נישואין עם אשה שאמה הודית

שאלה:

אני גרוש וקשה לי למצוא שידוך מתאים. לאחרונה הציעו לי אשה שאמה ממוצא הודית (לא עירקים שהתגוררו בהודו) ואביה עירקי. מה עלי לשאול כדי לוודא שהיא נחשבת יהודיה (האם אימה שלה מקוצ'ין או מקהילת "בני ישראל", שנת עליה, תעודת גיור שלה או של אימה שלה…)? מה דעות הפוסקים בזה? האם המחמירים מחמירים מעיקר הדין או בדאפשר והאם יקילו לאיש גרוש כמוני שקשה זיווגו?

תשובה:

שלום רב,

אתה בהחלט זכאי וחייב לברר האם היא מיהודי קוצ'ין או מבני ישראל. אם היא מבני ישראל יש לפחות ספק ביהדותם. רוב הפוסקים בזמנו פסקו שהם ספק יהודים. למעט הגרי"א הלוי הרצוג, והגר"א גולדשמידט זצ"ל, ובהמשך גם הגר"ע יוסף סמך עליהם. אבל דעת רוב הפוסקים היתה שיש לפחות ספק ביהדותם. במקורות אני מעתיק לך מתוך הקדמה למאמר ארוך שכתבתי בעבר על הסוגיה הזו של בני ישראל. רק אציין, שגם הרב הרצוג לא ברור עד כמה היה נשאר בדעתו, משום שהוא נפטר כחמש שנים לפני שהרבנות הקימה את הועדה. וגם ניכר באופן מאד ברור על סמך מה ומה היה לפניו שקבע שהם יהודים. כאשר ישנם עדויות ישנות נוספות שלא היו לפניו. 

לכן, לעניות דעתי אתה יכול להסביר לה את הקושי, שגם לה כדאי מאד לעשות גיור מספק וכך גם היא וגם ילדיה בעתיד יתקבלו בכל קהילות ישראל. אני בטוח שממש לא יקשו עליה בגיור כזה.

מקורות:

רצף הגלויות והרדיפות שהיו נחלת עם ישראל מזה הרבה שנים, גרם לפירוד פיזי בין קבוצות יהודים שונות, במקומות רבים בעולם של אז נוצרו קהילות ע"י אותם יהודים שהגיעו לשם, ומשך הרבה מאד שנים היה נתק מוחלט או כמעט מוחלט בין הקהילות השונות, אשכנזים, צפון אפריקאים, עיראקים, בוכרים, פרסים, ותימנים. חלקם נפרדו משאר הקהילות לפני 2000 שנים ואף יותר.

במאה שנים האחרונות, בעת קיבוץ גלויות שנוצר, ביחד עם המצב המוכר כ"כפר גלובלי קטן". חזר הקשר בין הקהילות השונות. ובעיני, הדבר הכי לא טבעי שהתגלה הוא השינויים הממש מינוריים בין הקהילות. התורה אותה תורה בדיוק, ההלכה אותה הלכה, המצוות הם אותם המצוות בדיוק עם כל הניואנסים הקטנים, התפילה אותה תפילה בדיוק מלבד כמה שינויים קטנים ממש, או מנהגים שונים הנובעים בחלקם ממחלוקות בין הפוסקים. דבר זה הוא ללא ספק תופעה לא טבעית לחלוטין לאחר נתק כה ארוך. אין ספק שזה נזקף בס"ד לעובדה שמשך כל הדורות הקפידו מאד על שמירה הדוקה של תורה ומצוות.

מאידך, מדי פעם אנו שומעים על קהילות נידחות ומנותקות לגמרי שמוצאים שם שיירי מצוות כאלה ואחרים, מציאות שפותחת דיון אודות יהדותם, כי העולם כולו בעבר היה ברובו המוחלט דתי, ולפעמים יתכן ששיירי המצוות שנמצאו אצל קהילות כאלה ואחרים אינם בהכרח מורים על צאצאי יהודים אלא על מצוות שהועתקו בצורה כזו או אחרת מיהודים אחרים וכד'.  

באופן זה נדון מעמדם של קהילת "בני ישראל" מהודו כבר הרבה שנים ובתקופות שונות. לפני למעלה מחמישים שנה לאחר שעלו לארץ אנשי קהילה זו, היה פולמוס גדול אודות כשרותם ומעמדם. עד שהוקמה ועדה מטעם הרבנות הראשית כדי לדון ולבחון את מעמדם. ואף יצא ספר מיוחד מטעם הרבנות בשנת תשכ"ב שקיבץ את כל פסקי הדין שנכתבו בנושא וכלל בתוכו את כל קטעי הנוסעים השונים שביקרו משך השנים בקהילה זו בבומבי והעלו את זכרונותיהם בספרי המסעות שכתבו, שעליהם נשענו פסקי הדין. מאמר זה מתבסס הרבה על חומר שהתפרסם בספר זה.

היהודים שבאו איתם במגע (בעיקר יוצאי בגדד) לא התחתנו איתם הן מחמת חששות שלהם אודותם, והן מחמת החלטה של בית הדין בבגדד כפי שיבוא לקמן. וכך נהגו גם התימנים שקבוצה מקהילת בני ישראל התיישבה בעדן באמצע המאה ה19. אלא שכתוצאה מעלייתם ארצה נוצר לחץ מצד קברניטי המדינה להתירם לקהל. נערכו הפגנות של אנשי קהילה זו שבמרכזם שרפו את דמות דיוקנו של הרב יצחק ניסים הראשון לציון דאז שבתחילה התנגד להתיר את האיסור שקבעו עליהם בית הדין של בגדד. המעורבות של פוליטיקאים רבים היתה פעילה, שר הדתות, נשיא המדינה, ואפילו של מי שהיה אח"כ ראש הממשלה לוי אשכול. כלומר, מעורבות לאשר את יהדותם של עולים אלו. והפולמוס בעניינם היתה נחלת כולם.

כאמור, הרבנות הראשית דאז הקימה ועדה לבדיקת הנושא שכללה את גדולי הדיינים בתקופה ההיא: הג"ר עובדיה הדאיה, הג"ר יעקב עדס, הג"ר שאול ישראלי, הג"ר שלום יצחק הלוי, הג"ר יוסף שלום אלישיב, הג"ר בצלאל ז'ולטי, הג"ר יהשוע מנחם אהרנברג, הג"ר אליעזר גולדשמידט, הג"ר שלמה שמשון קרליץ, הג"ר שלמה טנא. בראשית שנת תשכב החליטה הועדה שניתן להתיר קהילה זו לקהל בכפוף לבדיקה פרטנית של כל אדם יוצא קהילה זו אם יש איזה ריעותא במשפחתו[1].

בסעי' א' בהחלטה נכתב: "לא התעורר ספק לגבי יהדותם של "בני ישראל", ומתקופה קדומה  מוחזקים הם לזרע ישראל. אולם בשם הינתקותם במשך תקופה ארוכה ממרכזי התורה התעוררו חששות הלכתיים לגבי סדר ודיני הנישואין והגירושין שנהגו בהם". דברים אלה משקפים היטב את עמדת הרבנות שנושא כשרותם של אנשי הקהילה לא היתה כלל האם הם מזרע ישראל או לא, וגם לא האם יש בהם תערובת של גויים או לא, אלא השאלה היא אך ורק האם יש לפקפק בכשרותם מחמת העובדה שלא היה להם סדר נישואין וגירושין כדת וכדין, וממילא יש חשש לממזרות.

אולם בכך ממש לא תמה הפרשה. חלק מחברי הועדה הצהירו שהם לא היו שותפים להחלטה, ולשיטתם לא ניתן להתירם לקהל במצב הנוכחי. ראה בספר בינו שנות דור שיצא על הגרי"ש אלישיב, בפרק יא שם הביאו סיפור מהתקופה הזו, בשם הג"ר יהודה עדס, בנו של הגר"י עדס שהיה אב"ד בביה"ד הגדול באותה תקופה וחבר הועדה. שם הוא מספר שנשלח ע"י אביו אל הגרי"ש אלישיב לשאול אותו מה עושים עם הלחצים המגיעים מהרב הראשי (הגר"י נסים) לאשר את יהדותם של חברי הקהילה. הרב יהודה עדס מספר שהגיע לביתו של הרב אלישיב לפנות בוקר ושטח לפניו את שאלת אביו, והשיב לו הרב אלישיב:

"אמש ביקר כאן הרב הראשי ואמר לי: עשרות דיינים משהים את חתימתם עד שאתה תחתום עליך להתחשב בכך שבהימנעות שלך הנך מונע את כל החתימות של אותם דיינים שמוכנים לחתום. השבתי לו: אדרבה מכיון שכל כך הרבה דיינים תלויים בי ודאי הדבר שאסור לי לחתום ובכך אמנע מלהתיר את מה שאסור להתיר.

הרב הראשי שמע את תשובתי וקפץ מלוא קומתו מרוב כעס אולם אני לא התפעלתי מזה". וכך ממשיך שם לומר לרב עדס שיאמר לאביו לבל יתפעל מהלחצים.

גם בקובץ המאור שנה יג חוברת ה' (קכא) שיו"ל באדר תשכ"ב, שפורסם בעמוד 11 מכתב מהג"ר משה שטרנבוך המשקף מעט את הלך הרוח בקרב הדיינים בתקופה זו:

בעש"ק פרשת ויגש פורסם בהצופה שמשלחת רבנים באמריקא נפגשו עם שר הפנים מר משה שפירא ודרשו ממנו פשר ההיתר לבני ישראל ואולי היה בכלל הסכם הקואליציוני והוא השיב שההיתר מיסודות הלכה נעשה בהסכמת הרב אונטרמן עכ"ל. כתבתי תיכף מכתב להנ"ל ובקשתי ממנו פשר הדבר ואם נכון שהוא מיוזמי ההיתר וקבלתי לפני כמה ימים מכתב ממנו בכתב ידו וכמדומני שחובה לפרסם דבריו בארץ ובגולה וז"ל: שאני מן היוזמים הוא שקר מוחלט שלא הייתי בין היוזמים ולא הייתי נוכח בשעת ההלטה ואיני יודע להכריע אם היתה החלטה או לא היתה ומה שאמר השר שפירא בארה"ב איני אחראי על כך שאני לא דברתי אתו כלל אודות הענין הידוע ובטח שאב ג"כ את ידיעותיו בהענין הכל מהעתון עכ"ד

והנה אנשי המזרחי תמיד מענה בפיהם שאין אנו מכבדים "רבנות הראשית" ומ"מ זה אינו מונע אותם בשעה שנוח להם ורצוי הדבר כדי לשכך הכעס של רבני אמריקא מצרפים להמתירים רב מפורסם שעומד לפנינו ומצהיר שלא נתן מעולם ידו ח"ו למעל הזה. ועיקר שברצוני לשאול לאחר שהרב אונטרמן לא הסכים להחלטה, הרב ראובן כץ לא השתתף בישיבה, הרב הדאיה פירסם מאמר בכתב שאסורים, הרב עדס לא נוכח בישיבה, הרב אלישיב פירסם בהמודיע שלא השתתף, הרב בצלאל זולטי טוען בתקיפות שלא הסכים להיתר הלז, וא"כ השאלה שאנו שואלים היא מי ומי המתירים ומאיזה סמך פורסם בתקנות בשם רבנות הראשית וז"ל: מעולם לא נתעורר ספק לגבי יהדותם של אלו בשעה שכלם עומדים לפנינו ומכחישים".

גילויי דעת כאלה ואחרים פירסמו רבנים נוספים שהם מתנגדים נחרצות לקביעה שהם יהודים כשרים וניתן להנשא להם. פסק דין מנומק פרסם הג"ר אליעזר יהודה ולדנברג[2], וכך גם פורסם מכתב מחאה הג"ר אלעזר מנחם שך, ומבעל הקהילות יעקב[3], כמו כן, התפרסם מכתב מהגרי"ש אלישיב שממש אינו מסכים להיתר[4], וכך גם יראה המעיין בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז אבה"ע סי' א') ובהצעת ההחלטה של הגר"ב ז'ולטי (פורסם בספר הנ"ל עמוד ו') יראה שהם חששו לתערובת של גויים בקהילה זו.

ואכן גם לאחר החלטת הרבנות הראשית, באותה תקופה עדיין היו רבנים שסירבו לקבל הוראות אלו. רבה הראשי של אילת שהיה גם בנו של הגר"ע הדיאה חבר הועדה שהתנגד להיתר, הצהיר שאינו מתפעל מאיום הפיטורים, ואמר: "אצלי לא קובעת הפרנסה אלא הדין, אפילו אצטרך לפשוט נבלות בשוק לא אשנה את דעתי ולא אוותר עד שיהיה פסק דין ממשי של רבנים בענין בני ישראל"[5].  

הספר הנ"ל שיצא לאור ע"י הרבנות הראשית אינו בהכרח משקף את הסוגיה של מעמדם של בני הקהילה. משום שניכר שם מגמה מאד ברורה לנתב את הנושא לעובדה שהם ודאי צאצאי יהודים שלא התערבו עם הגויים, אלא שמחמת הבערות הרבה שהיתה נחלתם יש חשש לכשרותם מצד ממזרות, לא ברור מה תוקף הקידושין שלהם, אולם ברור שלא היה להם מושג של גט כשר, ואולי גם ספיקות של נישואי קרובים. ועל כך דנו כל הפוסקים שהובאו בספר הנ"ל האם יש מקום לחשוש לממזרות, האם דינם כדין הקראים שגזרו עליהם שלא להתחתן איתם או לא. אבל על עצם יהדותם אין דיון ממשי בספר, וכמעט שאין איזכור על כך בפסקי דין הנ"ל. וזאת משום שהעמדה שהוצגה שם היא שאין ספק שהינם צאצאי יהודים (וזאת עפ"י עדותם של הנוסעים השונים, על מצוות פה ושם ששמרו עליהם משך השנים), ועל כך שלא התערבו עם הגויים שסביבם (וגם זה עפ"י עדות הנוסעים שלא התחתנו עם הגויים המקומיים).

העובדה שככל הנראה עורכי הספר הנ"ל לא פעלו ממש בתום לב, ניכר גם בהעתקות מספרי הנוסעים השונים. כשיש קטע התומך בגישה לאשר את מעמדם של אנשי הקהילה, זה מקבל ביטוי בהדגשה, ואילו הקטעים שאינם תומכים בגישה זו באותם ציטוטים ממש לא מקבלים הבלטה בהתאם[6]. בנוסף, פורסם בספר גם מאמר של הגאון הרב שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונוביז' שתומך להיתר שניתן להם. למרות שלפני הוצאת הספר כבר הודיע הרב רוזובסקי שהמאמר שכתב לא נועד לפרסום משום שהוא נכתב כמה שנים קודם לכן, לפני שנודע לו עובדות נוספות שהם משנים את המסקנות שכתב שם. ולמרות שהגיעה משלחת של תלמידיו אל הרב הראשי הראשון לציון הרב יצחק נסים שלא לפרסם את דברי הרב רוזובסקי, החליטו העורכים לפרסם גם תשובה זו[7].

כאמור, באופן כללי ניתן לומר שכל הנידון ההלכתי סביב מעמדם של אנשי קהילה זו, התבסס על כתבי המסעות הנ"ל. כלומר, קיבלו את עדותם של הנוסעים הנ"ל, ניחתו את העדויות הללו עפ"י כללי ההלכה, וכך הסיקו מסקנות וקבעו את מעמדם. ואכן הגרי"מ אהרנברג אב"ד ת"א שהיה חבר הועדה העיר בפסק דין שכתב (עמוד קח): "אך יש לברר אם יש לסמוך על עדותו של בעל אבן ספיר שהרי מלבד מה שאינו רק עד אחד שאינו נאמן בדבר שבערוה אפילו במלתא דעבידי לאגלויי לפי פסק הרמ"א בחו"מ סוס"י ל' דלא כהתשב"ץ ונוב"י אלא אפילו אם ימצא עוד ספרים מאנשים נאמנים שכותבים כמותו אין לקבל דבריהם בתורת עדות שהרי לא נתכוונו להעיד ולא העידו בפני בי"ד ולא נחקרה עדותן בבי"ד ועדות זו ודאי צריכה דרישה וחקירה".

ישנה חשיבות להדגשה הזו שבעצם כל ההסתמכות בקביעת מעמדם נעשתה בעקבות ספרי המסעות, משום שבזמנינו לאחר שאתנו גנטיקאים חקרו את הקהילה זו מהפן הגנטי, השוואת התוצאות הללו עם עדותם של הנוסעים השונים, מקבלת משנה תוקף לעדות ההיסטורית אודותם כפי שנראה בהמשך.



 החלטות מועצת הרבנות התפרסמו בספר בני ישראל עמוד ז'[1]

 ראה בקובץ הפרדס שיו"ל תשרי תשכ"ב סי' לה, רוב הנדפס שם הובא גם בספרו שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פרק ג'. [2]

[3] ראה שם בהפרדס עמוד 40: " הנלוים לדבר מצוה נוראה הזאת להתאסף לטכס עצה על דבר השבט מהודו אשר באמת ברור שאי אפשר בשום אופן לעמוד על אמיתותו מה טבעו ומהותו. ואפילו אם תמצא לזמר שיש איזו ממשות בדבריהם שהיה איזה גרעין יהודי בשרשם מי יודע עד כמה נדמעו ונתערבו בגוים מאחר שהיו קרוב לאלפיים שנה ללא תורה וללא מצוה זולת איזה שרידי מנהגים והיו ממש ככל הגויים אשר סביבותיהם והן המה באמת ספק גויים וספק פסולי קהל בעוה"ר הגענו למצב אשר הם עלולים להתערב ח"ו בבית ישראל בריש גלי ה' ישמרנו".

גם הגרא"מ שך פירסם שם מכתב שכתב לגדולי התורה שהתאספו בבני ברק ביום א' כסליו תשכ"ב: "לרגל האסיפה לשם שמים שהתאספתם בדבר פירצה בקדושת משפחת ישראל וטהרתה אודות ההחלטה שהוחלט על דבר בני המהאל מהודו להתיר להתחתן אתם ולהחשיבם לישראלים וראים וכשרים בקהל והדבר ברור אחרי שכמה מאות בשנים היו וחיו ללא תורה ומצוות ללא מסורת והתערבו בגויים מי יתקע כי הם הם יוצאי האראל ואפילו אם הם ישראלים הם ספקי כשרים בקהל וע"כ אני פונה בזה אליכם בקריאה נאמנה כי חובת השעה היא לעמוד בתוקף ולמחות בכל התוקף וה' יהי' בעזרנו הכותב וחותם בכאב לב שבאנו לידי כך אלעזר מנחם מן שך"

 מממ== == [4]

 מעריב כ"ב תשרי תשכ"ב.[5]

[6]  דוגמא לכך ראה שם בעמוד קפב בפרק המסע של שלמה רינמאן הובא כך: "אף כי בתחילה נשאו להם נשים נכריות, בכל זאת יזהרו עתה מאד מהתערב בגויים. ואם אחד מהם יעבור חוק ויקח נכריה יבדילוהו מעדתם  יתרחקו ממנו ולא יקראוהו למשתם ושמחתם וגם לא יתערבו בשמחתו כי כנכרי יחשב בעיניהם עד אשר יחפוץ לשוב בתשובה". ההדגשה במקור. כלומר, למרות שהמשמעות של עדות זו, שהם בעצם גויים שהרי בתחילה נשאו נשים נכריות. בכל זאת ההדגשה קיימת רק על הקטע שהם נזהרים שלא להתחתן עם גויים.

 מתוך מודעה שפירסם הרב רוזובסקי בעיתון המודיע ביום י"ב אדר א' תשכ"ב.[7]

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. תודה רבה על התשובה המפורטת. שוב התברר לי היום שהנתונים לא היו מדויקים. שאלנו שוב את ההורים עצמם והבהירו שהאבא הוא הודי מקוצ'ין והאמא עירקית. נמצא שאין כאן שאלה לעניין יהדות המדוברת אלא לעניין ממזרות. האם קוצ'נים נחשבים ספקי ממזר ממש או שאין כאן כי אם חשש לכתחילה? האם יש לשאול אם בדקו על קיום נשים גרושות בייחוס שלהם? האם יש להסתפק בבקשת כתובת הוריה וליסמוך על הבדיקות שנערכו ברבנות? אני מוכן להיכנס בעובי הקורה כי כאמור הזיווג שלי קשה וגם המדוברת נראת ממש אשה יראת ה' מה שלא זכיתי בשום שידוך עד כה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל