במגרה ובחרצי הברזל, ומאידך חמל על עמו.

טבעו של דוד המלך

מדברי המפרשים עולה כי אותה קופה של שרצים אינה רק פגם ביחוס, אלא פגם גנטי, דוד המלך נשא עימו תכונות מואביות, כמבואר בגמרא (שבת קה.) ששמעי בן גרא ראש הסנהדרין מנה את תכונותיו הטבעיות של דוד המלך: 'נואף הוא, מואבי הוא, רוצח הוא, צורר הוא, תועבה הוא'.

ואכן הפסוק המתאר את משיחת דוד למלך, (שמואל א' טז יב): 'וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי. וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא'. ומסביר המדרש (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קכד): 'כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא, אמר זה שופך דמים כעשיו! אמר לו הקדוש ברוך הוא [אדמוני] עם יפה עינים, עשיו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. קום משחהו כי זה הוא'.

כלומר שמואל הנביא רואה שיש לדוד את אותן תכונות ומידות גנטיות שתאר שמעי בן גרא, והוא אכן נבהל, אולם הקדוש ברוך הוא היודע את מסתרי הלב השיב לשמואל: דוד המלך שולט על התכונות, ומשתמש בהן רק ע"פ הוראת הסנהדרין, ולכן דוקא זה הוא הראוי להמשח למלך.

בכך מסביר האור החיים (בראשית מט ה), את דברי הגמרא שם (יומא כב:): 'שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו'. וז"ל: 'והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם כאומרו (ש"א טז) והוא אדמוני. וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה' לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות'.

ויש להוסיף את דברי התולדות יעקב יוסף (פרשת נשא) שדייק שקופה של שרצים צריכה להיות מאחוריו, כלומר מנהיג שהתגבר על כח הטומאה, והשליך את השרצים לאחריו, ובחר בטוב להתקדש ולהתקרב בו יתברך.

מנהיג חייב לפעול מכח הציבור וכחלק מהציבור

המהר"ל מפראג (נתיבות עולם נתיב הענוה פ"ז) מוסיף פרט נוסף, כי מנהיג חייב להיות חלק מהכלל ולא נבדל מן העם, משום שכוחו צריך להיות כח הציבור, והצלחתו צריכה להיות הצלחת הציבור והכלל, ולא הצלחתו האישית. ולכן הוא נדרש לקופה של שרצים, שהוא יהיה חלק מהכלל. דוקא שאול שהיה משכמו ומעלה, היה מושלם כיחיד אך נבדל מהציבור.

כח הגבורה של שבט לוי

נשוב לדברי בעל הטורים, אך נקדים קודם נקודה נוספת: הריקאנטי (במדבר א נ) ביאר את הפסוק (א נ) 'וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת', שמינוי זה היה מכיון שבני שבט לוי הם ממדת הגבורה. ולכן הופקדו מסביב למשכן, כפי שנאמר (שיר השירים ג ז) ששים גבורים סביב לה.

למעשה מצינו בשבט לוי דבר מעניין, יעקב אבינו מוכיח את לוי על מידת הגבורה שלו במילים קשות (בראשית מט ו-ז): 'בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר'. 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה'. מצד שני מיד אחר כך מורה יעקב אבינו כי לוי לא ישא את ארונו, כיון שהוא השבט הנבחר והוא נועד לשאת ארון ברית השם (רש"י בראשית נ יג).

במעשה שכם ומכירת יוסף היתה תביעה על שמעון ולוי שהשתמשו בכח הגבורה והקנאות והטבעית שלהם בצורה לא ראויה, אולם כאשר שבט לוי ניצל את מידת הגבורה כראוי, כשנהג בכח הקנאות באופן הראוי, כפי שנאמר (דברים לג ט): 'הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ'. ומפרש רש"י: 'כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו'. הרי ששבט לוי הגיעו לשימוש בכח הגבורה והקנאות לשם שמים נטו, למרות שהוא נוגד לחלוטין את האינטרס האישי ואת הרצון הטבעי החזק ביותר, את החמלה על קרובי המשפחה הקרובים ביותר.

כפי שאומר הריקאנטי תכונת הגבורה היא הסיבה שבני לוי נתמנו לתפקיד, והדברים תואמים את דברי חכמים הנ"ל, המינוי האידיאלי למנהיג על הציבור אינו מי שנולד במידות הנאצלות המושלמות, אלא להיפך מי שיש לו את המידות השליליות והוא מצליח להתגבר עליהם, לנתב אותם רק למקומות שראוי להשתמש בהם, הוא המנהיג האידיאלי.

מדוע  'הפקד עליו רשע' רומז על שבט לוי

אותו כח שרומז עליו בעל הטורים 'הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע', הוא כח הגבורה, תכונה טבעית שאם לא נתאמץ לשלוט עליה, אם נשתמש מדעת עצמינו היא הרת אסון, ועליה אמר יעקב אבינו 'אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה'. אולם מי שזכה להתעלות ולשעבד את עצמו לבורא עולם, דוקא תכונה זו היא המפתח למנהיגות. ודוקא מחמת תכונה זו הוא המנהיג המושלם. כוונת בעל הטורים שזהו הכח שמחמתו זכו בני לוי 'הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת'.

וכפי שאומר המאירי, (יומא כב:) מנהיג זקוק לענוה יתירה, לקופת השרצים מאחוריו, משום שהוא חייב להתנהג בצורה משתנה לכל אחד ואחד, ישנו את האדם שכלפיו המנהיג חייב להפגין רכות וחמלה, ואילו כלפי משנהו הוא חייב לנהוג בתקיפות, במידת 'מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ' (משלי כט ד).

סיכום הדברים

אין ספק שמוטל עלינו לחפש מנהיג כשר וחסיד כדברי הספרי, אולם דוקא המנהיג שיש לו קופה של שרצים, דוקא המנהיג שנולד עם תכונות שליליות והוא עבד על עצמו עד שהשיג שליטה מלאה עליהם, כדוד המלך ושבט לוי, מנהיג כשר וחסיד לא מחמת שכך הוא נולד, אלא מחמת שהוא עמל על כך, נאבק עם יצריו עד שהוא נהיה כזה, דוקא הוא יוכל לקיים את מאמר המשנה (אבות פ"ב מ"ב): 'וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים'. אם זה רצון השם הוא יביע חמלה ואמפטיה גם ליריבו מאתמול, ואם רצון השם לנהוג בתקיפות יתירה הוא ידע לעשות זאת גם לקרובים לו ביותר.

בתפקיד ציבורי הדורש חמלה לאחד ותקיפות לאידך, תפקיד שבו בכל פעולה עליך לנהוג במידה אחרת, לתפקיד כזה אי אפשר למנות אדם שנולד מושלם, אדם שמטבעו הוא בעל מידות נאצלות, לתפקיד זה צריך את מי שתלויה מאחוריו קופה של שרצים, וכפי שדייק התולדות יעקב יוסף, שהקופה מאחוריו, שהוא ידע להתגבר על תכונותיו הטבעיות, השליך אותם לאחוריו ודבק בו יתברך, דוקא הוא יגיע למנהיגות מושלמת.

[1] מדרש זה אינו מצוי בידינו. וראה בפירוש המשניות לרמב"ם (אבות פ"א מ"י) מאמר דומה: 'כיון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה'. והגר"י פיק במסורת הש"ס (שם) ציין לדברי בעל הטורים כאן, והוסיף: 'ולא ידוע איה המקום שאמרו הכי. והיכן נזכר דבר זה, בתלמוד בבלי, וירושלמי, או במדרש'.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *